שיח הנסוב על אמונה בין מאמין לבין חותר רציונליות, חסר ממשקי בסיס הכרחיים לקיום משמעותי.
שיח בין בעל אמונה לבין חותר לרציונליות הוא ריצוד מתמשך בין הנחות אקסיומטיות לרציונליות היררכית. ככזה הוא ביטוי ל-
ניסיון ליצירת ערך והעצמתו של אמונת האחד, לתצרוכת אישית ראשית, ובייחול משני, לאישור בן השיח האחר- המאמין השני,
(ו)בו זמנית שלילת והפחתת הערך של בן השיח, קודם כל שוב- לתצרוכת עצמית, של המאמין הדובר, בתקווה להתפעלות האחר ולאישורו הוולונטרי להפחתת אמונתו הסותרת של בן השיח השומע.
למעשה, זוהי פלטפורמה להתמקחות על תחושת ערך, כשהאמונה היא המצע התכני.
מאמין מניח, מקדמית, את קיום מושא אמונתו (- את היות הגורם המשגיח, המסדר, מארגן- האל.)
עם זאת, אינהרנטית- מכיוון שעוסקים באמונה, מאמין מנסה להוכיח את קיומו של מושא אמונתו, קודם כל לעצמו, לחיזוקו האישי:
(טאוטולוגית) אמונתו מהווה הוכחה לקיומו של מושאה,
מחוץ לאמונה- הליך ההוכחה לא צולח.
באין יכולת רציונלית מעשית ל'הוכיח' אמונה, את האמונה אין צורך להוכיח, את רציונליות תוכנה מנסים,
לעתים, מסתפק המאמין בחוסר יכולת שלילתה.
ויכוח דתי
בעצם קיום ויכוח דתי, משתתפיו שותפים לניסיון אישוש הנחה מקדמית של היות הכוח משגיח, מסדר, מארגן- אל, במתכונת האמונית.
הויכוח הוא על תצורת, צבע, גזרת הפרוכת האמונית.
המשמעות היות הוויכוח- נערך בין משתתפם, בין שני אמוניים. כלומר שני ה'מתווכחים' 'מאמינים'.
חילופי המלל עוסק בתודעה אמונית, בתוכן האמונה, או לפחות לא שוללים את מושא האמונה.
ויכוח בין מאמינים הוא על הווריאציה הפרסונלית/ קהילתית/ סוציולוגית של הנושא. מין צ'ולענט שאינו מפריד בין הגדרת כוח מארגן לבין התכנסות להגדרת קולקטיב נורמטיבי.
ויכוח בין מאמין לבין רציונליסט דומה למשפט 'סמלים מחפשים שיטענו אותם במשמעות'- התייחסות לקיום הנחה מקדמית בלתי קיימת כרציונלית.
בוויכוחים פרסונליים מינוריים, כשהמאמינים מתייאשים מיכולתם להוכיח את היות מושא אמונתם, (לעתים) הם מסתפקים בתביעה להערכה וכבוד כלפיהם על ערכיותם מעצם היותם מאמינים, או לפחות, שיעשו טובה ולא יזלזלו, שכן-
בעלי האמונה ערכיים, יש להם סט פוסטולטים- ציוויים שקבלו על עצמם, שנגזרים מהאמונה, הם נתונים לשיפוט כוחות עליונים, כמו כולם, אך בשונה מה'לא מאמינים', הם תגובתיים לרצון כוחות גדולים אלה,
'זכותם' להאמין, יש לכבדם.
המאמינים לא מפרידים בין זכותם לפרקטיקה הנובעת מאמונתם, לבין הכבוד והערכה שיש לרחוש לפרקטיקה הזו.
האשמת מאמינים שמי מעמיתהם זונח את האמונה במתכונת מסויימת.
שכנוע בעלי אמונות אחרות להפרד משלהם ולאמץ סט אמונות של המשכנע.
האם מקור המוטיבציה של מאמין לשכנע אחרים בקיום מושא אמונתו
נמצא בחוסר הביטחון להתמודד עם הכאוס, הבלבול הבסיסי, היעדר השליטה,
ותכליתו הוא חיזוק עצמו מחשש רפיון אמונתו,
וזאת באמצעות גיוס דומים ותומכים בנגזרות האמונה?
כך, בעצם הוא יוצר גם לגיטימיות וגם קבוצת זיקה, השתלבות, התכנסות הזדהותית מנחמת ומחזקת?
מאמינים רותמים מתשומותיהם המנטליות ל-
הנחה מקדמית לקיום האל,
בתצורה שרירותית, מסויימת, נרכשת (- אין שניים שיקיימו אמונה זהה בלא שהטמיעו את מרכיביה מגורם מנחיל)
חיפוש מעגלי מתמיד בהוכחות הכופות את קיומו,
הסתפקות ב-
חוסר יכולת רציונלית להפריך את קיומו הבלתי רציונלי,
גיוס עמיתים לאמונה, כהוכחה להתכנותה.
רציונליות, בניגוד לאֱמוניות, לא רוצה, מעוניינת, לשכנע אחרים בדרכה. אינה נסמכת על רוב תומך.
רציונליות כן תקצה אנרגיה לבחינת הלגיטימיות ההיררכית, הלוגית של טיעוניה, ותצפה מסביבתה להתכנס לתפישה, למעשה המתבקש מהמשתמע.
לקריאת:
בהתמודדות עם איומים (אלה עם התודעה האמונית-) המאמינים, מניחים, יוצרים כוחות-על מגוייסים לעזרם, שיכולים לאיומים אלה.
המאמינים טוענים את אינותם של מושאי אמונה אלה, בישויות סימליות לכדי יישות קוהורנטית אחודה, שתודעה אנושית תאפשר להכילה, לנסות לגייסה, לרצותה בתפילות, נדרים או מנחות, כדי שמצידה תטפל באיומים.
על הדרך מאמינים אלה מתנשאים, בזים על מי שמושאי אמונתם ישירים ורואים בהסמלות מתוחכמות ואבסטרקטיות, שמייד אחריהן יש המשכי הסברים רציונליים כאמונה נעלית ומתוחכמת יותר מזו הישירה, הנמוכה יותר.
תקוות משנות מציאות
כמיהה של פרסונה החותרת לגייס את התשומות ליירוט יישום רצון חשוב, תקוות משנות מציאות.
בין התשומות ישנן
רציונליות
תשומות האינטרינזיות, הריאליות והתודעתיות, של הפרסונה המייחלת, שגיוסן ומיקודן להשגת המטרה יכול לעזור לפרסונה לממשה,
או שנסמכים על תוצרי מדף וותיקים עם ריבוי משתמשים המעידים בעצם ריבוי קיומם על טיב התוצר,
שיעבדו עבור המאמין המגייס - הוא הרי מאמין - ויירתמו לקידום הרצון הנשאף-
המזל, הגול הבא, ציון גבוה יותר, היעתרות פרסונה סרבנית, וכיוצא באלה.
הרציונל לשימור אמונה
הסוציולוגיה המקיפה את הסובייקט, השואפת לחזק עצמה, בשאיפה המשותפת להעצמת כוח-על מארגן.
התכנסות ה'לא-זוכרים-למה'. אורח חיים נורמטיבי של הקבוצה המקיפה, השותפה לאמונה, כגורם הזדהותי מעודד, מחזק, ומנחם
כאן הדמיון בין דת לאהדה ספורטיבית, הסוציאליזציה המכנסת.
פלטפורמה סוציאלית של בניית קהילה משייכת,
עם ערכים שרירותיים, לא רציונליים, דומים, המשרתים ערכים רציונליים נעלים מהם,
להשגת ביטחון שמקנה זהות פרט בנטמע בקולקטיב.
לכן, בשל נקודות דמיון אלה, באהדה עמוקה של אנשים לקבוצות ספורט יש מי שקורא לכך בטעות, 'דת'.
דת, התופעה היא לא- שכן מהות דת הוא אורח חיים, המטפל באיומים ותקוות,
שגם מתועלים ליישום ספורט ואהדה ספורטיבית,
ולא רק מטפלת בזיהוי סוציולוגי על מצע ספורטיבי.
רציונליות שלא הגיעה לפרקה
(אמירה בעייתית ככל שתהא, אני מתייחס למאמינים כ-) בעלי בגרות רציונלית שלא הגיעה לפרקה.
(אמפירית, מניסיוני הבהחלט לא מדעי) מי שנטש אמונה, נפרד מפרקטיקה מיישמת מסיבותיו המסוימות והאפשריות המגוונות.
אותו 'מתפקר' לא נפרד מפרקטיקת מכניקת המחשבה; ישנו ייחול לכוח מסדר, מארגן, משגיח ואחראי.
כך מצפה ממנו שישמור על מידה יציבה של אמוניות, ויטה את הפרקטיקה לאפיקים חליפיים אחרים.
לקריאת:
חתירה לרציונליות אינה מחפשת או חותרת למציאת משמעות קיומית ערכית.
חיים 'טובים', ממקסמים 'טוב' על פי סולם ערכיו של הבוחן אותם.
(הצעתי ל) תכלית קיום, חיי, אורגניזם, באשר הוא, לאו דווקא אנושי:
במכלול האירועים אליהם נקלע,
לתפישת האורגניזם- הסובייקט,
השאיפה היא למיקסום מיטב מצרפי,
של סיפוק צרכיו הפיזיולוגיים, רצונותיו וטעמיו,
באמצעות פעולות המוכוונות לכינוס המאורעות אֱלֵי תפישתו את הטוב המצרפי,
וזאת על פי סולם צרכיו, טעמיו, רצונותיו וערכיו,
המבוקרים על פי הטיותיו בעת בחינתם.
פירוק התפישה, הרחבה
במכלול האירועים אליהם נקלע
זירת החיים הכוללת, מתפישות עולם עד הסיטואציה הממשקית המינורית ביותר, מאסוציאציה נשכחת ועד פעולות מאז'וריות,
לתפישת האורגניזם, הסובייקט
הסובייקט הוא הבוחן את חייו, באופן מתומלל, רציונלי, או תגובתי פיזיולוגי, במסגרת תצורת חיים, במהלכם המתמשך, ביישום תודעתי טבעי, אורגני, רוטיני, לגירויים שנקרים בחייו,
מיקסום מיטב מצרפי
תכלית האובייקט היא להשיא את המיטב שהוא יכול ומסוגל בהיבט כולל, המתחשב בוויתורים על טובין מקומיים כדי להשיג אחרים, כולל שימור אנרגטי - מניעה, מנוחה,
לסיפוק צרכיו הפיזיולוגיים, רצונותיו וטעמיו
הטוב הוא סיפוק צרכים פיזיולוגיים, רצונות מתומללים ואינסטינקטיביים, וכן העדפות שרירותיות בלתי מתומללות או בלתי רציונליות.
ביניהן, אף כאלה שבהגשמתן בטווח המיידי עלולות לגרום לסובייקט נזק עתידי כשהוא מודע לכך, ועל אחת כמה וכמה אם אינו,
באמצעות פעולותיו המוכוונות לכינוס המאורעות אֱלֵי תפישתו את הטוב המצרפי
הסובייקט
[לא מנסה, הוא ממקסם בכל עת כמיטב כישוריו בתנאים המסוימים, כשההפחתה 'מנסה', רומזת שה'הצלחה' אינה תמידית]
ממקסם את הטוב במימוש מכלול יכולותיו, פעולותיו, כישוריו,
במכלול האמצעים הפיזיולוגיים, התודעתיים העומדים לרשותו ואלה שיש לו נגישות חלקית אליהם,
במכלול הסיטואציות, שברובן המכריע הן מקריות ונכפו עליו,
כשהוא משתמש ביכולותיו להכניס 'סדר', 'שליטה', השפעה על סיטואציות אלה, להכרתו בטובתו הנתפשת,
וזאת על פי סולם צרכיו, טעמיו, רצונותיו, וערכיו
הסובייקט פועל על פי תוכנית פעולה, שכוללת את מכלול האמצעים שעומדים לרשותו.
אמצעים אלה כוללים מפת קדימות הקצאת משאבים לטיפול במטלה אחת או אחרת על פי מפות צרכים מוטמעות, (די קשיחות), טעמיו (הקשיחים מעט פחות) ורצונותיו המבוקרים רציונלית.
אלה נעים סביב מפה אופיינית אישיותית,
המבוקרים על פי הטיותיו בעת בחינתם
בקרה רציונלית, פיזיולוגית או חושית, נעשית בעת הבחינה על פי הסטים התפישתיים המוטמעים פרלימינרית בסובייקט.
סטים אלה רגישים להטיות זמניות מקומיות בדמות גירויים מפתים בטובם או מאיימים בשלילתם הנתפשת.
מותר האדם מן הבהמה
'מותר האדם מן הבהמה' הוא ארגומנט שיווקי, סלוגן מקדם עמדה שמנכס מילולית ערך רצוי לעמדה מוצעת.
כ'שלום ובטחון', 'nothing is impossible', 'Because you're worth it, It's the real thing', זהו קישור בין חן של צירוף מלים לבין רעיון- יעיל ואטרקטיבי ככל שיהא. זהו הֶלְחֶם מלאכותי לא ענייני, או קישור רציונלי מתבקש.
כמו חסקאל שב-1978, ברחובות ימית, בהיותנו בני 18 אמר שהוא 'רוצה ארבעה ילדים כי לשולחן יש ארבע רגליים', ואכן יש לו ארבעה ילדים, והוא התחרד.
לאדם אין תכלית להיות יותר או פחות טוב מבהמה- הייתי שמח לאמץ ראיית נץ, מהירות של צ'יטה, גמישות של חתול, להיות שעיר בראש כמו קוף, ולהיות נבוך בגופי כמו בבון.
זהו משפט ריק במקרה הקל ומניפולטיבי ומסוכן ביישומיו האחרים.
איפיון רציונליות
חיים חותרי רציונליות,
מאפשרים שלווה באין ידיעה- אין אימוץ הסבר אמוציונלי בשל היעדר הסבר רציונלי,
מתייחסים לתופעות בכלי הסבר, מילוליים, מדידים, היררכיים, תבוניים,
מטבעו, אדם מייחס ערך גבוה יותר לפעולות שמנוכסות להן משמעות גדולה יותר.
ערך רב יותר מיוחס לאלמנט ככל שמשפיע יותר על חיי הסובייקט
איום השרדותי של הסובייקט,
השגת חיווי חיובי או מניעתו איום על תפישת הטוב
ככל שלאלמנט חיצוני- גירוי, יש השפעה
ישירה יותר על השרדות אובייקט,
עוצמתית יותר,
על תחושת נוחות של הסובייקט,
על השגת חיווי שלילי או חיובי לערכים משמעותיים לו, כלל שהחיווי על תחושה נוגע לאלמנט שהסובייקט משייך ערך גדול יותר
כן השפעת הגירוי החיצוני גדלה.
אצל רציונליסט יש עיסוק תודעתי, וורבלי, מתמיד, בהיררכיית ערכים וחיוויים אלה.
מיוחס לכך חיווי סביבתי ממי שהסובייקט מייחס להם ערך ומשמעות רבה.
רציונליסט מוטה לייחוס ערך לבחירה בין אלטרנטיבות ברמת התכנות ותגמול גבוהה.
גיוס, הפגנת, המיומנות בשימוש יכולת רציונלית אינטלקטואלית הולכת וגוברת ככל שכמות המידע פחותה.
כך, בשל מקריות הנסיבות כשיורד גשם הוא מעריך מה הסיכויים להירטב, מה משמעויות טעויות ושגיאות, בבחינת האם יכול לקחת את הסיכון בפעולןות באי-וודאות.
ככזה, רציונליסט אולי ינקוט בפעולות ממקדות ריכוז ואנרגיה פנימית שלו לקידום מטלה מסויימת, וימנע מלשנן מנטרה שתשפיע על התנהלות העננים, בקוותו לגשם או בייחלו להפסקתו טרום פעולה שמושפעת ממזג האוויר, וזאת בשל הבנתו שאין ממשק בין ייחולו לתוצאה לבים השפעתו בפועל.
כשרציונליסט שוקל האם להשקיע בעסק עם סיכונים כלכליים, כמה משאבים להקצות, הוא מעריך את הסיכויים, אומד את עומק הנזק בתסריטים פסימיים, מנסה לחזות תרחישים שההשקעה עלולה לרדת לטמיון, ומחליט בהמשך לכך האם הוא רוצה לקחת את הסיכון. הוא אינו מתפלל, נודר נדרים, ולוחש שבועות.
למה, כנראה, הרציונליסט יישאר עני?"
מפני, שככל הנראה, לא נהנה ממצבי התגמול של מקרים ברמת סיכון גבוהה.
ישנם מקרים בהם מי שאינו רציונליסט ישים מבטחו בכוחות בלתי רציונליים שיעזרו לו לצלוח את הקשיים, שהוא באינטואיטיביות הבלתי מתומללת שלו הבין שיש סיכוי לצליחתם.
ולהיפך, בסיטאציות מסויימות, בעיקר מגוננות, הרציונליסט אם יזהה סיוטאציה באופן 'נכון'- אופן מנבא ומקיים, ייתכן שימנע מהפסד או אפילו ירוויח עת שאחרים יפסידו.
ו-כן, בעולם של אי-וודאות הוא מרבה לטעות.
ו-כן, הערכת סיכויים שעבדה לטובתו במקרה קודם שהתבררה כנכונה, משפיעה חיובית על בטחונו במיומנות רציונליות התהליך, לא ביכולת להשפיע על מציאות.
וזאת בשונה מניסי הרב פינטו ולא סיפורי חסידים על יכולת מיקוד תודעת הרב והשפעתה על המציאות, וזה לא קשור בעומק הצרה, בעוצמת האיום.
*
ניתן להרחיב על השוני בין מאמין למאמין אחר, אך זהו סוג של צמצום, שכן הדמיון בין מאמין לעמיתו בן דת אחרת דומה ורב יותר, תודעתית מאשר בין שניים שנולדו לאותה מסגרת משפחתית דתית, ולאחד אין אמונה.
כלומר-
יש דמיון רב יותר, אמונתית, בין עובד אלילים לבודהיסט, יהודי, נוצרי, מוסלמי, או באהאי, מאשר בין יהודי מאמין למי שנולד להורם יהודים אולי אפילו מאמינים ושהוא איננו מאמין.
לאומית, כנ"ל.
יש דמיון, בסיס תפישתי משותף, רחב יותר בין לאומנים בקונפליקט, יריבים ככל שיהיו, מאשר ללאומן ורציונליסט מאותו צד.
לקריאת:
ישנם אֱמוניים, ודתיים, ואדוקים, ועם האל או בלעדיו, ומסורתיים, ומאמינים שומרי מצוות, ושומרי מצוות שלא ממש מאמינים, ומאמינים שאינם שומרי מצוות את כל המצוות ולא את חלקן, וכאלה ששומרים על מיעוטן, ומי שמקיים מסורת, ורק מסורת אחת, ולמי שיש אמונות (תפלות) ומי שיש לו (כולה רק) אחת, ואגנוסט שאינו בטוח, וזה שבטוח פוזיטיבית שאין אל, וההוא שבכלל תמה 'מהו הדיון על הביטחון באין אל, האם יש מי שידון על אינו-יותו של דרקון, סנטה קלאוס או פיית השיניים'?
מה שאינו רציונלי- אמוני.
למה?
בשל ממד המוחלטות שאת הפרתו קל יותר לאתר.
האמונה, אי-הרציונליות פנים רבות ועוצמות (מגוונות) לה.
השונות המרובה הזו מונחת על מצע של עירוב אמוני בהתכנסות נורמטיבית סוציולוגית לדומים.
אבחנה
בניסיון לאבחן, אין גישה צודקת (יותר), ולא ערכית (יותר).
יש ניסיון לאבחן מי הוא מה. ורמת קרבה לאבחון 'נכון'.
אבחון נכון
מהו אבחון נכון?
לא יודע. אין אבחון נכון.
מה שיש זה הסכמה בשיח על כלים 'רציונליים', או שלא.
הסכמה זו היא הפוגה זמנית עד ערעורה המתבקש.
למה לאבחן
[ההתניה לדלג על השאלה: 'למה לקטלג?', ולכן מסתפק בתשובה] 'זה מעניין'. וכיף.
איך לאבחן
אפשרי להותיר את קטלוג התנהלות לעדות הסובייקט.
- כמו על מי שתופש עצמו 'אמן'. איך אמר לי קלריקל מאמין לאומן - "אני ליברל גדול."
זו אבחנה של זהות אישית. 'משפטי קיווי'. איך מישהו רוצה להתפש על ידי עצמו וסביבתו.
הבוחן הוא המאבחן. כלומר. אני. במובן שאתה בוחן, וקובע.
הסכמה באבחון- זה יפה, וזמני.
אבחון אלימינטיבי
ברציונליות אין מידתיות.
גילויים שקיומם סותרים חתירה לרציונליות מוחלטת, מהווים גילויי אי-רציונליות.
סובלנות, הבנה, הסכנה [תודעתית- מקבל כתפישה לגיטימית של הבנת מציאות] כלפי גילויי אי-רציונליות, כרציונליות,
בשונה לסובלנות כלפי אפשור הפעולה,
הוא אמת המידה המבחינה בין רציונלית להעדרה.
בדומה למתמטיקה, רציונליות- כל מה שאינו נכון, הוא בלתי נכון.
הריון הוא מצב מתפתח, באי הריון אין מידתיות.
הסתייגות אבחונית - שלילת מבחן התוצאה
ברציונליות, ישנן טעויות בצבירת המידע, ישנן שגיאות אבחנה, טעויות ביישום, ובחירת פעולה תואמת, וביצוע, מתוך הטיות וטעויות שבהן התוצאה סותרת את הקיווי.
במקרים אלה, התוצאה ה'מפתיעה' לא גורעת את היות מעשה רציונלי או לא.
עכבר שמתפתה לנגוס בחריץ הגבינה נוקט ברציונליות לאור המידע שיש ברשותו המוגבלת ויכולת עיבודו המצומצמת.
סימפטומים מאבחנים
חוסר רציונליות אינה 'מחלה' כפי שמשתמע מהניסוח.
היא מאפיין התנהגותי, להערכתי עם רמת יציבות גבוהה.
הוא מתאפיין בתפישת מציאות שהיא מאופיינת-
אמונה,
תחושה,
קיווי,
קבלת ותחזוק ערכים מקודשים,
קבלת ציוויים באשר הם, כערכים,
גילויי לאומנות, לאומיות,
התייחסות אוהדת לסמלים ולהסמלות,
השתתפות, כיבוד, הכרת חשיבות חיובית לטקסים,
גישה בה מניע בלעדי לעשייה מתוך חוסר רצון לעצור מסורת,
חיוב צביון קבוצתי מזהה,
ייחוס למוות משמעות מורכבת יותר מאשר היעדר חיים,
חיפוש תכלית קיומית שונה, אחרת מאשר לכל אורגניזם אחר,
התכנסות נורמטיבית כהתניה או כערך נשאף,
העצמת כוח רוב בדמוקרטיה- החלשת מיעוט,
מניפולציה מתמטית לתת יתרון לרוב,
[נתפשת כלגיטימית ורציונלית.
רואה בה חוסר אסתטיקה, חוסר הוגנות, שבטווח ארוך תנשוך את מקדמיה, ובמובן הזה אינו רציונלי.
נשמע קלוש ולא ראוי - ייתכן, עם זאת אותם שוחרי החלת כוח הרוב מתאפיינים, בדרך כלל, במאפיינים קודמים, כך שמי ייתן ואמצא הסבר ראוי יותר :) ]
במרווח בין ההוכחה לקיום האל לבין אי יכולת שלילתו, נוצרה תרבות שלמה.
תועלו לשם (גם) הוגים, פילוסופים, אמנים, ציירים, סופרים, משוררים. חלקם בעלי עומק וגאונות בתחומם. זה יופי. אלה חיוויים אסתטיים יותר או פחות.
אז מה? מה לזה ולהוכחת קיום מושא אמונה אמונה?
רציונליות לא מכילה אסתטיקה מקומית סובייקטיבית.
[אני מוציא במחשבה רציונלית היררכית, מתמצתת מבהירה אסתטיקה.
אז מה? אני גם מת על פלאפל קולורבי ושונא כבד. טעמים.]
בבורותי, את הרמב"ם אינני מכיר כדי לנסות להבין ולהסביר מה גרס.
לתפישתי, לייבוביץ' היה רציונליסט.
הוא רציונליסט שלקח על עצמו עול תורה ומצוות בגרסה מסוימת בגזרה תחומה. הפריד בנחישות בין אמונתו לבין מדעיותו הרציונליות. הוא לא מהמבולבלים.
למה הותיר תחום בחייו שהוציא ממנו רציונליות?
לא יודע.
מאד מעניין.
מניח שבבחינת החלטה שגזר על עצמו מסיבות לא ברורות.
[דומה לייחוסי חשיבות עליונה בחיי לאיריס, גיל, שי ורוני. שרירות שנובעת מהתניה תודעתית שמייחסת להם את ההשפעה החזקה ביותר על קיומי.]
דת
דת היא סט ציוויים הנלווים לתפישה אמונית.
חילוניות שוללת תפישה אמונית וממילא ציוויים.
דתיות נבדלת מאחרת,
סט הציוויים הפרטיקולרי (יהדות, נצרות, איסלאם), ההתנהלות הלא רציונליות שהמאמין גוזר על עצמו וזאת במטרה לרסן או לרצות את הכוח העליון,
מיקום הגבולות בהם המאמין תוחם את התנהלותו הרציונלית ומידת גמישותם.
פגשתי אינטליגנטים, המזדהים כ'דתיים', שהמרכיב הרציונלי-אמוני שלהם מוגבר;
".אני דתי מסיבות סוציולוגיות של אורח חיים"
הסבירו לי כמה מהם בשפתם, בנפרד.
לא תופש אותם כמבולבלים.
לתפישתי, בעיקר בשיוך דמויות לעמדות ותפישות נוספות, רואה בנהייה אחרי אמונה כחיווי למצוקה שפירותיה ביאושים, שמתמצת בתפישה האמונית ש'הגיהנום הוא שלב הכרחי להגעה לגן העדן.'
אולי הערכתי ש'לא יהיה גן עדן יותר טוב מעכשיו' מוטעה.
שיוך מצוקה לתנועת התחזקות מאמינים זה רק עניין של האזנה. כולל מצוקה של 'חוסר ייעוד'.
לחיות בכיף ובשמחה זה ייעוד לא מספק? אין ייעוד אחר.
לקריאת:
אבולוציונית, עם התפתחות הרציונליות, עם נכזבות האלוהות,
רבים התמירו בריבוי מובנים את אמונותם ביישויות וירטואליות, הזויות, עם ייחוסים לכישורי ארגון וסדר רבי כוח,
ביישות מטפיזית עם קיימות נתפשת- מדינה, שהוכחת קיומה היא מוחשית ביותר.
הציפיות מיישות תפישתית כמבנה מדיני המונח על מצע נתפש חושית,
תועלו ליעדים פרקטיים נגישים יותר מאשר האמורפיות האלוהית,
ועדיין ממד הייחול האנושי לגורם מסדר ומארגן גולש למחוזות אבסטרקטיים כאלוהות.
גם מלחמות דת והתפשטותן בשם האל הומרו למלחמות התפשטות בשם המדינה.
שתי יישויות אלה מתאפיינות בהיות פוטנטיות ברמות גבוהות משל פרט, ואמורות לדאוג לבטחונו.
יישות מדינית חולקת התייחסות מיתית, לא רציונלית של פרטיהן עם יישות אלוהית.
רבים הם המנהיגים שדברו על על הסמכות המדינית היונקת את קיום ותקפות המבנה המדיני מאלוהות, מדת נתיניהן.
המבנה המדיני מאפשר תקווה גדולה יותר להשפעה עליה מאשר לאל.
כהני דת מהווים תיווך בין האל לבין הרעיון, ומטפלים בעיקרם על מידת האמונה,
משרות פוליטיות וציבוריות מתווכות בין סטרוקטורת המדינה לבין הנתינים, ומשפיעים ישירות על חיי האזרחים.
רבות הן הדוגמאות ליניקת הסמכות המדינית מהאל.
קרל הגדול שלט על האימפריה בחסות האל.
היטלר נסמך ועשה שימוש ב'גורל'.
ישראל היא מדינה המתבססת במוצהר על דת.
אחת המעניינות שבהם היא נאום ההכתרה של קנדי ב- 20/01/1960, דמוקרט שסימן את השחר החדש של אמריקה, בהבטחתו שיטפל בעוני;
החל מ- 1:52 דקות, עת אזכר את אלוהים כמקור הסמכות וכמה שניות מאוחר יותר את הפסקה המובאת להלן.
תרגומי:
העולם שונה מאד כעת.
אדם בן תמותה אוחז בידיו את העוצמה לבטל את כל תצורות העוני האנושי, וכל תצורות החיים.
ועדיין אותן תפישות מהפכניות שאבותינו נלחמו עליהן סביב לעולם בתוקפן- האמונה שזכויות אדם אינן מגיעות מנדיבות המדינה אלא מיד אלוהים.
The world is very different now.
For man holds in his mortal hands the power to abolish all forms of human poverty and all forms of human life.
And yet the same revolutionary beliefs for which our forebears fought are still at issue around the globe- the belief that the rights of man come not from the generosity of the state but from the hand of God.
נעוצה בתפישה האינטואיטיבית, המוטמעת**
איך על חברה להתנהל:
האם חברה היא סך פרטיה, שואפת הומוגניות, מקדשת התנהלות דומה, שטובתה היא הטובה המצרפית המוצקה של רוב פרטיה הדומים,
וככזו נוטה אמונית, להקצאת ערכים מקודשים לדת, אל, לאום, עם, אדמה, סמלים
או
חברה הטרוגנית, שמרבית פרטיה מחייבים חופש לפרטיה גם אם
המחייבים לא צורכים את נתיב החופש המסויים,
וגם אם הצורכים נמנים על מיעוט בטל,
וככזו דוגלת בשיוויון הזדמנויות של פרטים, איפשור רב-גוניות של הנורמה, כלומר אימוץ שולי נורמה כנורמטיביות מחשבה רציונלית השוללת קידוש וסמלים.
* מחשבה שמרנית, ימנית כפי שמתבטאת בתפישת המפלגה הרפובליקנית האמריקאית החל מהחצי השני של המאה העשרים, היא מחשבה מאובחנת השואפת לעקרונות ברורים.
היפוך תצורת מחשבה זו אינו מובהק ככלל, אלא לנושאים מסויימים.
** אינני יודע מה גורם לאבחנה בתצורת מחשבה אופיינית, האם אורגנית או מחשבתית, מעריך שתודעתית אך ברובד ראשוני, קרוב לתשתית.
הערות נוספות
מחשבה ימנית מדברת על אחדות כערך, על ההתכנסות למשותף.
ההתייחסות שתוצאות הבחירות מעידות על 'צדק' כלשהו- כלומר, הרוב מעצם היותו רוב הוא 'צודק'. לא, הוא רק נורמטיבי או שיש יותר ממנו.
לקריאת:
בעולם של תפישת סבל וייסורים חלק מההקלות,
קיימת נחמה, הקלה, מוכנה מעורבבת, מוכנה לשימוש על המדף,
שאם בממד הראשון הנתפש, העכבה נתפשת כגורם שלילי,
הרי בממד השני, העמוק יותר, הנחשב יותר,
ישנה הקלה שהעכבה מתקיימת כדי לשרת ערך עליון יותר, אם גם נסתר.
זוהי תפישה, תשתיתית, שמניחה היות
כוח עליון
מארגן, מסדר,
ומיטיב
עם הפרט המסויים
שיכול לעשות שימוש בכוח זה, שהכוח נתון לרשות הפרט
אם רק יניח מקדמית את קיומו.
כך בהליך של דיאלקטיקה פסאודו ליניאירית שלא לומר, מעוף מזגזג או זגזוג מעופף,
תודעות מסויימות נדרשות יותר מאחרות להקלות תודעתיות,
בונות מבנים עם תחביר רציונלי נוסח 'כל עכבה לטובה', 'ייסורים מכפרים'- העובדה שלא מצליח לאתר ביטויים נוספים מעידה על התייחסותי אליהם. בין השולחים ביטויים רלוונטיים יוגרל...
ובעצם באופן רציונלי לחלוטין מגייסים אי-רציונליות לתחזוק אישי ורגשי.
לקריאת:
אנשים נבדלים, בין היתר, במידת הרציונליות האופיינית- נטשו אמונה רציונלית אחת, יש להניח שיצרכו אחרת.
בגבולות הרציונליות המוצבים להם.
למי שיש גבולות רציונליים, אין אפשרות לשכנעו רציונלית להסירם.
בגרות הרציונלית מאפשרת חיים מלאים ושלמים, ועדיין להנכיח את קיומו של כוח עליון, לנסות להוכיח את קיומו, להתפעל מחוסר היכולת להפריכו, וזאת תקווה לרסן את הכוח בחרדה טרום ובעת מצוקה, ובמקביל לגייס את הכוח בעת ייחול.
שינוי רמת רציונליות, לא בר שינוי.
מעניין (אותי) ככל שיהא, לא יודע למה, לא נחשפתי לתנועה אמפליטודית על ציר זה.
כן נחשפתי למי שמצהירים שהיו רוצים חמתו את מידת אי-הרציונליות שלהם.
ועם זאת, יש גם את ממד ההתפעלות ה'ייחודיות' של אי-הרציונליות.
אין להסיק שחיי אדם רציונלי הם חיים 'טובים' יותר מחיי אדם שרציונליותו פחותה.
מניח, ללא הוכחה, שהתנהגות הממעיטה את השפעת האי-רציונליות מגבירה את הסיכויים של בעליה להגשים את הרצונות אליהם מכוון.
ועם זאת, לעתים התנהגות לא-רציונלית מצליחה לספוח יותר אנרגיה לטובת הגשמת מטרה מסוימת, שהתנהלות רציונלית לא הייתה מאפשרת.
לקריאת:
מאלו סיבות יש הטוענים, מצ'רג'רים, ממדים רציונליים לאמונות,
איך בוחרים תכנים אלה,
מהי ברירת המחדל המחשבתית- אֱמוניות-רציונליות, באילו מקרים ותנאים,
איך נקלעו למצב אמוני אי-רציונלי,
איך מיישמים,
גילויים של ערבובי רציונליות באי היותה,
האם יש שינוי בהעצמת החלשת ממד האי-רציונליות?
הזגזוג בין הנחת אקסיומה, ובהמשך הניסיון להוכיחה רציונלית גורם לי, אי-נוחות [שמוציאה ממני לעג אגרסיבי, מביך]. מעדיף להימנע משיחות ממין אלה, שכן:
הבלבול בין אמונה לבין 'רצון' – שלא לומר 'צורך' בהזדהות, בהתכנסות נורמטיבית, מערב בין מרכיבי שיח שהופך את השיח לבליל לא קוהרנטי נוסח: 'כתיבה על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה'.
מה הקשר בין הזדהות עם קהילה אופפת להנחת הנחות מקדמיות אמונתיות ולהקצאת אנרגיות רבות לאוששן, לחיות לאורן? הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ? האם יש קשר בין מרכיב אמוני באישיות פרט לבין יכולתו לחיות בחיברות?
האם, ואם כן מהו הקשר בין צורך אפשרי זה לבין הסיבות להיות אמונה?
אינני יודע להסביר דברים רבים.
רציונליות היא היכולת לחיות עם אי-ידיעה או הסבר רציונלי תוך מניעת אימוץ הסבר בלתי רציונלי זמין, בשל חוסר היכולת לחיות עם העדרו.
קושי
חתירה לרציונליות אינה מטלה, אינני מזהה בה קשה.
היא תפישה.
מי שמעיד ש'קשה' לו אינו בחתירה לרציונליות, אינו מטבעו התודעתי.
הכלים התפישתיים בהם אני עושה שימוש הם הכלים היחידניים שיש לי להבנת מציאות.
אין לי סיבה, בוודאי שלא רצון, לעצום כלים אלה;
לא חווה קושי בהימנעות מאימוץ הסברים לא רציונליים,
לא נלחם ברצון לאמץ הסברים לא רציונליים, לא מתפתה לכך.
לא כי קשה לי להשתמש בהם.
מפני שהפעלת רגולציה האם להשתמש בכלים לא רציונליים, היא לא רציונלית.
ועוד יותר-
משער, (לא מאמין- אין לי את הידיעה), שמדת רציונליות היא תוצר בהלימה למבנה אישיותי על מצע של סוציולוגיה מקיפה של דמויות משפיעות. לא בחירה מודעת רציונלית להיות רציונלי, או לא, או להמעיט / להגביר את מתג ויסות העצמה האמונית / רציונלית.
עצימת עיניים טרם חציית כביש ולבטוח באמונת המאמינים, שהאינטליגנטים הנמנים עליהם יחושו מבוכה מעוצמת היישום ורדידות ההבנה של עמיתיהם, לא מתקבלת גם בין הפנאטים והרדודים שבהם.
יתירה מזאת, חותרי מחשבה רציונלית המזהים עצמם ככאלה, ומחצינים את ה'קושי להיות רציונלים' מפתיעים אותי. עד כדי כך, שמטיל ספק בהיותם חותרי תפישה רציונלית.
ברור כמובן, שלא אני קובע את מידת היותו של מישהו רציונלי.
אני כן יכול לתייג את פעילויות שלי ושל אחרים- על דרך השלילה, האם מזהה בהם אלמנטים לא רציונליים.
תודעה חייתית, ומותר
חיות מתנהלות רציונלית.
להסקה שאני מציע ש'לחילוניים יהיה אותו עומק תודעתי כמו של חיות', אני מתייחס כאל דיאלקטיקה מאופיינת [מתנצחת של שמרנים מתגוננים בדרך כלל]- שכן ההשוואה לתודעה חייתית היא ניסיון להפחתה ערכית, ואין לה משמעות כלשהי.
רוצה, תיאורטית לא ממש מעשית, יכולת ראייה של נשר קרח, שמיעה של חתול, חישה של עטלף, שיער ראש של דוב, זיכרון של פיל וזין של חמור.
[במקום זאת, יש לי יכולת ראייה עטלפית, פלומת שיער של נשר קירייח, מבנה גוף דובי, תבונה וקבורה של חמור, קלילות התנהלותית של פיל בחנות.]
את תשומות תודעתי מעדיף להפנות ל-
הבנת מציאות,
השגה ומיצוי של מה שגורם לי כייף,
תוך ניהול משאבים, ויחסים עם סביבתי - מצרפית, כלומר מכלול ה'כייף'
התמודדות ראויה עם מה שמאיים עלי.
לא רוצה להתיז תשומות סרק על להתווכייח עם מי שהניח הנחה מקדמית מופרכת,
או מפני ש:
היה צריך להתמודד עם מוראות המציאות,
לרסן את הכוחות הבלתי מוסברים לשם הגנתו
לרתום אותם לקידומו
או כדי להתכנס תודעתית לסביבתו התפישתית,
מיותר לי להתמודד עם ניסיונות נואלים ל
הוכחת מציאות הזויה כהאנשה של כוחות עליונים וייחוס להם אג'נדה התנהלותית בהתייחסם למאמין פרטיקולרי,
להתגונן מפני נסיונות הוכחה בשל חוסר יכולת ההפרכה;
התרסה בסגנון 'הוכח את אי-קיום' משהו, דומה לדרישה של אי-קיום אח בה במידה של אי-קיום דרקונים בנתניה.
ועל הדרך להעריץ את התהליך כתרבות נשאפת ונעלה.
העיסוק בהוכחה אמונית לא נשאף ולא נעלה.
לרוב הנוהים אחר עיסוק זה, המיעוט שעוסק בבחינת רציונליות האמונה (אני) מייחס נמיכות, רדידות, טיפשות ובלבול,
עם כי במהלך עיסוק זה היו מאורעות מרהיבים (את תודעתי).
משמעות למאמין
התפישהה שחיי מאמין מלאים משמעותיים, ערכיים, פרקטיים, יותר שכן עוזרים להתמודד עם מוראות החרדה- כנראה נכונה.
כלומר מי שאישיות הרציונלית היא ברמת בשלות הנזקקת לקבי אמונה, לתותבי אי-רציונליות, כנראה מצבו טוב יותר ביחס לעצמו אם לא הייתה לו אמונה.
אין אפשרות להשוות ביחס לאחר- אין כלי מדידה.
יתירה מזו, ההשוואה לא רלוונטית, שכן, להערכתי, אין מאמין נע על סקאלת מאמין יותר-פחות, אלא השינוי האפשרי הוא במושאי האמונה.
נידפות אישיותית מחפשת משמעות ברפרנס ל'כוחות גדולים', מוצאת נחמה אם 'מצאה'.
אמונתיות דתית מקבילה במידה מסויימת לאותם נרקומני רגש - אי-רציונליות בהיבט מקבילי, שמייחצנים את הפתולוגיה בהתנאותם ברגישותם, בממדים שהם חווים, ובעצם שומע את חיווייהם על מצוקתם.
הכמיהה לכוחות אי-רציונלים מסייעים מכמירים כשהם ברמה האישית, ומאיימים כשהם חמושים במגן הסוציולוגי, נורמטיבי 'דמוקרטי'.
אלה רגליים שצומחות מאותו תחת תודעתי מבולבלתי.
מאחוריהם, יימצא גורם שמפיק טובין, מיידי וריאלי.
פרט לסוגיית אמונה, דת, אל, לאום, אהבה, שלמאמינים יש עוז, אומץ ואנרגיה,
האם הם היו אוזרים את אותם כוחות לשכנע בהנחה מקדמית א-פריורית, אחרת,
לא מצליחים להוכיח, לעצמם את קיומה, ממשיכים לחפש ללא לאות,
מסתפקים כהוכחה ניצחת בחוסר היכולת להפריכה,
מקבלים תמיכה בהיותם מוקפים בדומים מבולבלים,
ומצדיקים שזה עוזר להעביר את היום כדי לשמור מפני מוראותיו?
התשובה היא 'כנראה שלא'. לכן סוגיות אלה הן מאותן מחוזות.
המאמין מחפש כוחות עליונים מסייעים, מאגנים, מושיעים, גואלים בצוקתו,
ואני, מסתלבט, סופייח הנאה בצפייה ובניסיונות הבנה והסבר איך ולמה המתבלבל הגיע לשם, ואיך נע.
בובה של לילה
התוכנית 'בובה של לילה' במהותה, היא פלטפורמת הומור טריבונות של אוהדי כדורגל בז'אנר הקומץ מהיציע המזרחי (בית"ר ירושלים, אצטדיון טדי) עם התאמות מתבקשות והכרחיות לקהל מגוון מעט יותר של לייט נייט בערוץ ספורט.
אפשר כמובן להתפזר על שונות מנעד ההנאה של צופי התכנית, מההומור המבוטא, התקיף, הלעתים נמוך, נשכני ופוגעני בדמויות אותן המשתתפים מגלמים, בהתנהגויות בסטריאוטיפים בהם היוצרים מטפלים.
נראה שהם נהנים מעשייתם המשותפת.
אישית, נהנה מהתכנית.
לא פחות חשוב לי הוא הטון הנשכני, האירוני שהתכנית מטפלת בספורט ובתרבות.
יותר חשוב לי הוא היות התכנית חורגת מהקונטקסט הצר של ההומור והספורט.
התכנית מבטאת, עבורי, צפייה בעלת ערך, על מצע של צחוק, בהיבטים סוציולוגים של החברה הישראלית כפי שמתבטאים בתקשורת.
נדב אבקסיס בהתכתבותו עם הנשיות הקריינית,
אלי בן דויד בשאלותיו הלועגות והעונות במשובה,
ציון ברוך בדמויותיו הנלעגות,
מיקו ג'מאל בחיקויי מאמנים ועסקנים,
אסי ישראלוף בשלל הדמויות שהוא מדגמן, כולל פרוספר אזגי - קומיקאי אשכנזי לא היה מעז,
אלי יצפאן בחיקוייו-את ושיחותיו-עם ספורטאים עיראקיים או מרוקאים כשברור שהוא לא בא מהספורט,
שלום מיכאלשווילי בשלל דמויותיו המחדדות את הפתטיות,
וכולם עושים זאת באופן, שבעת הצגתם, קומיקאי אשכנזי* היה מהסס מלהציג אותם באופן דומה לספורטאים ועסקנים מזרחיים.
בכך, לדעתי, הם עושים שירות לעצמם, גדול לקהילתם, וענק לחברה:
הם הופכים את מושאי טיפולם, ויש להודות בעיקר- את עצמם, לחסרי רגשי נחיתות, ולחלק חשוב מתרבות כוללת, שלא מכוונת את עשייתה פנימה אלה לכלל המרחב.
בפועלם זה, בחוותם ערכית, אם גם הומוריסטית-נגטיבית, על המאפיינים את סביבתם הם מרככים את ההגנה המֶתְנַמֶכֶת של מי מעמיתיהם, מנרמלים את השוני, מגחיכים ומנחמדים אותו.
כשקומיקאים אשכנזים יטפלו בדמויות מזרחיות כפי שיצפאן, ישראלוף ומיכאלשווילי מטפלים, כשאינסטינקטי ההגנה והאיום יוסרו הן מהצוחק והן מהנצחק- תושג התקדמות. והיא תושג.
ניתן להתדיין, עד כמה החברה הישראלית בדרכה לנרמל את השוני העדתי, ובכל מקרה היא עדיין לא.
מתפעל מ
אמר מי שלצערי אינני זוכר, לכן אעביר אימפרסיוניטית, ש
בתחילה האשכנזים יצרו תרבות לעצמם,
בהמשך יצרו תרבות לכולם,
אז הצטרפו המזרחיים לעשייה,
כעת, בבובה של לילה, הבורר, זגורי אימפריה, מסעודה משדרות מספרת על עצמה.
יוצרים, תכניות כ-
אורנה בנאי, נדב אבקסיס, אבנר ברנהיימר, איתן פוקס, אביעד קיסוס, בהכרזתם על נטייתם המינית וביכולתם לטפל בגלוי ובהומור, כולל לאפשר לצחוק על סטריאוטיפים, בהסרת השיח המסתיר או המתגונן בהתרתם לסביבתם להתייחס גלויות להעדפתם השונה, גם בכך שצחקו על כך, תרמו לדעתי רבות לכך, שבתל אביב הומוסקסואליות 'מנורמלת' - אם אפשר להתייחס לכך מידתית - יותר.
רשף לוי עם הבורר, ועוד יותר בזגורי אימפריה, יוצרי בובה של לילה, דנית בגילום אילן פלד תורמים לנרמול ההתייחסות לעדתיות.
סייד קשוע עושה זאת בתנאים קשים יותר, בחיפוי סביבתי קלוש למגזר הערבי.
הם מדברים על עצמם, על המקיף אותם, מתייחסים בהומור ערכי למקום ממנו צמחו, להביטאט הסוציולוגי המאפיין אותם,
באופן ייחודי בשני ממדים:
עוררו בין תרעומת להסתייגות אצל המקיפים אותם,
דמויות מחוץ לקהילתם, לא היו יכולות לבקר ולצחוק על אלמנטים מאפיינים כפי שהם עשו, עושים.
כיף לראות, סוג של בגרות נשאפת רצויה.
*
תוספת מ- 4/10/2014
-- מוסף הארץ 3/10/2014
את המגמה התקשורתית תרבותית של מזרחיים המדברים על עצמם, בביקורת, בשקיפות, המשיכה רונית ושלומי אלקבץ בקיץ 2014 עם הסרט גט.
שם, מייצרים היוצרים תמונה דרמטית, אלמלא הייתה יצירה פיקשן, הייתה יכולה להיתפש כדוקמנטציה של מציאות תפישתית ביחסי גברים נשים, נורמטיביים, בחברה מרוקנית מסורתית בישראל העכשווית.
התיאור נטול הצדקות, הקלות או הנחות.
ככזה, תיאור זה לא יכול היה להיעשות, היום, על ידי יוצר שאינו שייך למושא ביקורתו. עדיין. אנחנו בדרך.
נראה ששמורת האנוש האחרונה בה לא מזהה את התהליך היא הפמיניזם, המאוים ומאיים.
מעל גיל מסוים, די צעיר אגב, הסיכוי שמישהו יגלה כישורים חדשים החבויים בו די קטן.
יש סיכוי גדול יותר שייעשה שימוש חדש בכישורים ידועים, קיימים,
ושמיומנויות קיימות יתקהו.
איך קבלת את העבודה?
כשספרתי שהייתי במקום מהמופרכים ביותר- מלאווי,
במשרה מההזויות ביותר- מנכ"ל הלוטו המקומי,
נשאלתי 'איך קבלת את זה'.
כאילו שזה מעניין או משנה.
מכיוון שמעביר את התשובה במנגנון הכרעת 3, 30, 300 מלים, עונה או ב-
"ביורוקרטית אדמיניסטרטיבית, ממש לא מעניין איך." או-
כשהבנתי שאני לא רלוונטי לשוק- רוצה הרבה יותר מדיי עבור המעט מאד ערך שיש, רוצה ויכול
לתת,
שאלתי עצמי במה אני טוב:
לצערי, ברור לי שבמעט מאד דברים.
אבל יש דבר אחד, שאני הכי טוב בעולם. באמת- מספר אחת. אלוף העולם.
אני הכי טוב שיש ב-לדעת מה עושה לי טוב ונעים. בזה- אין טוב ממני.
מאידך, מה טוב לאחרים אני הרבה פחות.
לכן, במעט הזמן שנותר, כל זמן שהזרועות הרפויות האלה יכולות לסחוט, הראש הרופס הזה
יכול לרצות, רוצה לסחוט את מה שאני באמת הכי טוב בו.
כך קבלתי את המשרה.
ניהול כלכלה רגשית
פגשתי תעשיין שכל אחד מכיר את תוצרתו.
סיפר, שרכש כמות גדולה של חומר גלם במחיר שבהמשך צנח.
כך, הגיע כל בוקר למפעל וראה הר של חומר גלם שהסב לו הפסד של אלפים כל יום.
"מי שעובד קשה" נימק רציונלית "נעזר בפסיכולוגיה:
הוריתי לשלם במכה אחת את כל התשלום כדי לנקות את תחושת ההפסד."
נושא מעניין, התרחשות שיכולה להתרחש, שעומדת במבחני התקפות,
סיפורציה מעניינת,
העברת התוכן לצופה
האמנותית כייפית,
ריאלית- נראה שהמרכיבים מאבחנים באופן שמאפשר היות וזהות דמויות אמיתיות,
משחק - תחום שברור לי שלא מבין בו - שפרט לנינט טייב, אין דמות שגם אם מוקצנת כ'מירי' עדיין שחקנים נכנס לדמות אותה מגלם בהתאמה,
בשם הייחוד, הצילום שמלאכותית 'שם על עצמו אבק' - בז', סאטורציה נמוכה - ייחוד שהייתי ממיר לאחר.
מצחיק. כייף. דיאלוגים ברובם טובים, עם החרגות נסבלות לשפה מעט גבוהה מדיי לדמויות, או מקללת מדיי.
והכי חשוב, לי: מטפלת בסטריאוטיפים, במובן שמעורר את הערכתי.
יוצרי התכנית, מעלים את נושאי התרבות, התקשורת, הערכים, הסטריאטיפים הקשורים לבית גידולם, נושאים דלוקים, ש
יש מי שיבקרו את מידת הכבוד וההגנה הערכית שיש לערכים אלה,
ומישהו מהביטאט אחר היה מסתכן בתגובות נזעמות אם היה מטפל בנושאים אלה באופן שאינו מלטף, מחבק או מתפעל.
הרעיון המרכזי
התמה שמראה ש'אביאל' המגולם על ידי עוז זהבי, אמנם לא בליטף, אלא בניעור משמעותי חוזר לערכים מהם ניתק, להם התנגד ערכית היא האמירה המרכזית- בבחינת, אין אפשרות להיות משהו אחר ממה שגדלת עליו, היות 'גורל' כוחות חזקים מהפרט וכאלה. אגב, גם אם אני מסכים עם הרעיון שלא ראיתי מי ששינה את ערכיו על צירי מאורעות וזמן, זה שהדמות הראשית בסדרה, חוזרת לצור מחצבתה הערכי התנהגותי, לא מהווה, כמובן, הוכחה לקיום התפישה.
ב- 1971, מול הטלויזיה שחור לבן, מוצ"ש אמי על הכסא ואני נשען על מרגלותיה, הזמנו את אבי לצפות באיירונסייד - "סדרה מצוינת." הוא הצטרף, צפה כמה דקות, אמר "זה באמת מעניין" והלך. לאחותי, עד היום, הרגלי צפייה ספרטניים אף יותר משלו. אמי הייתה צופה בטלנובלות היספניות ואומרת: "אני לומדת ספרדית." כך אני לומד, משלים השכלה בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה ודרמטורגיה. מזגורי אימפריה. ועם זאת הערך הגדול שרואה בסדרה היא בטיפול הסוציולוגי עדתי.
אלברט זגורי (בבר) (משה איבגי): אבי המשפחה. אלברט הוא דתי כשנוח לו, כריזמטי, בוגדני, תחבולן, מצחיק, אכזרי ומדבר בלי סאב-טקסט. קנאי לבתו אבישג ואוהב אותה מכל הילדים. (הילדים קוראים לו 'פאפו'). דמות חדה, פשוטה, מוקצנת, ומצחיקה. עסוק בטובתו באישית בכאן והמיידי.
ויויאן זגורי (ויוי) (שרה פון שוורצה): אם המשפחה. חמה, לבבית ואוהבת, דואגת לילדיה במסירות אך לפעמים לא מרפה מהם. חולת סכרת. אוהבת את בנה אביאל אהבת נפש. (הילדים קוראים לה 'מאמו'). יופי של דמות, וגם משחק יפה, בטח כשהיא לא מ'התרבות'. ילדיה היא דאגתה ונפלא לראות שהיא כלל לא קשובה לא לרצונותיהם, לא לצרכיהם.
אביאל זגורי/גור (עוז זהבי): "הנסיך" של אמא. יפה, חכם, ציני, רציונלי ובעל חוש צדק מפותח. מ"פ וקצין מצטיין בחיל התותחנים. אביאל גורש מביתו בגיל 15 על ידי אביו והתחנך בפנימייה אליטיסטית. הוא נמצא בעימות מתמיד עם אביו אלברט ועם אחותו אבישג, שפעם הייתה הנשמה התאומה שלו. הבן השלישי לבית משפחת זגורי. נולד נימול ולכן בתחילה כולם מכנים אותו "הנימול". חוזר לבית הוריו לקראת גסיסתו של סבו שביקש לראות אותו בלבד והוריש לו את עסק ה"לאפל" שלו (דוכן הפלאפל הישן). דמות המזרחי המשתאכנז, שמקצין את הגישה של you can take the black out of Harlem, but you can not take Harlem out of the black, גם אם נראה שהטמיע תפישות שונות לעומק ולא רק גינונים.זהו ציר הרעיון של יוצר הסדרה.הקישור לטרגדיות יווניות מיותר, גס ומתיימר לטעמי.
אבישג זגורי (שוג/שוגה) (חן אמסלם): "הנסיכה" של אבא. יפה, שאפתנית, כריזמטית, בעלת מזג חם ולשון חדה. רקדנית ומעריצה את השחקן ההודי אמיטאב באצ'אן. נמצאת בעימות מתמיד עם אחיה אביאל, שפעם היה הנשמה התאומה שלה. הילדה הרביעית במשפחה. נמצאת במערכת יחסים שש שנים עם בן זוגה דודו. במהלך הסדרה דודו הציע לה נישואים, אך לאחר שהרתה לא מרצון, עזבה אותו. במהלך הסדרה החלה לצאת עם אלכס. משחק, שנראה לי מעט אגרסיבי ומוקצן ועדיין דמות מתחזקת את העלילה, בהיותה האינטגרטור המניע את ההתרחשויות, גם סדרה לעצמה חדר במצוקת הדיור, גם פוטנציאל הכישורים הבלתי ממומש, היעדר רגשי הנחיתות, ההתלבטות המתמדת בין להתפש כנערצת כראש למצב הקיים, לבין לנסות לממש פוטנציאלים מחוץ למצב- שאינסטינקטיבית נרתעת מכך, ובינתיים כקומבינה נפלאה נמצאת בסד של מקבלת קצבת אבטלה- חיווי למסכנות מצד אחד, ומצב מיטיב ונשאף מצד שני.
מרים זגורי (מירי) (יפית אסולין): הבת הבכורה. רווקה ממורמרת, מצחיקה וחולת ניקיון. עובדת בניקיון. למרות שהיא לא חכמה ולא מצליחה, היא עדיין בטוחה בתוך תוכה שהיא מתנת האל לאנושות ושעוד מעט כולם יבינו את זה ויבקשו ממנה סליחה על שנים של זלזול. היא והחבר שלה עמי מנסים להיקלט להיריון בזמן שהוא נשוי לאחרת. יצאה עם חמוד הבדואי, למרות התנגדותו של אלברט. דמות משנית דומיננטית ייצוג המצב כמנוול וחסר תקווה.
אבי זגורי (קובי מימון): הבן השני במשפחה. שוטר במקצועו. מסייע להוריו בתשלום חשבונות הבית. יש לו ילד ממזר מבחורה נשואה שפגש באילת. דמות משנית פחות חשובה, של אידיוט שנתפש ואוחז בשולי הסטרוקטורה הממסדית.
אביתר זגורי (אביה) (ישראל אטיאס): הבן החמישי במשפחה. זמר חתונות, אזכרות ומועדונים המחכה לפריצה הגדולה, מקליט שירים שכתב ומנסה לפלס את דרכו בעולם הזמר הים-תיכוני. המציא לשחר את הכינוי "מיונז". מנסה להתקבל לתחרות "אש השנה" בכינוי "צ'או", כינויו של עבריין באר-שבעי. דמות משנית של מי שמחויב רק לנוחותו והצלחתו הן במעשיו וחדלוניו והן בתחומי התעניינותו. ארכיטיפ של הזמר או הכדדורגלן מהפריפריה שתשומותיו מצומצמות רק למראהו ולדרך לצאת מהדלות שבה נמצא בנתיב יחיד.
אבישי זגורי (דניאל סבג): הבן השישי במשפחה. התנהגותו מוזרה ולעתים אינו מבין הקשרים חברתיים, למרות האינטליגנציה הגבוהה שלו. כשהיה קטן עבר תאונה, דבר שלדעת המשפחה גרם לכך. מספר בדיחות מילוליות, תמים וטהור. לעתים קרובות נסחף אחרי אביר. חברתו היא שמרית. דמות משנית. שתרומתה היא בהוספת צבע ומורכבות.
אביגיל זגורי (גולי) (הילה הרוש): האחרונה מהבנות במשפחת זגורי. חולמנית, בכיינית, פחדנית, מפונקת, מאמינה באלפי אמונות תפלות, נבונה, עם כושר ביטוי גבוה ורגילה שאמא מפנקת אותה. אחיה הקטן אביר הוא האויב הכי גדול שלה וגם החבר היחיד שלה בבית. דמות משנית שתפקידה להעצים את עומק האחיזה והטמעת הערכים שהסדרה עוסקת בהם.
אביר זגורי (אייל שיקרצי): בן הזקונים במשפחת זגורי. מרבה לקלל, מניפולטיבי, חרמן, בלגניסט, אמיץ ואוהד שרוף של הפועל באר שבע. נפתח לו תיק במשטרה בגלל שלקח מפתח מתיק של ילד מהכיתה שלו והטביע אותו בפלסטלינה. דמות מדליקה של ההיפראקטיביות האלימה בגרסה המקומית.
סבתא אלגריה (חוה אורטמן): אמה של ויויאן. התגרשה מבעלה פינטו אחרי שרדה בה שנים ארוכות על שלא הצליחה להרות יותר מפעם אחת. מרירה, קשה ומניפולטיבית. עוקצנית ומאוד חכמה. מעריצה את ארז טל וצופה בכל תוכנית שמופיע. משחק מדליק של דמות מעצימה את הערכים והתקשורת הנוכחת בסיטואציה.
סבא פינטו (אברהם סלקטר): אביה של ויויאן. מצא את אלברט כילד יתום במעברה ואימץ אותו. לאחר שגילה שבתו ואלברט מאוהבים - גירש את שניהם. הגיע לחתונתם שיכור וזרק ביצים, ועל כך גורש בכוח. בעל דוכן פלאפל בשם ״מלך הלאפל״, ״לאפל״ מכיוון שהאות פ"א נפלה ביום הפתיחה והחליט להשאיר זאת כך. כאשר אלברט פתח מולו דוכן פלאפל בשם ״מלך הפלאפל המקורי״, הוא היה הרוס והסתגר בביתו, ולכן לא דיבר עם כל משפחת זגורי (פרט לאביאל) במשך 39 שנים. נקשר אל אביאל כאשר הכיר אותו בעבודת שורשים והשביע אותו לפתוח מחדש את דוכן הפלאפל שלו לאחר מותו. לעתים כונה "פינטו הצדיק הישר".
ליזי (נינט טייב): הבת של השכנה המשוגעת מהקומה העליונה. צעירה, יפה, פיקחית וממזרה אך רגישה ושבירה מאוד. ליזי מטפלת באמה שנים ארוכות ואינה יודעת מיהו אביה. היא למדה מאמה לקרוא בקפה, בכף היד, בקלפים, להכין תערובות לשיפור כוח הגברא וכו'. לה ולאביאל הייתה אהבת נעורים שנקטעה.
צ'או (מאור זגורי): עבריין באר שבעי. השתחרר מהכלא וגילה שאביתר מתחזה אליו בתוכנית של אש השנה; מאז הוא מעביד את אביתר, ואביתר, בלית ברירה, עושה את מה שהוא מבקש ממנו.
כבוד הרב (מוריס כהן): הרב של השכונה. עוזר למשפחה בין היתר בהבאת הסב לקבורה, בפירוש הצוואה, בהסרת הקללה ובהתרת הנדרים של הנדר של אביאל לסבו המנוח.
אלבז (אורי לייזרוביץ'): אברך חוזר בתשובה, נרקומן לשעבר, סעד את סבא פינטו במשך שנים. ערמומי, לא אינטליגנטי במיוחד ומחפש אהבה.
דודו (אסף בן לולו): בן זוגה של אבישג מאז 6 שנים. נהג משאית, לא חכם במיוחד. נוהג להתגנב לחדרה של אבישג מהחלון, מאז שהכניס את אבישג להיריון הקשר בין השניים נקטע.
ויקי (הילי לואיס): החברה הטובה של אבישג, מתלהבת, מעריצה עם אבישג את אמיטאב באצ'אן. אוהבת את אביתר ורוצה להתחתן איתו. זוכה עם אבישג במקום שלישי וטסה לבד לבלרוס.
אוטו (אלכס קרול): עובד בחנות הפלאפל של אלברט ביחד עם הבן אביתר.
שחר (יערה פלציג): קצינה קשוחה, פגשה את אביאל לראשונה בפנימייה והם בני זוג. מכנה את אביאל "חבוד". מכונה על ידי אבישג וכל המשפחה "מיונז". היא ואביאל נפרדו והיא נהיית חברה של פיטובסקי, הסגן של אביאל בצבא.
דודה מסעודה (דבורה קידר): אחותו של פינטו. לאחר שגילתה שהמשפחה לא מתכוונת לשבת שבעה על אחיה, שפכה עליהם דם והטילה עליהם קללה תוך כדי שהיא חוזרת שוב ושוב על המשפטים: ״תשיב עטרה ליושנה״ ו״רצון המת חייבים לקיים״, ברחה לאחר הלוויה כשאמרה על המשפחה "משפחה בני זונות".
דמויות נוספות
עמי (מאור הרוש): בן זוגה של מירי, בתחילת הסדרה. עובד עירייה. עמי נשוי לאישה עקרה והוא מבטיח למירי לעזוב את אשתו רק בתנאי שהיא תיכנס להריון. אך לאחר שמירי מודיעה לו (הודעה שקרית) כי נכנסה להיריון, הוא אינו נראה יותר.
רוברט (ז'יל בן דוד): חבר ותיק של ויויאן, שמבקשת ממנו שימשכן את התכשיטים שלה בתמורה לכסף שהיא תקבל ותיתן לאביאל שיוכל לפתוח את ה"לאפל" מחדש.
ב-1985, היו מזכירות אלקטרוניות.
תכננתי איך מנוי מחייג לאחר ושולה את ההודעות המיועדות לו.
תא קולי, שהיה נפוץ במיוחד
החל מאמצע שנות ה-90, עד שהוצע להורג על ידי האינסטנט מסג'ינג, כעשור מאוחר יותר.
בדצמבר 1987 החלטנו שרוכבים על אופנוע לאלסקה.
לא ידעתי איזה אופנוע.
באפריל BMW הכריזה על דגם R100GS פריז-דקאר, פורץ הדרך, מושלם למשימה.
ביוני 1988 הייתי מהראשונים לרכוש ($6419.20) ממשלוח 600 החתיכות שהגיעו לארה"ב.
ב- 18/7 יצאנו לנסיעה.
ב- 1991 רציתי מדפסת, לייזר, אחרי האפסון 24 סיכות שהיתה לי.
לא הסתפקתי ב- 300 dpi הקיימות.
לא עברו כמה שבועות ו- hp הכריזה על ה- MP5, המיתולוגית עם ה- dpi 600 במחיר סביר.
ב- 2007 אחרי 4 שנים ללא אופנוע, החלטתי ש"לכולם יש, חוץ ממני." רציתי אופנוע לזקנים,
אול אראונדר, ממצע תכונות, יודע לעשות הכל במחיר שלא יודע לעשות שום דבר ממש טוב.
בחיפושים אחרי דגמים חדשים של יצרנים, מסתבר ש- Kawasaki תשיק עוד מספר חודשים אופנוע
מקטיגוריה חדשה- Versys, הייתי הראשון להזמין אותו בישראל, הגיע אחרי עוד שלושה חודשים.
2012, רציתי לחדש את האופנוע, יותר איכותי, יותר חזק, מתביית על הדגם האפרורי BMW F650GS.
בדיוק מה שמחפש, רק מה-
קצת חלש מדי, פגם מוטורי,
יש לו דיסק דיסק קדמי יחיד- פגם אסתטי בלתי נסלח,
ונקרא 650 כשהנפח שלו 800, פגם שיווקי בלתי נשכח.
ב- 3/7/2012 מחפש מה חדש. ידיעה בת יום - 17 שעות, ליתר דיוק - מבשרת שהיצרן הגרמני
לקח את הדגם הקודם, ולדגם 2013 הוסיף
5% כוח,
דיסק קדמי,
50 לשמו- F700GS.
וואלה, עוד קצת תוספת כוח, מתן עוד 100 לשם- היה עושה את העבודה, אבל הכיוון נכון,
והתוצר תואם את ציפייתי. האופנוע הבא.
אז זהו, שקאווסאקי הוציאו את ה-z800, שלאק, רדיקלי יותר.
לימדתי; האמנם, ולמה ואיך?
זכיתי לשמוע בחיי "למדתי ממך..."
אינטימי, מחמיא, נעים.
מעל רמה מסוימת פחות.
בשלב כלשהו צפה השאלות:
האמנם?
ולמה?
ואיך זה שכמה מהאנשים המאד מאד חשובים לי,
לא הצלחתי ללמד כמה דברים שהיו לי מאד מאד חשובים?
(היעדר) סימטריה, קיצוניות פוליטית
שולי קונצנזוס
משפט כ-
קיצוניים הם בעייתיים מכל כיוון.
מקורו בגישה החותרת להתנהגות נורמטיבית
והוטמעה אפקטיבית באמצעות סוכני החינוך- מחנכים, גננות, מורים, הורחבה לתפישות עולם.
תפישת עולם לא ממוקמת על מנעד נורמטיבי.
מידתיות רתומה למה שהנורמה רואה כנורמטיבי.
אלה מתכונים לחיים נורמטיביים,
ואינם קשורים לתפישות וערכים כ'אמת', 'נכון', 'יושר', 'רציונליות', 'מדע', 'תפישת עולם', ליברליות'.
השלכה מולקולרית מייצגת
אמירה רווחת הגוזרת שגדעון לוי=צל=לא ראוי.
למה? כי שניהם 'קיצוניים'?
זו לא גזירה שווה זה שונה, בכמה ממדים:
נורמטיביות
מספר האנשים הנמצאים ליד הצל, תפישתית גדולה בהרבה מאלה שליד גדעון לוי.
כלומר זה (כמעט) עוול להתייחס לצל כאל קיצוני.
דיבור מול עשייה
גדעון לוי, כותב, אומר מדבר, מביע, גדעון לוי מקדם רעיונות הומניים (אולי בלתי ישימים) גם לדעת הצל.
הצל עושה, מאיים, מרים יד, מקדם רעיונות אלימות ופגיעה (אולי מוצדקות לטעמו) אבל אלימים גם לתפישתו.
סימטריות וא-סימטריות
במבנה התפישתי של 'הצד השני' אין תואם גדעון לוי.
מי זה 'הצד השני'?
הצד השני יכול להיות מי שגדעון לוי יוצא להגנתו, או האוחזים בתפישות הצל.
אם היה בצד שנמצא עם ישראל בעימות 'גדעון לוי', גדעון לוי היה רוצה לחבור אליו.
בצד השני יש תואמי תפישה לצל.
הוא לא רוצה בשום תנאי לחבור אליהם.
הצל הוא לא קיצוני.
בתפישותיו הוא דומה יותר ל'נורמטיביים', תיכף גם הוא (לא הופך-) נטמע לנורמטיביות.
אינני שותף לדעתו של גדעון לוי בריבוי היבטים, ומעריך את דברי הטייס שהתבקש להתייחס לגדעון לוי, ואמר (בערך, במהות:)
'חשוב לי מאד שגדעון לוי יהיה, ידבר על מה שהוא חושב, שיביע את עמדותיו בעלות הערך והעניין. לא מסכים אתו, הוא רואה את הנושא בצורה פשטנית...'
שמרן מצוי, רפובליקן, מי שרוצה לחזק את הרוב הדמוקרטי, היה מעדיף שגדעון לוי יחריש.
אף יגדיל ויתנאה במין הומור שמבקש קרדיט על שהוא לא דורש פגיעה בלוי, ועל הדרך סופייח ערך דמוקרטי ליברלי לעצמו.
תפישת עולם שמקיאה 'קיצוניים סהרוריים' איננה חברה ששמרנים מתונים היו רואים בה 'חברה מדליקה'. מדינות 'מדליקות', כאלה שמי שנמנה על צד פוליטי שמרן היה מבכר לחיות בהן, אם לא היה חי בישראל- הולנד, דנמרק, אנגליה, כאלה..., מאפשרות ליברליות ששמרנים בישראל לא מאפשרים.
בישראל, חברה שבנט הוא סמן ימני, נתניהו ולפיד ליברלים,מי שמחוץ לתחומם הוא קיצוני, שמאלן, היא חברה שמי שמצדד בדמות כזו, לא היה רואה במדינות מקבילות בעולם כמדינות ראויות לחיים הומניים דמוקרטיים ליברליים לעצמו..
על משקל לעצב אין סוף, לאושר יש ויש;
לימניות השמרנית הווריאנטיות, השונות, מעטה ונסובה סביב ערכי הארד קור מסוימים אופייניים,
חתירה לליברליות אינידיבידואלית מגוונת. שונה.
'מחשבה ימנית שמרנית' ניזונה מאותם מקומות ואותם ערכים.
שמרן אחד נבדל מאחר בשני פרמטרים:
מידת העוצמה שהשמרן מייחל להפעיל כדי לשמר ערך,
הנכונות, התגובתיות, הטריגר, משך הזמן בין הגירוי לפעולה.
תפישה שמרנית, ברובה ובעיקרה, איננה 'הגעה' רציונלית למסקנה בעקבות הליך בחינה,
אלא גיוס תשומות תודעה ורציונל, לשימור ערכים מוטמעים מקדמית של
פשטות, פשטנות תפישתית,
אמונה,
דת,
מדינה (ייחול לכוח עליון אל, דת, שהומרה למבנה מדיני, לעתים תוך הדרה של האל,)
מלל, שיח, בירור, ככל שנראה שאין בו פתרון או לפחות מעשה נתפש כסוג של חולשה, אובדן אנרגיה ומיותר.
תפישה ליברלית, בשונה, עוסקת בחופש פרט, ולכן מכילה ריבוי גרסאות והיברידיות רעיונית מתבדרת, פורמת, לעיתים הזויה ולא רלוונטית.
תפישה שמרנית או ליברלית נשאפת, מעיקה, מכבדת, מרשימה אינדיבידואל או ציבור יותר מאחרת,
אך, אינה פחות או יותר 'צודקת' מהשניה,
במובן, שאינה ניתנת לבחינה כאלטרנטיבה להשוואה תוצאתית, ובעצם מידת ה'קיצוניות' מידת היותה שולית מבחינת מספר האנשים האוחזים בה, לא רלוונטית.
בלבול 13/7/2014
מי שחי חיים רציונליים ללא וודו או מיסטיקה
חי חיים אולי מדויקים יותר
אבל משעממים.
א.ג. שדרן שנון מוערך ומבולבל באותה מידה.
יום א', 13/7/2014 11:39, גלי צה"ל
סובלנות והעדרה
גילויי הטולרנטיות שהפגנתי כלפי חיוויי אמונה והתכנסות הזדהותית היו מעטים, הסבו לי מעט כבוד ועוד פחות אהדה.
ההערכה שהפגנתי למחשבה אמונתית מזערית, ועל ציר זמן במגמת הקטנה.
האמפטיה הלכה ופחתה, הטולרנטיות הצטמצמה ככל שבן השיח, אמוני או מתכנס, גיבה עצמו ברציונליות או בהכחשה שתפישותיו נובעות ממקורות אלה.
כשהזדהות התכנסותית גובתה ברציונליות סלחנית לאמונה, עירבה אמונה ודברה על התועלת, היתרונות, הרגש החיובי, כיף היחד - אבדתי. איבדתי.
גילויים של התכנסות הזדהותית באשר הם, מעוררים בי דחייה,
סממניה אי-נוחות,
והיוזרים, הנרקומנים, המשתמשים, המסניפים- רתיעה.
נכון לכל הגילויים, בדגש על התכנסות לאומנית*ואהדת ספורט שחורגת מעבר לאסתטיקת סינתטיות הספורט כשלעצמו.
*
ההבדל בין לאומנות ללאומיות
לאומיות
קלסיפיקציה נטולת ערכיות ללאומים, עמים.
לאומנות
הזדהות ערכית של פרסונה לעם, ללאום.
ניהול מצב רוח
לניהול, ובעיקר להעדרו, של מצב רוח, יש השפעה מהמעלה הראשונה על כל תחומי החיים.
בדיון על מידת ההשפעה של יציבות מצב הרוח, ניתן להרחיב את הנושא על השפעות מהמעלה השניה של חוסר היציבות, השפעה שאינה ישירה, איננה גלויה לעין, שניתנת לבחינה פרשנית בדיעבד.
ניהול מצב רוח, חופן פעולות נלוות כ
מעבר בין מצבים חיוביים מקדמים לנגטיביים מעכבים,
ייצוב תנודתיות עוצמת מצב רוח,
התמודדות עם תחושת איום של נפילת מצב הרוח-
פעולות או מניעות מקדימות אירוע מחשש לנפילה טראומטית פוסט האירוע,
ואלה המנסות לחזות ולצפות את התכנות אירוע, חשש טרם מקרה.
וזאת בבחינת
"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש."
כפי שתרגם אהוד מנור את השיר A Felicidade של ויניסיוס דה מוראס (הולחן והושר על ידי אנטוניו קרלוס ז'ובים).
הדרכים להתמודד עם פלנקצ'ואציות דרמטיות במצבי רוח מגוונות,
מעטות הן המוצלחות,
אחת היא הדרך לא להתמודד
איך אומרים האמריקאים-
denial is not just a river
נשמע יותר טוב מקריאה. על הנושא
מוללו ריבואות מלים,
הוסברו אינקצה תֶזות,
נכתב אינספור טקסט,
שולמו תועפות על פתרונות והקלות,
נערמו הררי תרופות, נבלעו, הוזרקו,
נשתו ים נוזלים,
נדחקו אינסוף פתרונות לשוליים.
אז הנה עוד אחת-
אחת מהדרכים
בצמצומיאדה
לפני היות מאורע דרמטי או היוודעות תוצאתו,
יהיו מאורעות נוספים שיבשילו בסמוך למאורע,
יעזור לשמור על יציבות רגשית.
בשלילה
בראשית ב' 3.
מניעת אקסקלוסיביות עיסוק רק בנשוא הציפייה.
בהרחבה
במצבי ציפייה דרוכה, בהמתנה לקרות התרחשות חיובית או נגטיבית, או לאי-היותה
אפשרי
יישום תפישה רציונלית של הפרת מעמד האקסקלוסיביות להוויה לה מצפים או ממנה חוששים כאלמנט המשפיע בלעדית על מצב רוח.
בתרגום:
האירוע, חשוב ככל שיהיה הוא לא היחיד שקורה.
פרקטיקה
יצירה מכוונת של פרויקטים, תהליכים תחומים בזמן שיבשילו סמוך לקרות המאורע.
המטרה- לייתר את בלעדיותו.
בעצם חתירה לשיטוח העקומה של הקצאת מרב המשאבים למקור יחיד.
הפחת מודעת של קריטיות, לא הכחשה לא החקה ולא התעלמות, להיפך, כגורם נוסף צורך משאבים תודעתיים להקצאת תשומות לטיפול באתגרים נוספים, מקביליים, סימולטניים, ממוקמים לפני ואחרי המקרה.
רציונל
התודעה עסוקה, לא בהסחת דעת, אלא בטיפול בערכי עניין וחשיבות שהוטענו לא מבעוד מועד כהגנה, אלא מתפישה שהתנהלות מרובת גירויים וערכים היא מצב נשאף.
תנאים
תפישה רציונלית שיש לפרסונה השפעה תודעתית על מצב רוחה.
תפישה שמצב רוח לא מהווה יישות עצמאית בלתי נשלטת.
ההבנה שמצב רוח נמצא בהזחה על ציר זמן, אחרי קרות מאורע,
ההכרה שיש לטפל ישירות במציאות ולא ישירות במצב הרוח,
חלק מהתפישה הוא התרחקות מפתרונות גורפים לבעיות אנושיות,
הייחול לפתרונות גורפים הוא אמצעי ניבוי למי
שיש לצפות שיהיה קורבן לפלנקצ'ואציה רגשית,
שהגבולות נמוכים והאלימות ההתנהגותית אימננטית.
מגבלות
המון.
האם טוב ויעיל לכל?
לא ממש וממש לא מתיימר, חלק מתחזוק מנטלי בדומה למי שפוקד את חדר הכושר כחלק מתחזוק פיזי.
מתואם לאישיות רציונלית, שיש לה את מרכיב ההבנה, שמצב רוח הוא תוצר לוואי מחווה לאחר אירוע.
שניתן להשפעה, אין לו קיום עצמאי משל עצמו.
האם נחשפתי למי שנטול יכולות בניית גירויים עם מועדי הבשלה סמוכים?
בהחלט. רווח, רבים.
האם נחשפתי לנטול יכולת שאימץ את דרך הפעולה המוצעת?
לא.
מצער שכן
כללית אנשים הנחבטים רגשית ממצב רוח בלתי נשלט, לא רותמים את היכולת שאולי תמתן את עוצמת ההתבדרות,
אישית לא יכול לאושש את אפקטיביות האפאראטצ'יק המנטלי המוצע.
האם העובדה שלא נחשפתי ל happy new adapters ממוטט את תקפות המוצע כאן?
גם לא. שכן מיימן את יכולת ייצוב מצב הרוח למי שמשתמש בו, rational users.
על מה מתבסס?
על צפייה במי שמייחס לו ניהול מצב רוח.
האם יש לגרות מישהו שנמצא במצבי ציפייה בטעינת גירויים על ציר זמן כדי להקטין השפעת אקסקלוסיביות הנפילה שמאיימת שבוא תבוא וכאוב תכאב?
מניח שכדאי, תלוי כמובן במידת הקרבה, ובהינתן מנעד תגובה ברמות אפשריות שונות של נגטיביות.
בהצלחה לכולנו
פרשנות ספורט נשית
שידורי המונדיאל הביאו למרקע שדריות, בעיקר פרשניות ספורט יותר משהיה בעבר.
מבורך.
רוצה להיות במצב שבו ההעדפה לפרשנות זה או אחר תהיה על רקע תרומה אישית פרסונלית מאובחנת כ-
הקשרים סטרוקטורליים עם טרחנות ודיקציה בעייתית- שגיא כהן,
התלהבות אוהד נחרצת נבירה בפרטים ותחושת חובה להתנבא- נדב יעקבי,
התפלפלות מילולית של אוהד עתיר ידע שמחפש שיתפעלו ממנו, מתובנותיו, הארותיו כשההווה מסתיר את העבר ומסנוור את העתיד- אבי מלר,
לתאר את הנראה ולרתום אותו לקלישאות לא בלתי נכונות ובלתי ניתנות להפרכה- דני נוימן,
להכביר בידע טקטי ואקטואלי נרחב, מונחת על פלטפורמת דיקציה של טי טי טי בריטי משהו- אייל לחמן,
להוסיף צבע והומור- איציק זוהר,
צבע בלי הומור- אלי אוחנה,
שיק נחרץ פסאודו הייטקי- בוני גינצבורג,
הסברים ענייניים- עמרי אפק,
מודי בר-און, אינטגרטור מאפשר להתבטא, משעשע ומוסיף ערך למעמד.
אם למנות כמה דמויות בולטות.
אבל התוספת הנשית מעניינת.
היא מאופיינת, לי, מגדרית:
פרשנות נשית תקיפה
יכול להבחין שפרשנות שמובאת על ידי אישה, בשלב הזה מתאפיינת באמירות חזקות. תקיפות..
מגדילה לעשות מי שמנלת על כך קריירה שלמה, ובה היא
הבטחה לאגרסיה
אומרת למאזינים שהיא 'תקרע' את המרואיין הבא,
מיצוק המסר
כשהמרואיין מביע הערכה זהירה היא משקפת את דבריו כקביעה נחרצת,
הגדלת משמעות
אם נקב במידה של אפס נקודה שש לתיאור התופעה, תתייחס כ-אפס תשע,
הטלת ספק
אם מישהו נתן הערכה, היא תתעכב על 'האם מודע למשמעות קביעתו'.
זה לא טיפול בספורט, זה הצהבתו באמצעות פנייה לסטרוקטורה.
הפיכתו למעניין יותר בהשטחת תכניו למובהקות בה בולטת נחרצות האמירה.
אם הגברת מהווה ראש חץ, עמיתותיה יכולות להסתפק בחיוויים דרמטיים של כישלון 'מחפיר', על הישג 'יוצא דופן'. כלומר בכיוון של מתיחת מלל אך מתון יותר.
כשפרשנית תיארה את עומק הכישלון של נבחרת ברזיל במונדיאל,
והתמקדה בתמלול עוצמת הכשל,
זלצר במתינותו יזכיר ש- 28 קבוצות היו מעדיפות להחליף את הסלסאו.
לי, חבל שבשלב זה לכך מתכנסות, ג'נדרית. ההתתבצרות ביציקת תוקף רגשי מילולי לתופעות שאני רואה.
אין צורך להחצין אהדה לקבוצה ואת עומקה והתמכרותה כמקדם תקפות. זה סתם.
העברנה פרשנות אישית, שאינה דומה אחת למאפייני רעותה.
האירו את עיני במידע שאני לא יודע. העשירו את תודעתי בהקשרים מעניינים, בהומור.
משוכנע שאפשרי.
בטוח שיקרה.
מבוכה
הגדרה
חיווי של חולשה חברתית.
מצב תודעתי, שבו אדם מחווה לעצמו ולסביבתו, שבעקבות קבלת מידע מסוים הוא נתפש בערך שלילי יותר ממה שהיה רוצה להיתפש בעיני עצמו והסובבים אותו.
נושאי המבוכה יכולים להיות קשורים ל
ערכים אישיים שאדם לא היה רוצה לייחס לעצמו. המבוכה הוא הגילוי שהוא בעל הערך שאינו רוצה להיות מזוהה איתו.
ערכים שהחברה הסובבת אותו שוללת, ומחווה לו על ידי נציגיה בסיטואציה שהאדם מתנהג על פי אחד מהם.
אנשים נבדלים ברמות רגישות ותגובתיות שונות למצבים מביכים.
מידת עוצמת המבוכה של אינדיבידואל היא ביחס למידת הערך השלילי שהאדם מייחס לתוכן שנחשף, וזאת
על פי סט ערכיו,
על פי תפישתו את סט הערכים המצופה ממנו על ידי סביבתו החברתית,
על פי עוצמת התגובה החיצונית,
וייחוס החשיבות שמייחס האינדיבידואל למחווה לו על איך שנתפש.
מבוכה יכולה להיות
בעקבות גירוי מיידי למצב לא נוח,
ניתוח תודעתי שנערך בדיעבד לסיטואציה שאירעה בעבר.
תגובות המבוכה עשויות להיות
עדות וורבלית של הפרסונה על תחושת המבוכה,
ביטויים פיזיולוגיים בלתי נשלטים כהסמקה, בכי, צחוק, הבעה,
פרסום מידע אינטימי על אדם עלול לגרום מבוכה ברמות שונות לאנשים שונים, שכן החברה בת זמננו מצפה שהמידע יהיה חסוי, ואפשרי שהנחשף יחוש פגוע, נלעג, נתפש כנחות באופן שגורם לו לאי-נוחות.
שחקן כדורגל שמחמיץ אפשרות של הבקעת שער שנתפשת כבטוחה, תופס את ראשו בידיו, בתנועה אוניברסלית נרכשת של הבעת מבוכה על השער שהיה אמור להיכבש והוחמץ.
אל תעשו היום מה שאפשר לדחות למחר
הארץ 21.7.2014
מחקר חדש מעלה כי אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות אין־סופיות מצליחים להשתלט על משימותיהם - אבל לא מבצעים משימות חשובות
מאט ריכטל, ניו יורק טיימס
מאז המצאת הדד־ליין זוכים דחיינים - אנשים המעדיפים לעשות מחר את מה שאפשר לבצע היום - לגינוי קולקטיבי מצד החברה. אך מחקר שהתפרסם באחרונה ועוסק ב"מקדימנים" - אנשים שמסיימים את משימותיהם מוקדם מכפי שנחוץ - מעורר שאלות באשר ליעילות שבביצוע מיידי של משימות.
"רבים מעדיפים להקדים ולבצע מטלות", קובע המאמר, שפורסם בגיליון חודש מאי של כתב העת Psychological Science. אנשים הלוקים בתופעה מזדרזים לענות על מיילים חסרי חשיבות ולשלם חשבונות הרבה לפני מועדם. "זו התנהגות לא רציונלית", מציינים כותבי המאמר, אבל לטענתם היא מעידה על השיטות שאנשים נוקטים כדי לא להרגיש שהם מוצפים במטלות.
במאמר מפורט ניסוי שנערך באוניברסיטת פנסילבניה אשר בדק את הדרך שבה אנשים מקבלים החלטות הקשורות למאמץ גופני. הנבדקים שהשתתפו בניסוי התבקשו לשאת דלי פלסטיק לאורך סמטה, כאשר עליהם להחליט אם ברצונם ליטול לידיהם את הדלי בתחילת הסמטה ולשאתו עד לסופה, או ליטול לידיהם דלי אחר שהונח סמוך לסוף הסמטה, לצעוד כמה מטרים ולהניח אותו.
החוקרים הניחו שרוב הנבדקים יבחרו בדלי שאותו יידרשו לשאת את המרחק הקצר ביותר. ואולם, מרבית הנבדקים נטלו לידיהם את הדלי הקרוב ביותר אליהם, מה שחייב אותם לשאת אותו מרחק גדול יותר מהנחוץ. במלים אחרות, הם בחרו לעשות מאמץ גדול יותר - מבלי להפיק כל תועלת מכך. "לא הבנו מה קורה", אמר ראש צוות המחקר, המרצה לפסיכולוגיה דיוויד רוזנבאום, "חששנו שאולי טעינו בהנחיות".
כדי לאשש את ממצאי הניסוי ולהיטיב להבין את ההתנהגות המוזרה, המנוגדת להיגיון לכאורה, ביצעו החוקרים עוד שמונה ניסויים שבחלקם מולאו הדליים במטבעות. להפתעתם, על אף כובדם של הדליים, גם הפעם העדיפו הנבדקים ליטול את הדלי הקרוב אליהם ביותר ולסחוב אותו לאורך הסמטה - תוך מאמץ מיותר.
ההשערה שאליה הגיעו החוקרים בניסויים השונים היא שבני האדם מעדיפים להשקיע מאמץ פיזי משמעותי כדי להימנע ממעמסה נפשית ומחשבתית. ד"ר רוזנבאום ציין במיוחד את המאמץ שאנשים משקיעים בניסיון להימנע מלהעמיס על "זיכרון העבודה". זיכרון העבודה הוא יכולת מנטלית חיונית אך מוגבלת, המשמשת בני אדם לביצוע מטלות מיידיות. הנבדקים שהקדימו ליטול לידיהם את הדלי נמנעו מהצורך לזכור לעשות זאת בהמשך. בכך הם פינו את מוחותיהם כדי שיוכלו להתמקד במטלות אחרות.
המחקר עוזר להבין בין היתר את סוד קסמם של יועצים וקואצ'רים, המעודדים אנשים לרוקן את תיבות המייל שלהם ולסיים לבצע כל מטלה ברגע שהיא צצה, טריוויאלית ככל שתהיה.
לביצוע מיידי של מטלות יש חסרונות בולטים אשר באים לידי ביטוי במיוחד בעידן הדיגיטלי, כך סבור אלן קסטל, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה. טלפונים סלולריים, מחשבים ומכשירים דומים מאפשרים לבעליהם לבצע זרם מטלות בלתי פוסק, וקשה להתעלם מהם בגלל הדחף רב העוצמה להשלים את ביצוע המטלות מיד.
"יש פיתוי תמידי לענות מיד לאי־מיילים ולשיחות טלפון", אומר קסטל. לדבריו, "אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות ברשימות אין־סופיות אכן מצליחים להשתלט על משימותיהם - אבל הם לא מבצעים את המשימות החשובות". לפי המחקר מאוניברסיטת פנסילבניה, ברור כי המאמץ המושקע בביצוע מיידי של "מטלות קטנות" עלול לגרום לבזבוז זמן יקר וכוחות לא מבוטלים.
אישית
אני נמנה על אלה.
רואה בכך סוג של עצלות מבורכת.
כלומר, כשהזמן הכי זול עושה את המטלה, וזאת כדי
להתפנות לסתלבט, לתחיבת האצבע לישבן,
להימנע ממצב שיש מטלה, ופתאום מטלה עליונה עליה היררכית תצטוץ, ואז המטלה לא תיעשה,
ואם להודות על האמת, ביושר אינטלקטואלי-
מניח שזה מבנה אישיותי ולא באמת התנהלות רציונלית מבחירה.
מסכים
עם המאמר שאכן, לעתים מילוי המטלה התבררה כמיותרת, לעתים כיקרה.
לא מסכים
שההתנהלות הזו לא הצדיקה את עצמה, נראה לי שעזרה לשמור על ניקיון תודעתי ובסך הכל יותר זול מהאלטרנטיבה.
לא ברור לי מאיזה רציונל או מקור נגזרה המסקנה-
אנשים שעסוקים תמיד בסימון וי על מטלות אין־סופיות מצליחים להשתלט על משימותיהם – אבל לא מבצעים משימות חשובות
כך שלא מסכים עם זה.
תוספת
ועם זאת, כאמור, לא בטוח שמישהו בחר לעבוד כך או להיות דחיין. נראה לי כהתנייה אישיותית.
יוזמת התארגנות של עמיתים לאהדת קבוצה להשתתף בהלוויה, של חברים, מכרים, זרים.
התכנסות אלפים, שלא הכירו אותם ללות אותם לדרכם האחרונה.
מרגש.
מותם- נסיבות טרגיות, בהשתתפותם בהגנה על המבנה החברתי ששלח אותם.
תהיות
דרכם האחרונה?
מה זו דרך אחרונה?
דרכם האחרונה הייתה טרם מותם, הלא כן?
ההמונים המתכנסים שלא הכירו אישית, את ההרוגים הבודדים, את אלה שחיו עם משפחתם פה, ההזדהות סמלית, חלוקת כבוד ליחיד, ליחד, לעמית לאהדה, ללאום, להגנה על מולדת, פעולות של החיים, של פרטי הקבוצה למען עצמם.
האם תפקיד פעולות אלה הוא גם לחיזוק האתוס, עידוד הנותרים שיילכו בנתיב שהותווה, נחרצים, מחוסנים בעקבות האתוס המחזק?
המתים נהרגו ואינם.
מה חלקה של המטפורה, הסימבוליות, הטקסיות המחווה ביצירת אווירה רגשית מתכנסת ליצירת מציאות מקדמית, שמובילה לשימוש חוזר, ממית, בתוצריה?
כמה צער, עוול, מוות, יכול להיות טמון בהתכנסויות, סיבתיות, ותוצאתיות, בשרתן את ההתכנסות האנושית המזדהה.
לו רק אפשר היה לפרק את מאזן האימה, לכבות את האתוס המקדש הקרבת חיי יחיד למען קולקטיב.
דפיטיסטי ככל שיהא- נראה שמוקדם מדי.
אבולוציה מדינית
פרטים התכנסו והתמצקו לגופים מדיניים ככל שהמטלות שהיו לפניהם היו מורכבות יותר, וככל שאמצעי התקשורת והשליטה השתכללו.
מטבע הדברים המדינות נוצרו על ידי פרטים שחלקו מצע של טריטוריאלי משותף, שפה אמונה, ומתוך כך תרבות משותפת.
במקביל, התפתחו אידיאולוגיות ותפישות לכיווני התפתחות אפשריים, רצויים, שעל המבנה המדיני להתפתח.
שמעון פרס, נדמה לי, אמר ש'אנחנו מומחים לעבר',
אני מוסיף ש'הנבואה נתנה לנבונים ולכן לא אתנבא.'
לא יודע לחזות תחנות על ציר הזמן, ועם, להערכתי זאת המגמה-
בשל המשך הליך מורכבות המטלות,
השתכללות התקשורת,
הנמכת מחסום השפה כאמצעי התקשרות בין פרטים מרוחקים עם עניין משותף,
הקטנת חשיבות מרחב גיאוגרפי ליצירת אינטרסים משותפים,
הליך העצמת הרציונליות על חשבון מרכיב אמוני,
יוביל (גם) לדילול והתמוססות הלאומיות,
ומבנים מדיניים ידוללו לכיוונים של מבנים אד הוק(יים) לקידום אינטרסים משותפים של פרטיהם.
פער בין מחוות לבין פתרון
ישנם מי שמביאים ליחסים מחוות, תשומות נדיבות של זמן, משאבים, אנרגיה, כסף.
לעיתים הם מתאכזבים בכך שלא מקבלים כ'גמולם';
מבקשים משהו שנראה להם פחות ממה שנתנו, ולא מקבלים.
זה קורה,
לא תמיד ולא בכל מקרה כמובן,
מפני שהם נותנים את מה שנוח להם לתת בעת שמתאים להם להעניק, באופן שתואם את הטייתם הערכית והתנייתם האישיותית,
אך,
כשהם רוצים, תובעים, לעתים, מתאכזבים למענה, לפתרון קונקרטי שלא נעים, מתאים, משתלם לתת להם.
רפלקציה של דיזוננס ערכי:
הנדיב שנתן, המבקש כעת, נתפש על ידי המוטב שלו בנתינה כחלק מכייף לא הכרחי,
ובעת הבקשה הלא ממולאת כחלק מבעייה ולא רואה בו כחלק מפתרון.
סוף כחלק מ
אזרחים, חיילים, מעורבים, וכאלה שלא, נהרגים בצוק איתן.
בשני הצדדים.
הצד שלי, קרוב אלי יותר;
ההיכרות, הפנים, השמות, המראות, השפה, האינטרסים המשותפים.
הממשקים, על ציר זמן מתמשך, לא נושקים, הם פוצעים, מרובי רבדים.
מתסכל חוסר התוחלת, לא נראה סוף קונקרטי אליו ניתן לייחל.
מניח, ש-
הבעיה האזורית לא תיפתר כשלעצמה
אלא
תתכנס לבעיה חובקת בקונטקסט רחב יותר המכיל את הבעיה הראשונית.
גישות לפתרון הסכסוך
צוק איתן, המלחמה הארורה שגבתה מחיר בנפש ובגוף אדם, בכלכלה, שבעצם היוותה נזק טהור ללא תועלת, הייתה מעניינת גם מהבחינה שזה אירוע שובר קונספטים, ועדיין, כל מי שאחז תפישה מקדמית לפניה דבק בקונספט הפרלימינרי אחריה, כאשר סך האירועים מהווה אישוש לפרדיגמות תפישתיות של מי שבוחן את המלחמה, גם כשהאירועים נדרשים תפישות הפוכות אחת לשנייה. מרהיב.
בעצם אולי לא מרהיב- אירועים דומסטיים, גנריים, מינוריים- סתם אירועים, נרתמים על פי רוב להוכחת תפישות הפוכות.
אזרחי ישראל, או לפחות רובם המכריע, רוצים שקט וגבולות שלווים.
להלן שלוש תפישות להשגת שקט:
♠ אנטי: הרתעה
תפישה שהצד השני רוצה טובין שהצד הישראלי לא מוכן לתת.
מכיוון שהתיאבון לא ניתן לסיפוק, על הצד הישראלי להרתיע, להשתמש בכוח רב.
על כל תגובה עוינת יש להגיב בכוח בלתי מידתי.
ויש לתחזק את ההרתעה. על בסיס קבוע, שכן החלשתה תשפיע ישירות על רמת התיאבון של מי שנמצא מצידו השני של הגבול.
ערעור
ההרתעה לא יעילה מפני שלא הופעל מספיק מומנטום של כוח כדי להגיע אליו.
יש להחריף את הכוח, לבסוף יושג.
♣ פרו: חתירה אקטיבית להסדר
תפישה שבמשא ומתן תמצא נקודת האיזון בה שני הצדדים יגיעו להסדר ביניהם שיאפשר דו-קיום ברמות שלום מגוונות.
ערעור
לא הייתה כוונה אמתית,
לא ניתן מספיק,
מכניקת המשא ומתן הייתה שגויה.
♥ אימפוטנציה: אי-אמון במעשה המקדם
גישה שהייתה רוצה שגישת הפרו תצלח, אך מסיבות רבות אין לה סיכוי.
ולא מאמין בהרתעה- מתייחס לסכסוך כאל בעיית הפשיעה הבלתי ניתנת למיגור מוחלט, בעיית העומס בכבישים, מזג האוויר או הזקנה- בלתי ניתן לפתרון או הקלה מאז'ורית,
מייחל לפתרון, לא מאמין בתועלת הפעלת כוח מסיבי שיקדם אותו או בהרתעתו.
גישת האימפוטנציה שוללת את גישת ההרתעה, ובמהותה קרובה לגישת הפרו, אך אינה מאמינה רציונלית, חווייתית או נסיבתית בהתכנותה.
ראש הממשלה ושר הביטחון שמזוהים אישית, נישאו על ידי מצביעים מז'אנר ההרתעה פועלים באופן שאופייני יותר לז'אנר האימפוטנטי.
כשלעצמו- מעניין.
הייתכן שראש הממשלה מוטה לרצות את הצד הפוליטי שאינו מזוהה עם תפישותיו, לא הצביע עבורו, וככל הנראה גם לא יצביע יותר מאשר מחויבותו למי שכן הצביע עבורו?
ברור שלא.
למה אם כן?
משפט האיום
סמלים מחכים שיטעינו אותם במשמעות.
מתחרה על המשפט הכי מופרך ששמעתי בחיי.
טִיוס אקס מכינה
בכתבה במוסף הארץ ' ומה אם נוותר על הטייס? פול מרקס, 14.08.2014, נכתב על ההתפתחות של ייתור הטייסים האנושיים מהמטוסים.
נראה לי שהאבולוציה הטכנולוגית תייתר את הטייס משינוע אנשים באוויר בעתיד הנראה לעין.
מתעכב על אמירתה מרי קמינגס גורסת שלמכונה יש יתרון על הטייס האנושי במהירות התגובה "מרגע שאתה רואה גירוי שדורש פעולה ועד שאתה פועל בתגובה, עוברת חצי שנייה במקרה הטוב", היא אומרת. "למחשב, לעומת זאת, נדרשות אלפיות שנייה לזהות אותות שמעבירים חיישנים ולהגיב בפעולה. בני אדם לא יכולים לעמוד בקצב הזה".
למכונה יכולת תגובתית מהירה יותר מזו האנושית, ואכן זהו יתרון.
עם זאת, יתרון מהירות המכונה גדול אף יותר מהתגובתיות, ומתבטא בפעולה ראשונית הנסמכת על חישוב מדויק (יותר), לעומת איבוד הזמן בתיקוני ניסוי ותעייה הנסמכים על הערכות אנושיות של הטייס, שמטבען פחות מדויקות.
ביישום יכולת זו מתרגמת יכולת המכונה באופן אפקטיבי יותר משימוש בטייס אנושי.
מקרי פתרון טֶיוס אקס מכינה הירואיים נוסח הטייס צ'זלי סלנברגר, ישולבו בהמשך לאלגוריתם המטיס.
עד אז יוקרבו לטובת פתרונות טובים יותר מהאנושיים לישום במקרים רבים ונפוצים יותר.
להערכתי, הפסיכולוגיה האנושית החוששת מלטוס ללא טייס תתאים עצמה לפסיכולוגית המשתמשים במעלית נטולת מפעיל- כולל שימור המעטים החוששים, שימנעו משימוש ויעדיפו את המדרגות.
מג'דרה
מצרכים
כמויות
עדשים ירוקות
כוס
אורז
כוס
בצלים גדולים קצוצים
2
כפות שטוחות כמון
2
שיני שום פרוסות
3
כפית סוכר
כפית
כורכום
כפית
מלח פלפל
שמן לטיגון
פעולות
להשרות במים, 20 דקות,
לטגן בצל
להוסיף אורז ועדשים מסונן
לתבל
להוסיף 3 כוסות מים
להרתיח להנמיך, אחרי 45 לכבות
אחרי 45 דקות לכבות, להשאיר סיר מכוסה עד קירור.
הטיה פוליטית בהצבעה
בחירות פוליטיות מעצם הווייתן מהוות מקרה פרטי של תפישת מצב ואופן טיפול בו.
הייחוד של בחירות פוליטיות (בדמוקטיה ייצוגית) הוא שהבוחר לא 'פותר' מצב, אלא בוחר בנציגים שינהלו סוגיות קולקטיביות עם פתרונות מתגלגלים לסדרי זמן ארוכים של ניהול חברה.
הטיה ל
פתרון בעיות ספורות קונקרטיות עדכניות
תפישת עולם מוצקה כוללת
התייחסות מיידית לטווח הקצר
התייחסות לטווח ארוך
חשיבות למועמד העיקרי ולדמויות המשנה
יש חשיבות גבוהה לאטרקטיביות המוביל כפלטפורמה להעברת המסר.
הפרסונה העיקרית ודמויות המשנה זמניות
הדמויות משרתות רעיונות גדולים מהן.
מפלגות מרכז של כוכבים חיצוניים למערכת הפוליטית או פורשי מפלגות מסורתיות שמציעים את אישיותם הפותרנית לטיפול בבעיה יחידנית.
מפלגות ותיקות, מסורתיות מחולקות לימין או שמאל.
דמוקרטיות סופר
תהיתי על התבטאויות של דמויות, בעיקר מהצד הימני העמוק של המפה הפוליטית, שנראו לי כחיוויים של תודעה דמוקרטית צרה, מוגבלת, כזו על תנאי.
המעניין הוא, שרבים מאותם דוברים הצמידו לעצמם תארי התפעלות, התפעמות מהיותם 'סופר דמוקרטים', או דמוקרטים 'גדולים' כשהופנו אליהם הסתייגויות ממידת דמוקרטיותם.
תופעה של ביטויי דמוקרטיה מוגבלת - לתפישתי, תוך חיוויי עדות של דמוקרטיה במיטבה לכדה את תשומת לבי.
הערות
א. דמוקרטיה - שלטון הרוב
מהות דמוקרטיה היא קידום תפישת רוב הבוחרים בנושא נדון.
מבחינת נציגי הציבור, הֶצמדות לקיים השמרני, שלילת יישום רעיונות נוגדים הוא חלק מאג'נדה פוליטית אליה בוחר שואף, לכך מצפה מנציגיו ואת יישומם האלקטורט יעריך, ויחזק את תמיכתו בנציגיו.
ב. דמוקרטה ≠ ליברליות
תקלה פרשנותית שלי- מי אמר שדמוקרטיה נותנת כוח למיעוט?
דמוקרטיה הוא שלטון הרוב, יש מי שרואה בדמוקרטיה העצמה של הרוב ה'צודק', בהחלשת מיעוטים מאיימים.
ג. דיאלקטיקה סמלית
שמרנות פוליטית משתמשת כחלק ממחשבה מאופיינת בהסמלות.
הסמלה
בשונה מייצוג =
ייחוס משמעות שנקבעה שרירותית לאובייקט עם מהות שונה.
קודקודים:
האובייקט הראשוני
- בד-דגל, צורה גרפית-לוגו, התנהלות לא שגרתית-צום.
היישות
- הרעיון, הפעולה, האובייקט אותו האובייקט מסמל.
- קולקטיב אנושי עם מחנה מסוים.
יוזמת ההסמלה, הרציונל בבסיסו.
מכיוון שזו פעולה שאינה פרקטית מהמעלה הראשונה מיוחסת אליה ערכיות תודעתית.
בתצורת מחשבה שמשתמשת בהסמלות לתיאור קידום ושמירה של רעיונות מופשטים - ארטיפקטים, טקסים, שבועות, נדרים, באווירה שתודעה מילולית יוצרת פרקטיקה הוויתית מטה-מורפוזית, עשויה ליצוק אליו תוכן להתמרתו מהוויתו לנשוא האמירה. אם האמירה תחזור מספר פעמים רב גם תמצק לו תקפות.
הומור
בדיאלקטיקה ימנית, שמתכנסת אלי ערכים מקדמיים א-פריוריים שמכילה בדי.אן.אי הערכי שלה מאבקים החורגים מהצבעה ודיונים על הגבלת השונה והמיעוט, משתמשת בהומור בנוסח- 'בטובי אני מאפשר לך להיות חריג, שונה, מיעוט', עם תוספת אפשרית של 'לא לבנות על זה לאורך זמן.'
חשש ולעג
במחשבה שמרנית, המיעוט הוא על ציר השלילה של מאיים על ערכים קיימים, ואם לא- בטל, סרח עודף, לא משפיע. לכן חסר חשיבות, ובהליך מתמיד של הקזת ערך, כחלק מחיזוק רוב.
לכן מי שלא נמצא עם הרוב הוא חלק ממיעוט וככזה הוא מאיים או נלעג.
פיקציה אחת
התחושה ש"אין מה לעשות יש התפלגות 50 50 בין 'ימין' ל'שמאל'" היא פיקציה חסרת בסיס.
כל מקום של חלוקה הוא מקרי זמני לחלוטין, ותוצר של
השאלה המבחינה,
ניסוחה,
את מי שואלים,
מתי.
המורכבות כה גדולה, שהסיכוי ששתי תוצאות סקר או בחירות תחזורנה על עצמן באבחנה- קלוש ביותר (שלא לומר אפסי.)
פיקציה שתיים
שמאל = ליברליות.
ליברליות לא יכולה להתיישב עם ערכים משמרים פרדיגמות כאל, אמונה, העצמת רוב.
מאידך, שמאל סוציאליסטי יכול להיות בלתי טולרנטי לפרטים, נוקט בפעילויות אלימות , משתמש בטקסים וסמלים לקידום מטרותיו, במין תמונת ראי לימין שמרני, בהדרת האל.
פיקציה שלוש
ימין שמרן יכול לראות עצמו כליברלי, במובן הכלכלי- החופש מרגולציות ממשלתיות או סוציאליות, בהן מאפשר לחזקים עם אורינטציה כלכלית להיטיב את תנאיהם מול עובדים חלשים יותר כלכלית.
זו אכן 'ליברליות' במובן הכלכלי,
אך אין לה דבר מעבר לכך לזכויות פרט, ובעקיפין מצרה אותם.
פיקציה ארבע
אם בגיל עשרים אינך סוציאליסט - אין לך לב.
אם בגיל 40 נשארת סוציאליסט - אין לך שכל.
חלק גדול ממצביעי 'שמאל' עושים זאת מכורח כלכלי, בו אמורים להגן על עצמם מפני מצבים שלא מאפשרים מחייה ראויה.
מעטים, יחסית, הם מי שמצביעי 'שמאל' בחתירה לשיוויון, ועוד פחות בחתירה לליברליות- וויתור על כוח לשוליים מתבדרים.
גוגלציה כלכלית
uber עושה סוציאליזציה של התנועה-
כל באלעגולע השתדרג לנהג מונית, מסיע נוסעים בשכר.
airbnb מנגישה את האירוח-
כל מאורן- בעל מאורה, נהייה מלונאי.
גוגל אולי לא הייתה הראשונה, ועם זאת היא הפנים הנתפשות של המגמה: מה שעשתה למידע.
הוזילה את השימוש,
על ידי העצמת הנגישות למכלול הידע האנושי נצבר,
הקטנת הרווח מספקיו,
ופוטנציאל רווח עצום מהמכפלות לספק הגובה על שימוש התשתיות המאפשרות.
הנמכת סף כניסה
הטכנולוגיה בהתפתחותה,
ההאצות הדרמטיות בנקודות זמן פרטיקולריות- המצאת הדפוס, רנסנס, המהפכה התעשייתית,מלחמות העולם,
עד תחילת הרבע האחרון של המאה העשרים,
עודדה התמחות פרטיקו-מולקולרית לפתח ולהנגיש גלובלית את תוצריה.
גופים כ- קוקה קולה, קודק, פורד, סוני, ורבים נוספים, נשאו את הבשורה, בהכשרתם אנשים לייצור אמצעי ייצור למוצרים שיאפשרו הנגשה גלובלית.
אי.בי.אמ., אפל, סיסקו, אורקל, מיקרוסופט, אדובי ודומיהן, ייצרו יישומים האיצו את התפתחות האינטרנט יישומו ותוצריו.
בהמשך גוגל, כעת אובר איירביאנבי והבאים, רותמים את מאפייני האינטרנט ברעיונות וביישומים שפיתחו, בעצם, לתהליך הפוך- של הנמכת סף כניסה של ספקי שרות.
אלה חיוויים המבשרים על היפוך מגמה של הנמכת סף כניסה לשירותים מורכבים שבהמשך (הסף) עוד יפחת, בה טכנולוגיה תחליף מיומנויות הדורשות מיומנויות ודיוק.
בהליך זה, מי שמקורב לצלחת (התשתית) יתעשר באופן בלתי נתפש על ידי רמת החיים הכוללת הנתפשת של ההמון,
וזאת,
תוך הקטנת ההכנסה הממוצעת משימוש בשרות.
כלומר, מסורתית נותני שרות גובים על שירותיהם סך תגמולים.
האחים טיבריוס וגיוס גרקכוס - מנהיגי תנועה עממית ברומא העתיקה במאה ה-2 לפני הספירה, ששאפה להכניס תיקונים מרחיקי לכת במשטר המדיני והחברתי.
מאבקם לשיפור מצב האיכרים ודלת העם הוכתר בהצלחה חלקית, ושניהם נרצחו בידי מתנגדיהם.בשנת 133 לפני הספירה נבחר טיבריוס גרקכוס לטריבון (מנהיג הפלבאים - המוני העם, שנועד לייצג את זכיותיהם מול הפטריקים - בני האצולה).
התיקון הראשון והעיקרי שעליו נאבק טיבריוס היה הנהגת רפורמה אגררית - סדר חדש בתחום החקלאות.
באותה עת הונהגה ברומי שיטת הלטיפונדיות- אחוזות גדולות שעובדו על ידי המוני עבדים, תוך דחיקת רגליהם של האיכרים החופשיים.
טיבריוס ראה בשיטה זו סכנה גדולה לאופי החברה הרומאית המסורתית.בהצעת חוק שהגיש לסנט (בית-הנבחרים) הוא דרש לחלק את אדמת האחוזות שטרם נמסרו לצמיתות לבעליהן ולחלקן בין האיכרים העניים מחוסרי הקרקע, כדי שיוכלו לעבדה ואף להורישה לצאצאיהם.
לאחר מאבקים התקבל החוק וטיבריוס גרקכוס הציע עוד תיקונים בחוקה לטובת העניים, שכמוהם כמהפכה.
מהומה שפרצה באחת מישיבות הסנט הסתיימה ברצח טיבריוס ומאות מחסידיו.
חוק הקרקעות הוסיף להתבצע גם אחרי מותו, ואחיו הצעיר גיוס גרקכוס, המשיך בהנהגת רפורמות לטובת המקופחים.
בשתי שנות כהונתו כטריבון (123 - 122 לפני הספירה) פעל גיוס גרקכוס להקמת מושבות מחוץ לאיטליה ולהושבת איכרים חופשיים על אדמותיהם. כן קיצר את השרות הצבאי, חילק תבואה במחיר מוזל לדלת העם ויזם עבודות ציבוריות כדי לספק תעסוקה למובטלים.
בעזרת התמיכה העממית שממנה נהנה הצליח לשבור את כוחו של מעמד האצולה המסורתי ועירער את שלטונו במדינה.
חלק מהאצולה תמך בו, אך כוחם של מתנגדיו גבר. בעקבות הישגיו החריפה מלחמת המעמדות וגדל כוחו של הפרולטריון העירוני (אביונים). במקביל, נחלשה התמיכה העממית בו.
בשנת 121 לפני הספירה, לאחר שלא נבחר מחדש לטריבון, נרצח גיוס במהומות בין-מעמדיות שפרצו ברומא.
מאמציהם של האחים גרקכוס להנהיג יתר שיוויון ודמוקרטיה הביאו להנהגת משטר רודני של ה"טריבונט" העממי.
זה לא הצליח להתמודד עם הבעיות החברתיות והפוליטיות הקשות, שגם האוליגרכיה (מעמד העשירים והתקיפים) לא ידעה כיצד להתמודד איתן.
תקופת כהונתם של האחים גרקכוס הביאה לקרע באצולה, להגברת המצוקה הכלכלית והחברתית ולמאבקים מרים בין בעלי השררה.
איגוד המשאיות האמריקאי העריך שבשנה שעברה היה מחסור של 30 אלף נהגי משאיות בארה"ב, והנתון צפוי לעלות ליותר מ–200 אלף בעשור הבא.הרעיון שלפיו קיים מחסור אדיר בנהגי משאיות מנוגד בעליל לשיעור אבטלה של יותר מ–6%, שלא לדבר על עקרונות הכלכלה.
התיאוריה הבסיסית ביותר טוענת שכשהביקוש אינו גדול כמו ההיצע, זה משום שהמחיר - או, במקרה זה, שכר נהגי המשאיות - נמוך מדי.
העלאת השכר תגדיל גם את הביקוש מצד עובדים.
ואולם אמריקה התאגידית נעשתה כה קמצנית בנוגע לשכר, למעט שכרם של מנהלים, עד שהעלאות שכר משמעותיות נראות כעלבון בלתי־מתקבל על הדעת.
בסביבה כזאת, ייתכן שקל יותר לבוא ולומר "יש מחסור בעובדים מיומנים" מאשר "אנחנו לא משלמים לעובדים שלנו מספיק", אפילו אם במונחים כלכליים, בסופו של דבר זה אותו הדבר.
מיליוני אמריקאים כשירים זקוקים לעבודה, אבל אין מספיק משרות בהכנסה בינונית עבורם. זה ניכר במיוחד בקרב גברים בלי השכלה גבוהה, שמשכורותיהם דעכו בעשורים האחרונים.
לממשל יש סמכות להגן על זכויות אלו,
ועם זאת אין לו הצדקה לעשות שימוש אחר בכוחו.
כלומר אין כאן עניין של טוב ליבו או החלטה של הריבון.
הארה
לדעתי, חופשנות, הבסיס לזכויות הפרט
היא תפישה אינטואיטיבית, כמעט אבסטרקטית
של 'טוב מצרפי' נצבר אינדיבידואלי,
וזאת במסגרת היות הפרט חבר בקולקטיבים קבועים, זמניים, נכפים, בחירתיים, משתנים שבמהלך חייו משתייך עליהם.
קולקטיבים אלה מתנהלים על ידי אינטראקציות אינסופיות, כאינטראקציות מולקולריות
לכיוון קידום קיומם והתפתחותם,
וזאת באמצעות שרות קידום גרעינם הדומיננטי,
בשיח ומעש,
בדרך כלל של רוב האנשים- דמוקרטיה,
או באמצעות דומיננט המצליח לכפות את הובלתו במגוון דרכים.
הומור משומר
רונלד רייגן, רפובליקן שהיווה מקור גאווה לתומכים בנשיאים רפובליקנים-
שמרן,
קפיטליסט,
חזק- לא מהסס לאיים בהפעלת כוח,
תפישות ברורות ופשוטות:
מדינה חזקה חיצונית,
ממעיטה להתערב בחיי הפרט.
קיצוץ מיסים עם הפחת הוצאות הממשלה.
עם חן וכריזמה והומור, שעזרו לו לצלוח את פירוק בריה"מ כצעד מנצח שלו, ובתקופתו הכלכלה האמריקאית שגשגה, והותיר מורשת הומוריסטית.
בעימות טרום בחירות 1984, מול וולטייר מונדייל, רייגן היה בן כמעט 73. היו שמועות על דעיכה מנטלית- 8 שנים מאוחר יותר אובחן כלוקה בשיטיון, אלצהיימר.
המנחה שאל בזהירות, האם בריאותו וגילו של רייגן מתואמים לטפל באתגרים המונחים לפניו.
רייגן - מניח שהשאלות ניתנו מראש, ואת תשובותיו ניסחו יועצים חדי לשון ותפוחי ארנק - אישרר שבריאותו מצוינת, והוא לא מוכן שנושא הגיל יעלה במערכת הבריאות וישמש לרועץ לנתחריו עולי הגיל ומיעוטי הניסיון.
אכן, טקסט מצחיק, אפקטיבי- לקח את חולשתו, והפך אותה ליתרנו, כאשר נישא על כישוריו הקומיים תיאטרליים.
חירוב המסיבה
זה מצחיק. אבל קורא לזה הומור של 'ימניים'.
ברןר לי מהו אותו הומור. אחרי ששמעון פרס הפסיד לקצב בבחירות לנשיאות המדינה אמרו שגם לבחירות וועד הבית היה מפסיד.
אפשר לומר שהמכנה המשותף של הלצות אלו הוא של אנשי ימין לועגים למישהו מהשמאל.
לא לכך מתכוון. מתכוון לתוכן והתצורה
הומור ימני
על פניו הומור, ואפילו לא ישיר נמוך וסלפסטיקי.
למעשה הלצות אלה מתאפיינות ב
בשם הפקת יתרון נתפש,
נעשית הפחתת יריב,
באמצעות רקיחת אלמנטים מהמציאות והצבתם בסיבובציה של סדר אחר ליצירת מציאות חדשה,
שיוצרת אבסורד - הוא המצחיק.
מתאפיינות בהיעדר הומור עצמי,
נטול יושר אינטלקטואלי.
הסבר לא מספיק עוטף ומשוכלל,
בהעדר אחר טוב יותר, מסתפק בזה, בתקווה שאשכלל בהמשך.
אני קורא להומור כזה - הומור קונסרבטיבי.
סיפורים כאלה מזכירים לי בהיפוכם המעצים, סיפורי חסידים, מהמעט ששמעתי, כשמטרתם רוממות נסי רבניהם- נטולי הומור עצמי.
שיוך קונסרבטיבי
משייך את ההומור לדיאלקטיקה קונסרבטיבית שנסמכת על שרירות ציוויים, שיוך למלים משמעות מעבר לייצוג מציאות.
זהו פן נוסף, הומוריסטי שלה.
סלפי תפישתי
Selfie Percepion
שאיילון אישי על העדפות בסוגיות תפישות אישיות פוליטיות, אֱמוניות-רציונליות, חברתיות.
מראָה, מראֶה - כרצונך - בקמץ או סגול, אולי פנס - להחלטתך - לסט תפישותיך האישיות.
לא סומך על עצמי שאפתה אותך למלא את הסקר - הליברלׂאמטר, עד תומו.
כלומר סומך על עצמי שלא אעורר בך עניין למלא אותו,
ועליך שלא תתפתה.
עם זאת, מציב גירוי שמהווה ראי לממלא את השאלות הבאות, ולחזות בבואה הנשקפת.
אם תמצא/י לנכון, אנא מלא/י מה וכמה שתמצאי לנכון, בבחינת עדיף לקבל את ממה שמלאת מאשר לא לקבל כלל.
כל עת שלשונית הסקר פתוחה על המסך, ניתן גם אחרי השליחה לערוך לשנות או להמשיך את השאלון.
נוטש את שפת שני המינים ונשאר עם 'זכר'.
הארות על השאיילון
בנאלי ומתבקש ככל שיהא, אין בניסיון האבחנה 'טוב' - 'לא טוב', ולא 'צודק' - 'לא צודק' בין שמרנות לבין חופשנות.
בעוד שמהות 'ימין' נותרת בשמרנות של אידיאות מאובחנות דתיות, לאומיות וכלכלת שוק חופשי- רעיונות ראשוניים, 'שמאל' מקושר לאוסף פרטים- חברה. ביישום רעיונות חברתיות יש ריבוי מבנים מדיניים, הטרוגניות רעיונית שבו זמנית תמכו בסוציאליזם ובקומוניזם, כשלעתים מידת הליברליות הייתה פחותה ממשטרים ימניים רפובליקניים שמרנים.
שמרנות מתמקדת ברעיונות פשוטים,
ליברליות מתבדרת בריבוי רעיונות שחלקם מורכבים
שמרנות נבדלת בין מיישמיה לפי האדיקות-
מידת הקרבה לרעיון הראשוני,
מידת הסובלנות לגילויי הפרתו.
מידת האנרגיה המוקצית לשימורו.
ליברליות פרוגרסיבית עשויה להתבדר, לאבד קשר לגרעין רעיוני, נטולת הקשר, ומטפלת בטעם אישי של פרסונה או מיעוט.
חלוקה בין שמרנות לליברליות היא מאובחנת אך לא מוחלטת.
'התנגשויות סותרות חלוקה' הן תוצר של
טעמים אישיים שונים,
טעמים אישיים משתנים,
התאמות לסולם ערכים אישי שונה,
השפעות של דמויות מפתח על הנשאל,
התאמה למצבים סוציאליים,
ו-קידום ומיקסום טובין אישי.
שמרנות אמונית נוטה לשימוש בטקסים וסמלים.
יש להבחין בין טקסים לבין רוטינה.
בטקס יש מרכיב הפוך מ'חיפצון' בו לוקחים חפץ ובעזרת הסמלה מייחסים לו ערך ומשמעות אחרת- דגל, ששה נרות, וכד'.
'ייצוג' מנטרל מרכיב אמונתי מיסטי.
בשמרנות יש ציפייה להיתפש כ'ערכיים' - השתה בהסכמה של מגבלות מוסריות על הנטייה האנושית לקידום אינטרסנטי בלתי מבוקר.
ככאלה, שמרנים לעיתים, תופשים עצמם כערכיים יותר, שכן סרים למרות אינסטנציות גבוהות יותר מאשר אשם או גופי אכיפת חוק, אלא גם של כוחות עליונים מוסריים.
לשמרנים יש לעתים קרובות תסכול שלא מקבלים את הכבוד וההערכה ש'מגיעים' או לא מקבלים אותם, רגשי נחיתות מול מי שמזלזל באימוץ רעיונות מטפיזיים, פשוטים ומפשטים.
סרטון שהועלה על ידי איש צוות בכיר בקמפיין של מיט רומני, המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב ב- 5/9/2014.
לסרטון הוסיף כיתוב, It seems like it's okay to say mean things about someone just because they're Republican. That isn't right. Before you write another mean post about Republicans, remember Republicans are people, too.
ובתרגום: נראה שזה בסדר להשמיץ/ להגיד דברים רעים על אחרים רק בשל היותם רפובליקנים. זה לא בסדר. לפני שתכתוב פוסט משמיץ על רפובליקנים זכור שרפובליקנים הם גם בני אדם.
שלטון ריכוזי 'סומך' פחות על אזרחיו. מאפשר להם נקודות החלפה בבחירות.
שלטון ליברלי נתון לביקורת מתמדת על פעולתו.
חתירה של אזרחים לשלטון 'משילותי' מעיד על שלא 'סומכים' על עצמם, כלומר על אזרחים עמיתים אחרים שיתרמו למלאכת השליטה וניהוג המבנה החברתי-מדיני.
לדעתי, יש נטייה אנושית שנותרת יציבה, 'טביעת הטיה שמרנות-אמוניות - חופשנות-רציונלית' לאורך זמן. לעתים רחוקות, שלא לומר לעולם ;-) שמרן לא יהפוך ליברל, רציונליסו לאמוניסט, ומשער שבאותה מידה גם לא להיפך.
יותר בעלי תפישה 'שמרנית' רוצים להיתפש כ'ליברלים'.
מעט 'ליברלים' רוצים להיתפש כ'שמרנים'.
באנגליה יש מפלגה 'שמרנית', ובארה"ב את 'רפובליקנית'.
בישראל חלק ממינוחים אלה נתפשים כטעונים שלילית, ואנשים נרתעים מתיוגם כ'שמרנים', רפובליקנים.
מניח שאנשים מחזיקים בהטיותיהם ובתפישה עצמית של נאורות וליברליות.
אני מחזיק בפרדיגמה, הנחה מקדמית, דעה קדומה, :oops: ובה מצפה לראות הטיה של ממלאי השאלון, שתופשים עצמם יותר כחותרי ליברליות ממערכת תפישותיהם לו היו נשאלים באופן שונה.
כלומר, קונקרטית, בצבר שאיילות זה, יש 'מורא' החשש העצמי להיתפש כקלריקל שמרן ימני, ומתוך כך צופה הסטה של תשובות 'דרום-מערב' כלומר שמאלה ומטה, לעומת שאלון שהיה מורכב מפריטים ספורדיים שלא היו נמצאים על פלטפורמה אחת, ביחידת זמן רציפה.
הרעיון
אנשים חולקים גישות אופייניות לסוגיות שונות.
בהיבטים מדיניים ישנה חלוקה שנולדה במהפכה הצרפתית, בה נטבעו מושגי ימין ושמאל, לפי חלוקת ישיבה האספה הלאומית- בית הנבחרים הצרפתי, לפי
ימין, שביקש לשמר את הסדר הישן-
אמונה דתית, סדר חברתי של זכויות יתר למלוכה-אצילים ולכמורה.
שמאל, שחתר ליצירת סדר חדש-
שיוויון זכויות, חרות, חילוניות.
מאז, לחלוקה דיכוטומית זו, נוספו נדבכים מתווכים ומטשטשים. הסוגיות התרבו, התמרכבו, החשיפה למידע ודעות התעצמה.
ההפרדה בין שמרנות לליברליות אינה רק תוצר של האם אתה בן אצולה שרוצה לשמר את את זכויותיך, או בן המעמד השלישי שצמא לזכויות, אלא במקום של ריבוי אינטרסים תפישות, הטיות וטעמים.
כך, מי שיעיד על עצמו
אני מתנגד להפלות,
אני תומך בזכויות מיעוטים שאני לא נמנה עליהם,
ניתן יהיה לסווגם, בהתאמה ל-
שמרנות,
ליברליות.
ועם זאת, יכולים להיות מצבים רבים של גיוון שלא תואם חלוקה בסיסת ברורה.
השאלות העולות, מה משפיע על היות מישהו 'שמרן' או 'ליברל', באיזה נושאי ליבה, כמה 'אדוק', האם יש השפעה לתוצר המכניקה המחשבתית, האם לדי.אן.אי התרבותי, כמה מוטה בשל העדפה אישית זמנית או התכנסות סוציולוגית הזדהותית.
הערות על הליברלאמטר
יש כאן ניסיון לנסח שאלות באופן שלא נוטה להעדפת גישה אחת על אחרת.
על אף הכוונה וההשתדלות, משוכנע שנופל
בשגיאות כתיב,
הטיה ערכית,
בוויכוח האם תשבה לשאלה מסוימת רלוונטית לאבחנה,
וניסח לא ברור או שגוי.
לכן ממשיך לנסח תמידית את השאלות.
ואם תמצא לנכון להעיר ולתקן את מה שמצאת כלקוי- אשמח.
'15 דקות התהילה', של אנדי וורהול-
החשיפה באמצעות מדיה מודפסת, משודרת, ומטוּלְוֶזֶת להבלחת פרסום וחזרה לאנונימיות, השתדרגה עם האינטרנט, עם מאגרי זיכרון נגישים הניתנים לחיפוש והצגה, וכן עם סף הכניסה ליצרני תוכן עצמאיים פרטיים הונמך דרמטית.
האם יש לעדכן את '15 דקות התהילה' ל-'15 ג'יגות ריצודי תהילה'?
פטריוטיות בפיתה
קראתי שלשחקן הישראלי המשחק בסלטיק, בירם כיאל, נולד בן.
מזל טוב.
קרא לבנו פירלו. בדומה לאביב גפן שקרא לבנו דילן.
קריאת השם מבטאת את תשוקתו לעיסוקו האישי באמצעות ייחוסו לדמות משמעותית ביותר במערכת ערכיו.
הסמלה.
וגם וכמו כן שמעתי, שכיאל שיתף את התקשורת המקומית המסקרת את קבוצת הפאר בה משחק- סלטיק, שחלומו, שבנו- פירלו, יהיה בבוא היום שחקן נבחרת סקוטלנד.
וכאן, האב מבטא את כמיהתו שבנו יהיה כדורגל, מצטיין ברמה עולמית, ושבעתיד יתמזג בלאומיות הסקוטית, יחליף את הלאומיות הישראלית- עליה נמנה האב, ועד אז האב גם יספח אהדה מקומית מבעלי התודעה הכדורגלנית מקומית על חלומותיו של הא
תוכנית הספורט של אופירה אסייג
אמי הייתה אומרת שהיא צופה בטלנובלות ספרדיות בשל רצונה ללמוד ספרדית, אני אומר שמאזין לתוכניתה של של אופירה אסייג בשל רצוני ללמוד 'פנים של תקשורת עכשווית ישראלית על מצע ספורטיבי. P-:
קיצור, אשת תקשורת, חדה, ומהירה, מקושרת אישית, כאילו אגרסיבית- מחושבת למה שאפשר ועם זאת מכמירה עם רוב מרואיניה, ואגרסיבית עם מה ש'נכון' להיות אגרסיבי, חימשה עצמה את אייל ברקוביץ' ואיציק זוהר- אושיות ספורט, נבונות ובעלות דעות נחרצות-
האחד צ'חצ'ח אשכנזי פיקח פרקטיקן אופטימייזר שחושב 'נכון' כשאינו אסור בקידום אג'נדה רגשית הקשורה אליו, נטול יושר אינטלקטואלי והומור עצמי,
השני נבון ורהוט, בולט ביחס להשכלתו הפורמלית, עם הומור עצמי ויכולת להתייחס לעצמו מהצד.
כשהם במובהק מתכנסים אליה, סרים למרותה, משרתים את האג'נדה שלה, ונעים לזרם שהיא מכתיבה.
הייחוד שלה כאשת תקשורת, בנישה הספורטיבית היא שהתוכן הספורטיבי הוא משני לאופן העיסוק- בה במידה התוכנית הייתה יכולה לעסוק בדיסציפלינה אחרת, אם הייתה לה הטיה אליה, היכרות לדמויות.
תוכן-
התוכן הספורטיבי המהותי הוא לא ההטיה שלה.
לשם כך ישנם הדמויות סביבה.
תכניתה עוסקת, בביורוקרטיה הספורטיבית, בקשרים האישיים והסטרוקטורליים.
אגרסיביות ונחרצות-
מעבר להיותה כאילו אגרסיבית כלפי מי שמותר, וכעת לא על הקו,
היא מתייחדת בשפה, בטון ובאינטונציה הנוקשה והנחרצת,
ועוד יותר, במיצוק, צמצום זיקוק והקצנת המסר שעולה.
אם מרואיין יאמר משהו, היא תשקף את דבריו באופן שאינו חותר לצמצום התוכן כדי להגיע למהותו,
אלא כדי שישתקף שמישהו אמר אמירה קיצונית, מחייבת, ניתנת לאישוש או הפרכה, שלא בהכרח אליה התכוון, והיא פוטנציאל התנגשות עם אמירה או מציאות של אחר, או לפחות ליצור כותרת, עניין או מחויבות שניתן לבדוק 'התאמתה - לא התאמתה' בעתיד.
ניסים משעל גם נוקט בטקטיקה כזו, רק ששליטתו בתוכן הדיסציפלינרי עמוקה יותר.
אינטימיות אישית-
בשימוש באגרסיביות המילולית יש ייחודיות, והיא חלק ממגמה של אינטימיות מול מאזיניה, כאשר ישנו סאב-טקסט תוך כדי שידור עם מי שלצידה ולעתים עם מרואייניה שברור שהמאזינים שומעים, אך לא מיועד לאוזניה- מין אינסטינקט תקשורתי שגורם למישהו להתקרב למעגל, לרצות גם להימנות על החוג המצומצם.
מובהק.
בהתייחסותם של אופירה אסייג ואיציק זוהר לאמירתו של בירם כיאל על כך שייחל שבנו ישחק במדי נבחרת סקוטלנד הם תקפו אותו והשלילו את אמירתו כאמירה לא ראויה של מי שלובש את מדיה הלאומיים של ישראל.
למה? מפני שבמבנה התפישתי שלו, שבמהותו דומה לשלהם מצא פלטפורמה למיצוי מאווייו שונה משלהם, וכעת הם משפריצים את הטיותיהם הלאומיות והאגרסיביות?
שלושתם הצליחו לפרוץ משוליים חברתיים לבמה המרכזית באמצעות הספורט,
בהיותו ספורטאי, ובהמשך הסבה מוצלחת לתקשורת,
בהיותה אשת תקשורת מהדיסציפילינה הספורטיבית,
בהיותו ספורטאי שעשה מעבר מוצלח לקבוצה מדרג כמעט בכיר,
השניים הראשונים המשתכשים בחיבוק הצלחת חדירתם למיין סטרים הלאומי, מתאוננים על מי שהגיע ממקום עם סיכויים נמוכים אף יותר משלהם, שלא שואף לשכשך באותה שלולית לאומית, כשסיכוייו להגיע אליה אפסיים?
כת'ריליבקה.
הטייה פוליטית בהצבעה
בחירות פוליטיות, מעצם הווייתן מהוות מקרה מסוים, צר, של אופן תפישת מצב ואופן טיפול בו.
הייחוד של בחירות פוליטיות בדמוקרטיה ייצוגית הוא שהבוחר לא 'פותר' מצב קונקרטי מיידי, אלא בוחר בנציגים שינהלו מטעמו סוגיות קולקטיביות עם פתרונות מתגלגלים לסדרי זמן ארוכים של ניהול חברה.
השפעת הבוחרים על שלטון דמוקרטי דומה מבחינתי במידה מסוימת לריצה במים המשנים את זרמם בעוצמה ובמהירות, על קרקעית אבנים גדולות שחלקן חדות ואחרות וחלקות, שעומקה כגובה כתפי הרץ -
ישנן פעולות קונקרטיות שהשפעתן לא ישירה;
כוח המצביע הוא אחד חלקי סך (מליוני) מצביעים, כשהמצביע סך הכל תורם את תרומתו החשובה אך המזערית רק לזהות הגוף שיטפל בבעיה, לא בבעיה עצמה.
אין כאן ביקורת שלילית על גישת הדמוקטיה הייוצגית- אלא תיאורה.
הבחירות בארה"ב מהוות דוגמא להצבעה למפלגה, אחת מבין שתיים (על פי רוב), על סמך שוני מאובחן בתפישות עולם.
המועמד לנשיא הוא פרסונה מתחלפת, שאמורה ליישם פרקטית את הגישה הרעיונית של ההטיה לתפישת עולם שהמפלגה מהווה לה אכסניה.
כרשויות מחוקקות ומפקחות ישנם הקונגרס ובית המשפט שנבחרים וממונים באמצעות דמוקרטיה ייצוגית.
תזה
שלטון, באשר הוא, גם שאינו דמוקרטי, במידה רבה מהווה את הפנים המצרפיות של נתיניו.
נראה לי, מניח, לא יכולת להוכיח, מהתרשמות עם אזרחים במדינות שאינן דמוקרטיות ומידת החתירה הדמוקרטית שזיהיתי בצפייתי,
שלטון, ריבונות, הוא עניין מורכב, אמורפי להכלה ויישום.
הוא מהווה סוג של רפלקציה לרצון מצרפי של נתיניו לקבלו, או לפחות להשלים עם קיומו, ולו מחשש מאלטרנטיבה.
מצגת דמוקרטית
רפובליקות דמוקרטיות נוסח רוסיה, מצריים, בהן יש בחירות בין אלטרנטיבות בלתי חופשיות,
דמוקרטיה נכנעת-
דיקטטורות שלא מתיימרות לשחק את המשחק הדמוקרטי,
ההמונים מאפשרים*.
*
ערכית, נשמע רע; דומה להתייחסות לנאנסת כמי שאפשרה את האקט בכך שהעדיפה למתן את מאבקה מחשש לאלטרנטיבה.
השוואה לא בלתי נמנעת. עם זאת אין כאן עניין של ערכיות בהתייחסותי, אלא מתייחס לנתינים שיש להם הערכה מודעת או אינטואיטיבית חוששת מתגובתיות, להעדפה אלטרנטיבית להתנהלות שלטונית, ולכן משתפים עימו פעולה- בכך, במידה רבה הם מהווים חלק מהפנים המצרפיות של השלטון, שכן אכיפת השליטה נעשית בפועל, ברוב המקרים על ידי נתינים, שמשתפים פעולה, מסיבותיהם הטובות עם הסמכות, גם אם שנואה על ידי רוב הנתינים האחרים.
הערכה
דמוקרטיה, כמבני האינקה, שהוקמו על מצע חצץ שנח על קרקע מועדת לרעידות אדמה,
נעות על פני תנודות בוחריהן, בהתנהלות נינוחה ו'נכונה'
במובן שהן משקפות במידה רבה את פני נתיניהן,
ולכן סבירות יציבותן לאורך זמן גדולה יותר מאשר לתצורות שלטון המשקפות בפחות מהימנות את פני נתיניהן,
וזאת כמובן, בכפוף לאיומים קיצוניים שמשנים את הנינוחות.
בחירות בין פרקטיקה לאידיאולוגיה
תזה [פרדוקס(?)]
חלוקה על פי מפלגות תפישה מול מפלגות אג'נדה
הקרבה בין מפלגות אידיאולגיות נוגדות, קרוב אחת לשניה יותר מאשר של מפלגות נישה, נושא, מגזר במכניקת תפישתן.
מפלגות אידיאולגית נמצאות בתמונת ראי, האחת מול השניה, כשבתווך ישנן מפלגות אג'נדה.
מפלגות אג'נדה הן תוצר פרקטי של תפישה מאובחנת מסורתית. ייתכן,
שמרנית, רפובליקנית, סוציאלית, ליברלית.
מפלגות נישה, התארגנויות אג'נדה יחידנית, הצעה אלקטורלית לפתרון קונקרטי היא תוצר של אכסניית-אם תפישתית אופיינית, שחדלה להיות רלוונטית - מסיבות אפשריות מגוונות - למקימי האכסניה החדשה, ותכליתה המעודכנת:
כינוס כוח אלקטורלי לאג'נדה קונקרטית,
חיבור לגורמים ייצוגיים שאינם מהווים חלק מהאכסניה הפוליטית המקדמית.
לתפישתי, קיים דמיון רב יותר בין מפלגות תפישתיות אידיאולוגיות, אפילו מנוגדות, במכניקת המחשבה וציר הזמן המתמשך. ככאלה הן קרובות יותר תפישתית אחת לשניה, בהשוואה להתחברות אלקטורלית מעשית, אד-הוק, עם אג'נדה פרקטית שאינן קשורות ישירות האחת לשניה.
כך, בין בוחרי הבית היהודי ומרץ, בהנחה שהם בוחרים בגופים אלה מסיבות אידיאולגיות, יש מהמשותף התפישתי רב יותר בתצורת מחשבתם הפוליטית, מאשר כל אחת מהן לבוחרי יש עתיד.
לבוחרי יש עתיד, כמגזר מאובחן ונטול זהות תפישתית, יש מין המשותף והדומה התפישתי יותר לבוחרי ש"ס מאשר לבוחרי עבודה או ליכוד.
חלוקה
בשיטות ממשל עם ריבוי מפלגות ישנה הבחירה הראשונית בין נציגי בוחרים שמייצגים פתרונות קונקרטיים לבין תפישות עולם.
הבחירה הראשונית נעשית בהפרדה בין מפלגות המייצגות תפישות עולם לבין נישתיות, וזאת לפי
הטייה ל
מפלגות נישתיות
מפלגות תפישה
פתרון בעיות ספורות קונקרטיות עדכניות
תפישת עולם מוצקה כוללת
התייחסות מיידית, לטווח הקצר
התייחסות לטווח ארוך
חשיבות למועמד העיקרי ולדמויות המשנה
ייחוס חשיבות רבה לאטרקטיביות המוביל כפלטפורמה להעברת המסר.
הפרסונה העיקרית ודמויות המשנה זמניות
הדמויות משרתות רעיונות גדולים מהן.
הזדהות בוחר עם קולקטיב, מגזר מאובחן, בדרך כלל על בסיס אמונה אתניות, או גיאוגרפיה, עם תפישה עצמית של מידור וקיפוח מפלגות מרכז של כוכבים חיצוניים למערכת הפוליטית או פורשי מפלגות מסורתיות שמציעים את אישיותם הפותרנית לטיפול בבעיה יחידנית.
הזדהות בוחר עם תפישות עולם עיקריות ומאובחנות של מפלגות ותיקות, מסורתיות, או שהבוחר מאתר נציגים השותפים לאג'נדה פרקטית של חלוקת משאבי שלטון שתומכות ברעיונות ובתפישות בהם תומכים.
מפלגות עם אג'נדה יחידנית
מפלגות המטפלות במכלולי חיים לפי מאפיינים תפישתיים מאובחנים.
החלוקה תתאפשר בשיטות ממשל הנסמכות על ריבוי מפלגות, ובכל מקרה מפלגות אג'נדה או מגזריות, על ציר זמן, הן מפלגות שוליות.
אג'נדה מפלגתית
החלוקה למפלגות אד-הוק לעומת מפלגות עם תפישה קיימת בהתפלגות
אחריתן
מפלגת אג'נדה
מפלגת תפישת עולם
אם יממשו את האג'נדה יתמוססו או יטמעו לגופים אחרים.
נחלקות למפלגות רפובליקניות שמרניות ולסוציאליות ליברליות על הטיותיהן
אם לא יממשו את האג'נדה יעלמו.
החיים השלמים בהנחיית תפישת עולם, תמיד רלוונטי.
אם מייצגות מגזר מאובחן, אפקטיבית, ישרדו לאורך זמן יחסי ארוך.
אם המגזר הצליח לאחוז בעמדת כוח בתוך התפישה האידיאולוגית יסנכרן ויתמוך באידיאולוגיה שמיטיבה עימו.
דמויות ראשיות אטרקטיביות כמייצגות נטמעות בגופים אחרים או נעלמות.
דמויות שלא נבחרו על ידי מפלגתן למקומות מייצגים הראויים להם על פי הערכתן, הרואות עצמן כאטרקטיביות למגזרים מסוימים, פורשות לחלוטין מהזירה, פורשות ממחנה האם לטובת מחנה אחר, מנסות לפרוש עם דמויות נוספות ולהקים מבנה פוליטי אלטרנטיבי, ובכל מקרה ממעטות לעבור למבנה אידיאולוגי אחר, שכן הוא רחוק מדי, תפישתית.
עליצות מזוייפת
עליצות מזויפת - התגובות לא תואמות, לשיפוטי, את גירויי המציאות-
גרגור הצחוק נמצא היכן שלא אמור להיות,
עוצמתו לא מתואמת להנאה,
מה שנותר אותנטי הם חיוויי אי-הנוחות; אז לא נותרו תשומות להתמירן.
לגבי האחרות- לא בטוח.
תקשורת רגולטורית
בתפישת אנשים יחסים משמעותיים,
אני תמה,
איך מסתדר להם
הפעלת שיקול דעת רגולטורי על איזו פניה אליהם הם יכולים לא לענות
ועדיין לשמר את אותנטיות היחסים.
אנחנו
מכלול מה עשינו,
בה במידה, מה שלא,
מה תמללנו, לעצמנו ולסביבתנו, טרם המעשה, ומה לא,
האם, מה ואיך הסברנו לאחריו.
מה חדש?
פיסות מידע על מאורעות דומים בשתי אימפריות בהפרשי זמן של 2014 פחות מינוס 133 שנים, כלומר, 2247 שנה.
האחים טיבריוס וגיוס גרקכוס - מנהיגי תנועה עממית ברומא העתיקה במאה ה-2 לפני הספירה, ששאפה להכניס תיקונים מרחיקי לכת במשטר המדיני והחברתי.
מאבקם לשיפור מצב האיכרים ודלת העם הוכתר בהצלחה חלקית, ושניהם נרצחו בידי מתנגדיהם.
בשנת 133 לפני הספירה נבחר טיבריוס גרקכוס לטריבון (מנהיג הפלבאים - המוני העם, שנועד לייצג את זכיותיהם מול הפטריקים - בני האצולה).
התיקון הראשון והעיקרי שעליו נאבק טיבריוס היה הנהגת רפורמה אגררית - סדר חדש בתחום החקלאות.
באותה עת הונהגה ברומי שיטת הלטיפונדיות- אחוזות גדולות שעובדו על ידי המוני עבדים, תוך דחיקת רגליהם של האיכרים החופשיים.
טיבריוס ראה בשיטה זו סכנה גדולה לאופי החברה הרומאית המסורתית.
בהצעת חוק שהגיש לסנט (בית-הנבחרים) הוא דרש לחלק את אדמת האחוזות שטרם נמסרו לצמיתות לבעליהן ולחלקן בין האיכרים העניים מחוסרי הקרקע, כדי שיוכלו לעבדה ואף להורישה לצאצאיהם.
אחרי מאבקים קשים התקבל החוק וטיבריוס גרקכוס הציע עוד תיקונים בחוקה לטובת העניים, שכמוהם כמהפכה.
מהומה שפרצה באחת מישיבות הסנט הסתיימה ברצח טיבריוס ומאות מחסידיו.
חוק הקרקעות הוסיף להתבצע גם אחרי מותו, ואחיו הצעיר גיוס גרקכוס, המשיך בהנהגת רפורמות לטובת המקופחים.
בשתי שנות כהונתו כטריבון (123 - 122 לפני הספירה) פעל גיוס גרקכוס להקמת מושבות מחוץ לאיטליה ולהושבת איכרים חופשיים על אדמותיהם. כן קיצר את השרות הצבאי, חילק תבואה במחיר מוזל לדלת העם ויזם עבודות ציבוריות כדי לספק תעסוקה למובטלים.
בעזרת התמיכה העממית שממנה נהנה הצליח לשבור את כוחו של מעמד האצולה המסורתי ועירער את שלטונו במדינה.
חלק מהאצולה תמך בו, אך כוחם של מתנגדיו גבר. בעקבות הישגיו החריפה מלחמת המעמדות וגדל כוחו של הפרולטריון העירוני (אביונים). במקביל, נחלשה התמיכה העממית בו.
בשנת 121 לפני הספירה, לאחר שלא נבחר מחדש לטריבון, נרצח גיוס במהומות בין-מעמדיות שפרצו ברומא.
מאמציהם של האחים גרקכוס להנהיג יתר שיוויון ודמוקרטיה הביאו להנהגת משטר רודני של ה"טריבונט" העממי.
זה לא הצליח להתמודד עם הבעיות החברתיות והפוליטיות הקשות, שגם האוליגרכיה (מעמד העשירים והתקיפים) לא ידעה כיצד להתמודד איתן.
תקופת כהונתם של האחים גרקכוס הביאה לקרע באצולה, להגברת המצוקה הכלכלית והחברתית ולמאבקים מרים בין בעלי השררה.
איגוד המשאיות האמריקאי העריך שבשנה שעברה היה מחסור של 30 אלף נהגי משאיות בארה"ב, והנתון צפוי לעלות ליותר מ–200 אלף בעשור הבא.
הרעיון שלפיו קיים מחסור אדיר בנהגי משאיות מנוגד בעליל לשיעור אבטלה של יותר מ–6%, שלא לדבר על עקרונות הכלכלה.
התיאוריה הבסיסית ביותר טוענת שכשהביקוש אינו גדול כמו ההיצע, זה משום שהמחיר - או, במקרה זה, שכר נהגי המשאיות - נמוך מדי. העלאת השכר תגדיל גם את הביקוש מצד עובדים.
ואולם אמריקה התאגידית נעשתה כה קמצנית בנוגע לשכר, למעט שכרם של מנהלים, עד שהעלאות שכר משמעותיות נראות כעלבון בלתי־מתקבל על הדעת.
בסביבה כזאת, ייתכן שקל יותר לבוא ולומר "יש מחסור בעובדים מיומנים" מאשר "אנחנו לא משלמים לעובדים שלנו מספיק", אפילו אם במונחים כלכליים, בסופו של דבר זה אותו הדבר.
מיליוני אמריקאים כשירים זקוקים לעבודה, אבל אין מספיק משרות בהכנסה בינונית עבורם. זה ניכר במיוחד בקרב גברים בלי השכלה גבוהה, שמשכורותיהם דעכו בעשורים האחרונים.
שמרנות- תמצית מהות
התייחסות התנייתית לגירויים
כאישוש לתפישות ערכיות קודמות.
התכנסות סביב פרדיגמות מוטמעות.
תוספות
עם חשיפה לגירוי, מחשבה שמרנית אופיינית רואה אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית, בגירוי הזדמנות ל'הוכיח' ל'חזֶק' פרדיגמה קיימת.
אותן תפישות שמרניות מתייחסות בעיקרן לערכים מוטמעים.
ערכים מוטמעים אלה הם [מתפתה לומר 'הישבן ממנו צומחות רגלי'-] מקור התפישות האופייניות, המקובלות, תפישות שמרניות בכל הקשור ל'אמונה', התנהלות תפישתית, ושימור הערכים.
בשונה ממי שניגש לגירוי עם כלים לפירוק, להבנת הגירוי, בלא אג'נדה תפישתית מקדמית.
טענותי - הנחרצות אך הבלתי מוכחות :-)
תפישות שמרניות לעומת אלה שלא, מתבטאות בעיקר בניהול חיים מהפן הערכי:
ברמה האישית לוקלית מול סביבה אנושית,
ברמת אמונה, דת, חברה, לאום ומדינה.
שמרנות היא תצורת מחשבה. נטייה אישיותית מובהקת.
כך, אין מי ש'שמרן' כאן פרטיקולרי, ו'לא שמרן' שם קונקרטי.
גיאוגרפית, פרקטית, פרטיקולרית, לוקלית, טמפוררית,
מישהו יכול להתייחס לנושא אליו נחשף באופן שאינו תואם את הציפייה מתיוג מכניקת מחשבתו כ'שמרן' או לא,
להתנתק מתפישה מקדמית מאפיינת, מתצורת מחשבה אופיינית-
עדיין יישמר שמרן.
אין ערכיות של תפישה שמרנית על אחרת.
שמרנות הנסמכת על פרדיגמות אמונתיות דתיות, רואה עצמה ערכית יותר ממחשבה 'חופשית', שכן נסמכת על כוחות-על.
מחשבה שנסמכת על רציונליות, השכלה וחקירה 'מדעית', מתנשאת, באופן מתבקש, על מחשבה שמרנית.
שמרנים, בחלקם הגדול נחשפים להתנשאות בעלי המחדבה החופשית ורציונלית, ובמקרים רבים השיח איתם הוא אפולוגטי.
הסבר אפשרי לשמרנות- לא נחרץ - לשמרנות,
יכול להיות שבשל
אישיות עם מחשבה בלתי רציונלית- תפישות עולם המונחות על קרקע רכה,
אישיות עם כישורי ייצור סדר פרקטי במרחב פיזי, שמטמיעה רוטינות התנהגותיות התנהלותיות שגולשות גם למישור הערכי.
ישנה התנייה של השמרן לשיוך אינסטינקטיבי של מאורעות לפרדיגמות מוטמעות, במטרה ליצור פרו-אקטיבית, סדר שניתן להבנה ושליטה במציאות.
יש להבחין בין מי שניגש לנושא מסוים
עם סט פרדיגמות מקדמיות - מחשבה שמרנית,
עם סט כלים לניתוח- מחשבה רציונלית, מדעית,
עם סט טעמים, יצרים העדפות אישיות.
תפישת מיקסום תועלתניים.
מי שניגש אל גירוי אליו נחשף, נטול תפישות מקדמיות מאובחנות, יכול להיחשב כ'מבולבל' נטול חוט שדרה ובלתי יציב.
בישראל, אולי גם במקומות נוספים, 'שמרנות' נתפשת כשלילית, בשונה מה'קונסרבטיביות' באנגליה או ה'רפובליקניות' בארה"ב, ולכן ישנם שמרנים שמתנערים ככל יכולתם מתווית ה'שמרנות', שכן לא מזהים בתווית ערכיות חיובית נתפשת.
סמכותיות מטפורית
אם תמונה שווה אלף מלים,
- היא לא,
מטפורה שווה אלף תמונות
- אם כונסת לתפישה תודעתית משותפת.
מטפורה אינה מהווה הוכחה או אישוש לרעיון
כפי שרבים משתמשים בה
במיוחד בהעברת מסרים לא רציונליים, בלתי ניתנים להוכחה כמותית או מדעית*
בהעברתם רעיונות מופשטים או מורכבים.
מטרת המטפורה אמורה לכנוס את הנותן אותה ואת המקבל לאותו מצע תפישתי בנושא הנידון, שכן, המנפק את המטפורה מניח שהתייחסות המקבל אותה למשל דומה, הם נצמאים טרום העברת הרעיון על מצע תפישתי משותף על מהות הדימוי.
בעזרת הדמיון במצע הדימוי, המשתמש במטפורה מנסה לכנוס את תודעת המקבל לאותו מצע תפישתי של הרעיון אותו המטפורה נרתמה לשרת טרם הליך הסטנדרטיזציה התקשורתית, טרם סינכרון התפישות.
*
חסקאל העיראקי אמר לי ב- 1978 כששוטטנו ברחובות העיר ימית, טרום הגיוס:
אני רוצה ארבעה ילדים. כמו שולחן עם ארבע רגליים.
הוא ידע שאינני צריך מטפורה כדי להבין כמה זה 4 ילדים.
הוא כן רצה להבהיר לי, ובעיקר לעצמו - בינתיים התחזק והתחרד מאד - שבמטפורה הוא הבהיר שתפישתו על ייצוב ערך חשוב כמשפחה דומה לשולחן - 4 רגליים.
הוא כינס את תפישתנו המשותפת 'שולחן' כאובייקט יציב, לרעיון מופשט כ'ייצוב' משפחה, וייחל שההשלכה תנסוך תקפות למטרתו הנאצלת.
?R U sure
הי גברת פאר
האם
את
בטוחה
מי
פה
תחמן
את מי?
זכרוני מתעתע
אם תרצה, אינני זוכייר דבר,
ואם תחפוץ אני לא שוכייח כלום.
פעפוע
על פי החוק השני בתרמודינמיקה, חום מועבר מגוף חם לגוף קר, העולם הולך מסדר לאי-סדר- אנטרופיה, אובדן, בזבוז, אנרגיה בהליך פיזיקלי.
וואלה. מאמין, מסכים. אינטואיטיבית לא מתווכייח, מקבל; אם תשפך קופסאת גרגרי חומוס לערימה במגירה, ולצידה ישפכו גרעיני דורה, אז המגירה תטולטל בפתיחה-סגירה מספר פעמים, הגרגרים יתערבבו. האם יש מצב, שיווצר מצב אקראי, בו ערימה צהובה תהיה נפרדת מערימת הבז' כבמצב הראשוני, טרום טלטול המגירה?
לכך אינני מסכים. טכנולוגיה היא אצילה, כממד הזמן; אינם ניתנים למתיחה, כיווץ או שינוי במהותם, אלא ליישם היבטים שלהם.
אמונה לא יכולה להתפעפע לכיוון הטכנולוגיה.
טכנולוגיה יכולה להיות פלטפורמה להפצת וקידום האמונה.
תוצרי הדפוס, הפצת התנ"ך והברית החדשה, כהתפתחות טכנולוגית החל מאמצע המאה החמש עשרה קידמו את התפשטות האמונה הנוצרית באירופה.
האם הדפוס הפך אנשים למאמינים יותר?
לא!
אנשים עם נטייה לרמת אמונתיות גבוהה
- המאפיין את מרבית האנשים באירופה באותה עת, כלומר 4,000 שנה קודם האמוניות תועלה באופן שונה, ולהערכתי 500 שנה מאוחר יותר- בעת הזו, מאפייני האמוניות שונים, כלומר יש דינמיות בתפישה האמונית על ציר זמן,
נחשפו לנצרות במתכונתה המודפסת, חלקם הגדול קבלו על עצמם את עקרונותיה, מי וולנטארית ומי בשכנוע כזה או אחר בסיוע סוכני הדת, האנושיים נשמעים, והאובייקטים הנקראים על ידי המאמינים הצורכים.
ההתפתחות הטכנולוגית היוותה מצע לתקשורת מתפתחת;
הפצת ידע, העלתה בעבר ובהמשך בהאיצה את קצב העלאת רמת החיים האנושית הנתפשת- עם המחירים הרגשיים של מי שלא מתואם לקצב השינויים או הפך קורבנם, את הנוחות הפיזית, את המיומנות ההולכת ומתמרכבת של הבנת קונספטים וירטואליים מסייעים.
אלה, להבנתי הנחרצת אך הלא מוכחת :cry: מצמצמים, לאט
[בהשוואה למה? אולי מהר יחסית להליך ההזדקפות ההומו ארקטוס(ית)?]
אך בנחישות בלתי נתנת לעצירה, ממדים אמוניים תפישתיים.
בישראל, קהילות דתיות אדוקות קבלו את איסורי מנהיגיהן לשימוש בטלפון סלולרי מעבר לתפקודיו הבסיסיים ביותר, עוד טרם היות רשתות חברתיות זמניות בו.
משוכנע שמנהיגי קהילות היו מנסחים אחרת לחלוטין את הנאמר פה.
עם זאת אני מניח שהאיסור הרגולטורי בשימוש בטכנולוגיה נועד לחסום את אפשרות הפעפוע.
והרי תחזית(י) ועיקרה תחילה:
תופעות כפְרָצי אמוניות ולאומנות, רווחות ככל שתהיינה, משמעותיות ככל שנתפשות, הן ריאקציות מקומיות, זמניות, חולפות, לתהליך גדול ומובנה מהן.
כך, האנושות נעה, בעבר באופן הולך ומואץ, ובלתי נמנע, לכיוון, להערכתי, של
אינדיבידואליזם רציונלי מצמצם אמונה, הנסמך על מבנים חברתיים ההולכים ומתרופפים- חופשניים, ומתבססים על טעמי פרטיהם.
מטבע הדברים, לפני 30,000 שנה רמות האמוניות והלאומית היו די הומוגניות, עד זהות.
לפני 3,000, שנה, רמת הזהות פחתה,
ההטרוגניות עלתה עוד יותר לפני 300,
עלתה עוד יותר לפני 30,
ומניח שעוד 300 שנה רמת השונות בין מכלול הפרטים ברמת האמוניות והלאומיות תגדל אף יותר. המאפיין- תנועת ליבת מיצוע רמת אמוניות ולאומיות המאמינים תנוע לכיוון החלשת עד אובדן האמונה והזהות הלאומית.
גופים רדיקליים מנסים להאיץ את התהליך,
גופים שמרנים- להאיטו.
הקצב הוא סינתזת הכוחות- לא ידוע.
הכיוון [די] ברור [לי].
עוד על אהבה
במוסף לחג של ידיעות אחרונות 24/7, פורשת אילנית לוי את משנתה:
לא בוחרים במי להתאהב.
די!
היה שווה להגיע עד הלום.
אנחנו לא שולטים על טעמינו, נטיותנו, התניותנו.
ההתייחסות בה מישהו 'נופל באהבה' לאחר ובוחר לחיות איתו פרק זמן משמעותי והיות שותף למפעל הגדול של חייו- הולדת ילדים משותפים הוא מקרי?
ומה חלק הסובייקט בזיהוי באחר כמי שמקדם את ערכיו, רצונותיו, העדפותיו וטעמיו?
עניין של גורל?
אין אחריות, שליטה, ניהול של מדרוג סט הערכים של הסובייקט, ובחינת יכולת קידומם על ידי אחר?
וכן, יש לנו כהורים השפעה מכרעת על אופי, התנהגות מאפייני ילדינו- הם תוצר שלנו וש לנו חלק עיקרי בעיצובם, גם אם לא ישיר ומוחלט, אלא פונקציה של השפעתנו.
(אולי) בילדינו אנחנו בוחרים (לא) להתאהב, ברוב המקרים אנחנו כן.
אנחנו מזהים בהם כמשפיעים דרמטיים על תפישת הרווחה, נינוחות שלנו.
'חיפוש משמעות' קיבל רייטינג רציני. ערכי, אינטלקטואלי.
באמא'שכם 'חיפוש משמעות' במובן הכבד, החיצוני, המאורגן, הצמא לספוח ערכים מסוכנים זרים
הוא
'נקודת המפגש, התווך, בו אנשים עם אישיות נידפת מחפשים אחיזה,
אצל מי שיוצרים תשובות נחרצות המקדמות את עצמם, בתקווה שלתווך הנוצר יתכנסו מספיק אישיויות מטמיעות ליצירת סוציולוגיה מאובחנת המתגמלת את שני הצדדים.'
'ו-מה אתה עושה?' יציקו המעיקים:
'מבהיר לעצמי מציאות ותפישות.'
שואף לייצר תפישות אוניברסליות שתקפותן אינן תלויות בזמן ומיקום שחלות אישיות.
תפישות אלה הן "לצריכה עצמית".
ככאלה לא ממש, כלומר ממש לא, דחוף לי שאיש יאמץ את ביאושי תוצריי.
עניין של חיים
החלטה
היום החלטתי, מהרגע להרגע, לחתוך בצקים ומתוקים.
96 ק"ג.
כבר ראיתי מאה על המחוג.
ככה פשוט.
למה?
לא כדי להיות בריא בעתיד, או להיות יפה.
עכשיו.
כמו שאוכלים גלידה- לעניין ומיידיות הרגע.
יכולות בנסיגה, דגרדציה דרמטית
חיים לא ראויים תחושתית:
מבוכת
עייפות,
קהות,
מוגבלות הליכה,
השתנה.
גַרָסתי שתנאים הכרחיים לחיים טובים, אם כי לא מספיקים, זה חרבון ושינה בלתי מופרעים.
הסתבר שהשינה לא כמו שחשבתי.
בעבר
ב- 1998 התוצאה הייתה
ירידת משקל דרמטית,
אובדן ממד הכריזמטיות מגנטיות האישיותית
חזרה ומעבר המשקל.
כעת התוצאה לא חשובה.
אני מכור?
בנובמבר 2013, אנדריאה הפטל - חברתו של אריק אלבו - אמרה ש
'מי שעישן התמכר.
עישון של אחת לכמה ימים הוא המשך ההתמכרות'.
בהתנשאותי לא נאה לי
לייחס למישהו חיצוני את ההחלטה לא לעשן,
לא לתת למישהו את הקרדיט על השפעה,
בכל מקרה, לא נגעתי מאז בסיגריה.
לא יודייע מה יהיה עם הרגולציה התזונתית הפשוטה הזו. יום ביומו.
אחרי חודש 15/9
93 ק"ג, מרגיש ירידה בהיקפים.
אחרי חודשיים 15/10
91 ק"ג, לא יודייע עם קשור, אבל מרגיש שהטשטוש התודעתי מתבהר מעט, הגישה לזכרון טובה יותר. פנים מרזות. כנראה שנוחת פחות. משתין ברצף ובעוצמה.
אחרי חודשיים 15/11
רגישות
ראיתי, חוויתי, אנשים רגישים.
ראיתי כאלה שמעידים על עצמם שהם 'רגישים'.
לראשונה נחשפתי ב- 1981 להיבט הרגישות המסוים כשאמרה לי מישהי ש'אינך יודע מה אתה מפסיד'.
כבר אז התחבטתי, איך להצטער על מה שאינני יודע שמפסיד,
ובכל זאת, מדי פעם ולא מעט, חיפשתי את הממד הנסתר אצל הרגישים.
אלה שמעידים על עצמם כ'רגישים', בדרך כלל [לניסיוני, לחווייתי] בעדותם זו הם מחצינים דואליות, את אבחנתם על עצמם:
ביטוי של קושי,
התפעלות מממד אישי, מנטלי, הכרתי, (לרובם אף מיסטי) שיש להם. ולאחרים אין.
ואני, חרבן צייקן שכמותי, מכל הרגישים שהכרתי,
המאפיין, מבחינתי,
הם אכן רגישים לעצמם.
כלומר,
לחוויתי, ה'רגישים', המודעים לרגישותם,
כן טאוטולוגית רגישים. רמת הטולרנטיות שלהם ליציאה מחוץ לקמפורט זון שלהם נמוכה ביחס לאחרים, כלומר קשה להם יותר מלאחרים להיות מחוץ לאיזור נוחותם.
בהיותם רגישים, בהחצנת תכונתם זו, הם סופחים תשומות מסביבתם להקטנת אי-נוחותם,
הן וולונטרית של מי שמקצה להם תשומות,
והן בציפייתם לעזרה לנהל את משמעויות רגישותם, את האיום המתמיד של יציאה מהקומפורט זון.
מה שמוביל לאבסורד- הרגישים, בעצם, מתייחסים אינסטרומנטלית, לא ברגישות, לסביבתם.
אותם רגישים נבדלים במכלול אפיונים.
בין יתר האפיונים הוא מידת האחריות שאותם רגישים מטילים על סביבתם.
יגון, תוגת החיים
מבחין בתופעה, שלרבים ממכריי, גירויי החיים, קשים להם. כ ב ד י ם, עליהם.
התכנים האופפים אותם מאיימים על שלוותם המעורערת ומתערערת.
מאבחן, שבהשוואת האנרגטית שהייתה לאותם אנשים בעבר, ביחס לזו המדוגמנת עכשווית, יש הרבה הרבה פחות.
הם בהליך התכנסות.
ואין נחמה.
כך מבחין, שרבים ממכריי מפנים את תשומותיהם ההולכות ופוחתות לדחיקת ראשיהם פנימה אֱלי ישבנם.
הי הי הי, לא לקחת אישית, אולי מתכוון אבל לא אמרתי שזה 'אתה'.
רובם מתמירים גירויים חיצוניים להפחתת תחושת ערך. עצמונית. וולונטארית. לעצמם.
יש מי שנשאל שאיילת מסך, העוסקת בהעדפה, תפישה, נקודת מבט, ומרגיש מאוים כאילו הלבישו אותו בשלמה (שמלה) כתומה, וההוא מדאע"ש עומד עליהם לשספם.
יש מי שהסתגרו בגטאות שכונותיהם, ספונים בבתיהם, וממעטים לצאת וולונטארית ממחוזם, אם לא ממש נאלצים.
חלקם משמרי מסורות ורוטינות שלא זוכרים למה.
נוספים, חדלו להתעניין, לקרוא עיתונים לצפות בסרטים, וננעלו בגיטאות תודעתיים.
הם נוסעים החו"לה רק אם יכולים לקחת עימם את ארגוניהם, תבליניהם, מדריכיהם, תכנוניהם תוכניותיהם- מעקותיהם, מהבית. חרדים מהבלתי מתוכנן או צפוי.
כאלה ש
מתלוננים שסמסים מחרידים אותם,
שמבקשים לא לקבל מייל או ווצאפ בשעות לא קונבנציונליות, מבעית אותם,
וכאלה שלא מבקשים אבל נמצאים כל העת בהשְתֶק.
ההוא שאני מברר איתו אם הוא 'רציני', לאחר שענה 'תמיד' שואייל אותו האם הוא יותר/ פחות רציני ממה שנתפש על ידי סביבתו ואז נענה בשאלה 'זה חשוב?'
יש המגיפים את תריסיהם המנטליים בכל עת של 'עוררות' (בעצם נפילה) רגשית.
אחר, נערץ, אצלו התהליכים שקופים; בעיצומה של פעולת תחיבת תודעתו הנמרצת לישבנו הזמין מחוצלארץ כף של נעליים, חשמלית, נטענת, נוצצת, שתעזור לו לתחוב את אזניו פנימה שנתקעו, רחמנא ליצלן, מחוץ לתחת.
ואני תוהה האם זה הגיל או מוראות החיים?
את מה לבקייש, את הגטו, המעקה, התריס?
כשההוא עם כף הנעליים יסיים, ינקה, יחטא, לבקש שיעביר?
רוצה, ראה בכך מראה, תרצה- פנס, לא תרצה- השלך לפח הווירטואלי הקרוב לביתך. או בלייפציג.
החבל של טרזן
בתפישתי האישית, ההורית, חינוכית, ניהולית, אני מוטה לגישת ה'חבל של טרזן'.
בחתירתי להתנהגות אורגנית, אבולוציונית, רציונלית, המתרחקת מדאוס אקס מכינות, מפתרונות גורפניים, מרבולוציות משנות מצב, מהסתמכות או אף ייחול להתערבות כוחות-על אני נוטה להסתמך על resources, בהישג יד שניתן לאחוז בהן להשגת היעד הבא.
האידיאולוגיה הניסוחית של 'עזרתי' לסביבתי חותרת ליישום תפישה זו;
שמח, שמחתי לכל גילוי שיכולתי להסיט את החייבל התפישתי, למי שקפץ עליו, תפס אותו, והסתייע בו להגיע ליעד אחר.
תפישתי זו, היא לאו דווקא 'טובה'.
מקסימום זה תיאור מצב אותנטי.
ואם לא-
משפט קיווי פתטי.
טשטוש מחדד
ניהלתי איזה דיונון עם שמענדריק חמוד, מתוק, ונוקשה.
"אני עוצר ב'ירוק'" הסביר לי את משנתו הפרמקולוגית הזייתית "יודע שאתה סולד מזה."
אכן, סולד, לעצמי- מסביר לו את משנתי הסדורה - מסיבה אחת בלבד;
בהיותי מי שאני והיחס שמייחס לתודעתי, אני רוצה לחדד אותה, תמידית, ככל האפשר והניתן, לא לעמעם אותה, בשום צורה.
חוזר- הנאתי הוא בחידודה לא בעמעומה.
מצבי טרום שכרות, כבדות לא עושים לי את זה- לא מוצא בזה עניין.
שולל שנרתעתי בשל ה'חוק', שכן הייתי בין כאלה שצרכו, כולל בסיטואציות שאם הרשויות היו מגיחות, לא בטוח שהיו עושות את ההפרדה מי נטל ומי לא.
בעד ליגליזציה של סמים. כולם. הזכות של אדם על תודעתו ומעשיו, מעדיף להתגונן מפני התוצאות, ולא להתגונן מפני האיום האפשרי של מי שנוטל ומהווה פוטנציאל נזק.
בהמשך, יכול להיות שדבקתי בכך מבלי ש'זכרתי למה', ייתכן, ובכל זאת- אין ולא היה לי עניין וסקרנות לעמעום תודעתי.
הבחור החמוד מתחילת הפוסט החל להתדיין אתי על בחידוד התודעתי שכרוך, לעיתים בנטילת סמים - 'רואים דברים שבלעדיהם לא ניתנים לראייה.'
םוגש את חוסר האונים שבחוסר היכולת 'להוכיח' שתחושת חדות בעקבות פיקציה מטשטת איננה חדות.
משקיף עלינו מלמעלה
אתמול, 7/10/2014, הייתי בהופעה 'זו אותה אהבה'.
הופעה מוצלחת.
ארגון מופתי!
כבוד רב לסלקום- מלת ביקורת אין לי על חלקה באירוע, נהפוך הוא, שתספח את כל יחסי הציבור שיכולה על ההשקעה, על ההופעה המוצלחת, ומי שרוצה בעקבות ההופעה לעבור אליה- אחלה וסבבה ועל הכיף כיפאק.
בתקשורת סביב דובר על באיזו מידה 'אריק היה רוצה'- גירוי לשיח אינסופי, אולי אפילו בחלקו לעתים מעניין- ולחלוטין לא רלוונטי;
אריק איינשטיין מת.
היו לו רצונות בחייו. נע לצידם, לאורם. חלקם הגשים, אחרים בחלקם, היתר- לא.
לרצון אין חיות עצמאית משלו, אלא אם 'נישא על ידי יישות חיה'.
לכן, לתפישתי - חסרת ההומור, נטול הרומנטיקה, והבלתי נחשבת - משולל תוקף*.
ייחוס יישות לרצון מת,
במיטבה- ספיחת תודעת תועים למטלות מוטעות.
במירעה- גיוס משאבים, רצון, חיים, למטרות מַטעות.
כחלק מאווירה זו, חלק מהאמנים המופיעים אמרו משהו בדומה ל'אריק משקיף עלינו מלמעלה'.
אומרים שהיו 40,000 איש. מגוונים מאד, ובכל זאת נראה שהדומיננטיות בתמהיל נוטה לחילונים.
רק בי כל אזכור מיקום של מעלה, מעלה קיום, מעורר תהיות וקימום?
*
כן, גם צוואה, למי שתהה.
העובדה שלרצון אין תוקף טבעי משלו היא בעיגונים, תיקופים, בהסדרים החוקיים, שמתאמצים לרתך את הרצון האבסטרקטי של החי לשעבר והמת העכשווי למציאות תפעולית.
אם היה סיכוי שרצונות ימומשו לאחר מות הוגיהם, לא היה צורך בארטיפקטים אלה.
אם בצוואות חיים מפורשות נפלה אי-היישום עם מות בעליהן,
מה נגיד על רצונות אמורפים עוד יותר?
עם התעניינותי בצילום, כילד בחולון עם המינולטה של אבי - עם צליל התריס tsik מנגן לי באוזן, ריח העור החום עולה באפי.
מודרנה יפנית.
לא זוכר את רכישתה. בחיפוש מסתבר שהיא מודל 1960, כלומר טרום תודעתי.
אבי צילם, בעיקר שקופיות, ואותי לא מעט.
Pentax Spotmatic
החל מספטמבר 1974, עת קנו לי את ה- Pentax Spotmatic המשומשת, המיתולוגית כללית ופרטיקולרית המצלמה המעצבת והחשובה ביותר שלי, עסקתי בצילום, בעיקר של אחרים.
הדרתי את נוכחותי מצילומים באופן אולי לא נחרץ, אך די נחוש. אין לי כמעט תמונות החל מגיל העשרה, עד עידן הסלפיז.
Minox 35 EL
ב- 1984, רכשתי את המינוקס, מצלמת 35 מילימטר הקטנה בעולם. התאהבתי בקוטן, בסנאפ שוט האיכותי.
בוודאות צלמתי עצמי עם ה- Minox, סלפיס, בדרום אמריקה 1985.
כעת מחלידה את עצמה מטר ממני.
תוצריה מתאדים ב- 800 שקופיות מעל המקרר.
ב1986 נרשמתי עם ר', ר'של'ה, רונן רודיק - כבר אז הדיח אותי, לקורס צניחה חופשית בקצה פנסילבניה.
יצאנו אט חיוור היה הליל, על ההונדה סייבר שלי, והוא, אופנוען טבעי טוב ממני, הורכב. הפגנתי לו רכיבה ב 95 מייל לשעה, לא ממוצע, מיוצב, כל הדרך מניו ג'רזי ביציאה ממנהטן עד בואכה היעד. הגענו אחרי כמה דקות איחור.
המדריך הבנזונה לא אישר לי ללכת להשתין עד שלא יסיים את ההדרכה, שאם לא כן- לא ייתן לנו לצנוח.
רציתי למות. כואב לי כשנזכר.
עלינו לצסנה קטנה שפרט למושב הטייס קורחה משאר מושביה.
בהגיע תורי, נדחקתי מהעדר הדלת הימנית החוצה, הנחתי את הרגל הימנית על תמוכת הגלגל והדפתי עצמי החוצה.
במקביל, אני שומייע במכשיר הרדיו החד-כיווני שהוצמד לכל אחד לחזה, את המדריך מנחה למשוך א-ביסאלע ברתמה הימנית, א-שטיקאלע בשמאלית כדי לכוון אותי לצלב שעל הקרקע.
כשהמדריך נוכח שלא בצעתי, הנחה אותי לפסק ולסגור את רגליי אם שומע את ההוראות.
בטפשותי - לר'של'ה זה לא היה קורה - פיסקתי.
חבטת הפגישה עם הקרקע הפתיעה אותי בעוצמתה, צלעתי אחרי,
וכשלעצמה הייתה כאיין וכאפס לחרדה שאחזה בי למראה המדריך השועט אלי, צורייח ותובייע לדעת למה לא בצעתי את ההוראות אם שמעתי אותן.
Sorry, עניתי I was busy taking shots.
הרד נק איבד את עשתונותיו, ליטרלי זרק אותי, ואסר עלי להכנס למתחם.
כבר מהבוקר ידעתי, שאיתו, בטוב- זה לא ייגמר.
בהמשך היו עוד מצלמות, אחת פילם, היתר דיגיטליות- כבר לא חשובות.
My First Selfie
לקראת סוף המילניום החלו המצלמות הדיגיטליות לתפוס את מקומן.
זוכר אותי אומר לאלי גרין ב- 2000, שרכש לעצמו מצלמה דיגיטלית, שבתהליך חילופי הטכנולוגיות, כמות התמונות תעלה דרמטית, כמות התמונות המודפסות תפחת, ואיכות התוצר הכוללת תרד.
למה?
מפני שבשונה מהפילם, לקליק אין יותר מחיר. אז יצלמו הרבה יותר. מכיוון שיצלמו הרבה יותר, ויהיה נוח דיגיטלית להציג על צג, הניר יפחת. ומכיוון שאין עלות קליק, ולא הדפסה, התוצר ירוד באיכותו, זמנית, בשל רזולוציה נמוכה מזו של פילם - ברור שבהמשך הרזולוציה תעלה, מה שאכן קרה, אך דרמטי מכך ואופייני לצילום הדיגיטלי ההמוני- בהליך הצילום לא מוקדשת מחשבה ל-מה קורה בפריים. במקום זאת, יוקלקו עוד כמה פריימים בשיטת- 'בטח אחד לפחות יהיה ממש טוב'. השימוש הזמין בתכנות עריכת תמונות עוזר לחיתוך, תיקוני צבעים ושאר שיפורים לתמונה הבסיסית, ואין כח, סבלנות או ידע לשיפורים. הסנאפ שוט קיבל בוסט.
ב- 2003 שמתי את ידי על הטלפון הסלולרי הראשון עם מצלמה. חושב שהיה זה ה-נוקיה 7250.
הטלפון לא אפשר הדפסת תמונות. גינג'י, ידידי השמרן שלזכותו הוא מכיר בשמרנותו חרץ - "צעצוע, אין סיכוי שיתפוס."
מבחינתי שהמינוקס שתמיד בכיס, חוזרת. בגדול, ויותר חזק, גם לסרטים וגם למסמכים, ככלי לא רק מצלם מסורתית.
התוצאה באמת? הערכים האסתטיים, האיכותיים השתנו מהמסורתיים.
את ה- 7250 לקחתי בינואר 2004, יחד עם המצלמה הדיגיטלית הלפני האחרונה שהייתה לי, להודו.
במצלמה צילמתי מאות תמונות, רכשתי זיכרון של 1 גי'גה, ב- $300 טרום הטיול. לשאלה למה קניתי אותו, עניתי שלא היה בנמצא כרטיס זיכרון יותר גדול.
רק מה, עם המצלמה אי-אפשר היה לעשות סלפי.
כאן אני אחרי המדיטציה של 5 בבוקר ביציאה מהאשראם של אושו בפונה. בין יתר שלל הרגולציות אסור להכניס מצלמות.
הכנסתי, צפנתי בגלימה, טלפונים עוד היה ניתן, גבולית.
"...לפעמים פשוט מתלהבים שיש יין שמייצג את המדינה.
זה פטריוטיזם, לא ייננות."
וזה נפלא בעיני- בטח אם מרחיבים למכלול תחומי קישורים ממין זה, ספורט, אמנות, אינספור, יניקת מהות אחת למהות שאיננה יכולה להכילה אלא בקישור אנושי שנועד לקדם רעיון ומתעלם ממהות.
פמיניזם, מעוז אחרון
גלריה, הארץ, 15/10/2014[/caption]
גלריה, הארץ, 15/10/2014, הסרט 'נעלמת' שככל הנראה, שכן אני לא ראיתי, עוסקת בדמות נשית היפר דמונית, שכנראה כונסת עושר סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים הקשורים לנשים.
היוצרת גיליאן פלין, 'פמיניסטית' להזדהותה, טוענת, ככתוב:
"הפמיניזם הוא גם היכולת להציג דמויות של נשים רעות."
לא יודע מה זה פמיניזם.
אם פמיניזם זה לראות אישה כאינדיבידואל שיכולותיו ייבחנו בהקשר שווה לאינדיבידואל אחר כשהעובדה שהיא עושה פיפי בישיבה לא מקנה לה יתרון / חיסרון לעומת זה שעושה בעמידה - גם אני פמיניסט.
להעצים / להפחית 'נשיות' - פה כבר נעלמתי.
לתחושתי, המגזר ה'פמיניסטי' הוא האחרון, לא בטוח,
אבל כן (-בטוח) שהוא העצמתי ביותר ב'הגנה' על עצמו.
אם נעשה סרט על נקבה שאישיותה חופנת סט של תכונות שמקושרות לאופי נשי מחורבן, וחלק מ'פמיניזם' זה להתקיף את יוצרתה בשל יצירה ש'מכפישה' נשים - לדעתי - עושה לשיח נזק.
תוכניות בישראל, כ'בובה של לילה', תוכנית רדיו 'סטטוס קוו' בגל"צ ה'פרלמנט' שמטפל גם בקלישאות המזרחיים, וליאת הר לב בסטריאוטיפ רוסיות פריפריאליות, הסרט 'גט' בתפישה הרווחת של הפטרנליזם המרוקני, לדעתי, מקדמת את מיסוס ההפרדה על רקע הסטריאוטיפים המגזרים המודרים.
העוסקים בלצחוק, לבקר תופעות הקשורות במגזרם, שלא מנסים לספוח הגנה 'שלא תגע בהם' לדעתי מעצימים את עצמם, עושים לעצמם ולמגזר ממנו באו שרות חיובי,
בשוני מהפמיניזם הדפנסיבי.
הורדת יוקר מחייה
יוקר מחייה, ברמת מדינה, יורד בשל משבר/ אסון/ תקלה,
כתוצר לוואי של פעולה שיצאה משליטה- מלחמה, אסון טבע, משבר כלכלי וכאלה.
פעולות ממשלתיות, גורפות, לא-אורגניות, מתערבות רגולטוריות, 'אפליות מתקנות',
מסיטות משאבים ממגזר אחד לאחר,
לא פותרות את הבעיות בשמן נוצרו,
יוצרות אחרות חמורות מהן,
ובחיכוך שנוצר [אנטרופיה- בזבוז שנוצר מחום] יש מי שיודע לאסוף, לגזול, את המשאבים הטבעיים, הזולגים מהתהליך.
נשמע שמרני.
אכן, השאלה האם בלתי נכון.
חִרבּוּן מסיבה
Fantasy Festival
פסטיבל כייף?
מבחינתי, תעוקה.עליצות מזוייפת. פארשיאדה.
זה לא שזה כייף החופש, שמחת ההתפשטות.
זו תעוקת לבוש היתר והחצנת הזיוף.
הם לא לובשים פחות. הם לובשים יותייר!
את כל הכאילו והוונאביז שלהם הם מחצינים.
כך מזייפים בקטנה, עם הומור,
בהמשך מזייפים ברצינות.
הרהורים על ייצוגי 'ערס' 'פרחה'
תואר, חיווי, להתנהגות מנייריסטית* מאובחנת, כתקשורת, מראה, לבוש מוחצנים,
של עיסוק בדימוי עצמי נתפש, בדרך כלל נמוך,
באופן מתנמך בכמיהה לספוח אהדה על ידי הצהרת השתייכות לדומים,
וכהתרסה כלפי מי שמרגישים שזהותם זוכה לתת-ערך באופן בלתי מוצדק ממי שמייחסים לו ערך.
* מניירה- חיווי או מעשה מוסף, כנדבך נוסף על מצע המעשה המקורי, מהותי, פונקציונלי, והוא משנה משמעות, את התפישה על המצע.
רופפים, חסרי גבולות בשיח ציבורי, זלזול בקודי מיתון התנהלות בחברה
תגובתיות
ישירה, משטחת ניואנסים
הצהרה
'לא מעניין אותי איך אני נתפש/ת...', 'אני אולי נתפש ככה, אבל תופתע, אני...'
מי שמתוייגים ככאלה
לא מרוצים מהשלילה שבדימוי, לא כולם מסכימים ששיוך המריכיבםם אליהם, נכון, ומצדיק את השלילה.אחרים מקצינים את הדימוי כהתרסה משלימה.
תיוג לא וולונטרי
מי שנתפש כמְתחזק חלק מהייצוגים יפרש את תיוגו ככזה כהפחתת ערך ולעיתים יילחם על שלא יתוייג ככזה.
טוויסט קו-תיוג
(בין) מי שעוסק בסוגיות פוליטיות חברתיות, שמחצין את דימויו כ'ערס' ונשמע במרחב הציבורי- בתקשורת, באקדמיה, בהן השיח פחות מצומצם וישיר - 'רֹווח' גם, אם גם בנפרד, תיוג 'שמאל'ן/ית, פעילי שלום וחברה, המדגיש את שונותם התפישתית הזדהותית ה'כאילו' מתבקשת אך איננה, עם ה'ימין השמרן'.
א-סימטריות והיפוכי עוצמת אימפקט
ב'חיים' התנהלות 'ערס'ית 'פרח'ית, זוכה למידה של נגטיבית גדולה יותר מאשר התנהלות שאינה כזו על ידי 'ערס'ים 'פרח'ות.
בשיח על הנושא, באופן די מובהק, ה'ערס' וה'פרחה' תופשים את אימפקט החצנת התנהלותם ה'ערסית' 'פרחית', את התרסתה, כעוצמתית יותר בתגובה שהיא סופחת מהאופן הנתפש על ידי סביבתם.
חלקם מתעלמים מכך שזהו שיח פנימי שלהם.[קלריס חרבון- 'קרא לי פרחה' (לא יקראו, אין עניין להרגיז אותך, זה שיח עם עצמך) ואני אקרא לך 'גזען' (תקראי, לא ישנה את דימוי האחר אם תקראי לו בתיוג טעון לך).]
תפישות
'ערס' ו'פרחה'מקושרים לאמונה, דתיות חופשית ונטיה לשימור ערכים מסורתיים.תמיכה בימין פוליטי, שאינו תומך בקבוצות מיעוטים, שוליים או חופש פרט.התפישה ה'ליברלית' מתועלת למאבק המתנגד לשליליות התגובה שייצוגם האישי סופח, לא לחופש פרט של מיעוטים, מגזרים או פרטים אחרים.
עיסוק חברתי פוליטי
מיעוט עיסוק בסוגיות פוליטיות חברתיות.
ערך נתפש
שלילי על ידי הסביבה, כהתרסה אירונית חיובית על ידי המתוייגים ככאלה
גיוס
פעילים חברתיים המוחים על הדרה עדתית מגייסים את הדימויים כסיבה להדרה, כתגובה להדרה
שיוך עדתי
קיים בכל העדות, אצל בני עדות המזרח נפוץ יותר
כיוון פעפוע פנימה/החוצה
האם משנות העשרים שלהם ואילך, אנשים מקצינים או ממתנים את נשיאת ייצוגי ה'ערס' 'פרחה' שלהם?
האם התנועה של מי שאינו נושא 'אביזרים' להצטרף לאלה שכן, חזקה יותר ממי שעוטה אותם ומחליט שעדיף פחות?
שימוש באביזרים פוחת בד בבד עם שיוך תפישתי מתרחב.
השגת הכללה
נעשית חפיפה, כשהיא מלאכותית והתנייתית היא שגוייה בין 'מזרחיות' לבין 'ערס', 'פרחה'.
השגת בחינת מציאות אישית
בבחינת דמויות קונקרטיות מוכרות אישית- (כאילו) אין דבר כזה.'ערס' ו'פרחה' הוא תיוג התנהגותי נתפש וכולל מעטפת ערכית שלילית.
כאשר בוחנים פרסונה, נוכחים שיש בה מרכיב אחד, לפחות, שאינו תואם את המאפיינים,
ובכלל ההתייחסות אליה היא בכלל חיובית. אז היא לא ערסית פרחית.
אישית
עניין של טעמים, כל אחת ואחד- טעמיו.
מצער - אותי - שהשיח ברוב המכריע של המקרים חושף תחושות של דימוי עצמי נמוך.
כשמישהו רוצה הכרה, דורש כבוד, הקלישאות של 'מי שדורש כבוד הכבוד בורח ממנו' קורמות עור וגידים ובעיקר תקפות.
הדרה, קיפוח באשר הם, הם נושאים גדלים, אמורפיים שהטיפול בהם, בעיקרו הוא בשיח עליהם.
קשירה של קיפוח על רקע עדתי עם 'ערס' 'פרחה' מוסיף ליחסי הציבור של השיח, והוא תת-נושא עם שונות מנושא העל.
מה שמצער - אותי - עוד יותר, זה ה'בלתי פתיריות'.
כאמור, בעניין של טעמים- לא נוגע.
הפצע הקיים, מי שנלחם בייצוג 'ערס' 'פרחה', בטעינתו באידיאולוגיה, באימוצו או בהשלתו חושף מכאוב קיים, מתמשך, עמוק.
הפצע לא יגליד.
לא ראיתי מי שחש שלא מכבדים כמגיע לו, הגיע לקצה הכבוד, מעבר ל-מה שייחל וסופק.
לא שמעון פרס, שבמקום לנוח על זרי תהילתו ממשיך לספוח אקטיבית, גם בפוסט נשיאותו, כל אגל כבוד שיכול, ולא דוקטורי ייל.
כך, כְּאֱבֵי פצע בלתי נרפא זה, האנרגיה שכאביו מייצרים מתעל את
'התמרת התעוקה הפרסונלית לאידיאולגיה אוניברסלית',
ומזור - איין.
נ.ב.
מניח שמי מהקוראים ייחס לי 'אשכנזיות מתנשאת'.
בשום אופן לא אוכל לדחות את הייצוג הזה לגביי קונקרטית.
כללית, טבעם של ייצוגים, חארות שכאלה, שככל שוורבלית, מכחישים, דוחים את תקפותם, יש לייצוגים את הנטייה המעצבנת הזו להעמיק את אחיזתם.
כך לגבי מי שדוחה את הרושם שיש לו דימוי עצמי נמוך, את תחושתו כקורבן, ודוחה כ'לא'.
תפילה רציונלית
עם הירי ביהודה גליק,
הדבר הרציונלי לעשותו,
הוא להתפלל באדיקות ובכוונה להחלמתו.
נוטופיה - Notopia, לאטופיה - כיוון ההתקדמות הנשאף, הבלתי רצוי להגעה
נוטופיה לֹאטופיה Notopia
תפישת עולם המציעה תצורת חיים
אידילית
כלשהי,
השואפת לממש את ערכיה בהדרגה, אבולוציונית, אורגנית והרמונית, באופן נבנה,
על ציר זמן
ובהסכמה.
נוטופיה אישית
שאיפה לחיים רציונליים להגדלת מימוש טעמים ורצונות על מצע ליברלי רציונלי ואינידיבידואלי, עם חקיקה מינימלית חף מאלמנטים של שיפוט ואכיפה, ועם זאת כדתי שממתין למשיח, הוא רוצה את הכיוון של ההמתנה, אולי את הבונוסים הנלווים לתפישת הגאולה, ועם זאת, חלקם הגדול של הדתיים לא מייחלים לבואו- לך דע. :)
ובכל מקרה, פרקטית, אני בהכרה שהאנושות שואפת לרציונליות ליברליות אינדיבידואלית, שתמשיך בהתקדמותה המופרעת, הלא קוהורנטית ושאינה ליניארית ושבהדרגה אינסופית, ובלתי רצון לטהרנות מקצרת דרכים תחיל את עקרונות חיים אלה במלואם כעת, אלא אבולוציונית.
גואל רצון - בחינה תפישתית
מקרה גואל רצון מהווה ריבויי אבני בוחן ל(פן מסוים) בתפישiת עולם.
בין היתר את היבטי תפקיד הרשויות בחברה נשאפת.
סוגיה
גואל רצון הקים מערכת משפחתית
נשותיו הצטרפו מרצונן אליה, ילדיו נולדו אליה
המערכת בלתי נורמטיבית
הן כקונצנזוס על ידי החברה האופפת,
הן על ידי חלק ממי ש'שוחררו', נשים וילדים.
תפישת עולמי, בין היתר, שואפת להקטין למינימום את התערבות המבנה החברתי, הקהילה, את המדינה בחיי הפרט הרציונלי.
ניתן לטעון
שהנשים שהצטרפו אל גואל רצון אינן רציונליות, עליצותן בהיותן עימו הייתה מזויפת, ובהשתחררותן חלקן 'חגגו' את הסרת עולו.
בכך יש צורך בחברה כגורם 'מארגן', 'מסדר', 'מושיע', באמצעות חקירה שפיטה ואכיפה שתפעיל את כוחותיה, שכן בהעדרם אותן נשים שהתכנסו לגואל רצון מהוות את ההוכחה לצורך (שלהן לפחות) באלמנט חיצוני 'מארגן', 'מסדר', מושיע' ומצאו אותו בדמותו.
ומי ישפוט, יכריע, יקבל החלטה, יבצע אותה, האם נשים האלה הצטרפו אל גואל רצון מ'רצונן, החופשי, הרציונלי'?
כן ניתן לטעון, שכל פתרון חברתי ייבחן בהיותו תואם את ה'טוב' שמביא לאנשיו, לרוב המסכים של האנשים, ואיך מטפל במיעוטיו.
וההתייחסות
סולד מפתרונות גורפים, פותרניים, עונים תשובה חורצת לכל הבעיות.
לא מייחל לכאלה.
לא מאמין לקיומם.
מעדיף את ה'טוב' הנשאף המתגבש תוך הפשרה הדרגתית של ה'רע'.
מתייחס למקרה הזה, כתזכורת שחברה רציונלית, דה-פרגמנטית, מושתתת על התנהלות רציונלית ליישום טעמי ורצונות הפרט, נטולת גורמים 'שופטים' ו'אוכפים' היא 'נוטופית'.
שמרני? פחדני? לא רדיקלי? לא מעניין?
בהייחלט!
תפישת עולם לא אמורה לשרת את היפוך שלושת הערכים הבלתי מסופקים הראשונים.
אפארציונל
אני נפעם מאותם אנשים שיודעים למתג את המנגנון הממתג בין
מכניקת הפעילות האֱמונית,
לזו הרציונלית.
אפארציונל קורא למנגנון.
עמנואל קאנט הציע את המנגנון במסתו ה'נאורות מהי?,
להפעיל את הרציונלות במחוזות הקשורים לרעיונות באשר הם,
ולכבותו בעת שנוגע לציות חוקי הריבון במדינה.
מעריך, שבהצעתו זו קאנט עקב אחר חוסר הקוהורנטיות הרציונלית במחשבה האנושית, ביישום מחשבה רציונלית ושאינה כזו, וניסה להכניס בה רציונליות.
אולי הוא מי שנתן תקפות ערכית למנגנון נטול תקפות ריאלית וממילא אי-רציונלית.
הדדיות תחליף מוסר
פרוטוקול ההדדיות הוא תחליף מוסר* לנידפים תפישתית.
*
מוסר? סט ערכים התנהלותיים.
שתזרוק קוביות וייצא לה 6 6
"מקווה בשבילה שתזרוק ת'קוביות וייצא לה שש שש"
אמר ידידי הנערץ
על מישהי,
שהוא בעדה,
ורחמיו נכמרו עליה.
כשתזרוק,
הוא לא יודייע מה ייצא,
6 6 - הוא מעריך שלא.
הוא הרי מכיר אותה.
פיצוח ה-איך לעשות כסף
רבים מתעסקים עם פיצוח ה"נוסחה" לעשות כסף-
הקצה תשומה,
במחיר הנמוך ביותר שתוכל,
הוסף לה ערך,
מכור אותה במחיר הגבוה ביותר האפשרי,
וודא שהמכירה גבוהה יותר מההשקעה.
התמקד בעשייה.
ככה, פשוט.
מענה לביקורת: מלאה, נמלץ, מאריך ומסורבל
חביירה משוררת, שלחה לי:
"יש חלקים בטקסט שחייבו אותי לקרוא שוב ושוב כדי להבין מה היתה כוונתך. מעורפל, לעיתים. הכפילויות גם משבשות הבנה, ניסוחים מסורבלים, אסוציטיביים מדי לפעמים."
חבייר* שלח לי את האינפוט המצורף, כהנמן.
תודה מאד ביותייר.
הוא מכיר אותי, שטחית, בערך מגיל 9 ורבע.
עד היום, גם הוא, לא מבין שבכתיבת הגיגי, בפיצ'פוץ' תוכן ופאן, בטקסט אני מחויב לפי סדר יורד-
אחיזה אופטימלית של 'מציאות'
כפי שאני תופש אותה
במינימום מלים
עניין
הנאה
הבנת האחר הקורא
הנעתו לפעולה תואמת.
השימוש שלי במלים מתיימר להיות 'טבעי',
כשל תינוק לא מיומן- לאחוז מציאות, מיטבית, להנאתו, ללא התחשבות בתודעת המאזין.
אין עניין לברוא מציאות, בעזרת מלים.
המלים וצירופיהן משמשות ככלים. כלי אחיזה.
בכתיבת רעיונות, במצב 'פרקטיקה', בו הטקסט משמש כפלטפורמה פרקטית מניעה לפעולה-
ערך 'כינוס תודעת הקורא לתוצר פעולה' הופך להיות העליון, אז גם על הכתיבה להיות שונה,
או שמצליח בכך או שלא- עניין אחר, ולא מעניין כאן.
אני מתעד מאורע שמעניין אותי. ר' עמוד פתיח של האתר, שם יש הערה נוספת על מליציותי.
כותב כדי להבין מציאות, כדי לאחוז אותה, ליימן את כלי האחיזה, שכן אחיזת המציאות היא אחיזה תפישתית, מילולית,תודעתית.
למעט (פחות מששה- דן בן אמוץ) הקוראים, מי שבוחר להתארייח בביטוי תודעתי מקבל בברכה, שיפרו אותי, יאירו, יעירו, ושימצאו לי שגיאות כתיב וניסוח.
באותם מעט מקרים שמישהו שואייל משהו, מברר שקודם כל אין טעות כתיבתית, בוחן את כוונתי ושמייח להבהיר.
בורר במלים ובביטויים מסויימים אם הם, תכנית, מארגית, צלילית, תואמים את מה שמנסה לתאר, או מצחיקים אותי.
לא מתכוון לכתוב למישהו אחר, שיבין או שיסכים, לא מתכוון להקל את הקריאה למי מהם, לא לתחזק איש מהם אנרגטית.
איך אמרתי, בהתנשאותי, לכמה (ישראל, בולגריה, תאילנד) שתבעו 'פשט', 'התנסח בפשטות'-
שאני אוחז אותו, את מסעודה משדרות המטפורית ומרים אותה אלי, אם רוצֶה.
לא יורד אליה מרצוני.
הייתי מוסיף, שיש מי שנחשף לשפה מסוימת, להתנסחות, לנושאים שבלעדי הטריגר שלי לא היה קורה לו, מגרייד את תקרת, קצה, ההתנשאות. אם כך, זו מתת צד, לא מטרה כשלעצמה, לא מתכוון לשרת אותה בניסוח שונה ממה שמכוון אליו.
בכל מקרה- תודה על ההערה.
*
הוא פרקטו- קונקרטי, נבון ומוכשר ממני, מז'אנר 'החסכנות האנרגטית';
אין את חדוות החיכוך האנרגטי,
לא תושחת אנרגיה מעבר לאופטימיזציה של מינימום משאבים למקסימום תועלת, כשעל היחס להיות
ידוע, נקוב, מראש,
ומאוד מאד גדול.
מי שיאמר שזו הגדרת סוג של 'עצלן'ות- אברך אותו,
אם מי יכנה את חביירי 'עצלן'- יהיה לו עסק אתי,
לכן, לפי צורך, מבקש לדייק ללא ערכיות- 'אופטימייזר',
יותר נמלץ.
פרופסיית התאמת פרסונה לפוזיציה
היו לי יחסי מנהל-כפיף בסביבות עבודה מגוונות, ששודרגו לחברות קרובה המשתפת חוויות משמעותיות.
האיש המבריק זומן באמצעות חברת השמה למכון הערכה.
הבוחנת המנוסה חרצה, שהאיש
מניסיוני הרב עם האיש
יכול ללקות בחוסר אמינות,
קשה לומר על מישהו 'מאד ישר'.
כן יכול להעיד שמידת הטולרנטיות שלו לחיוויי חוסר יושר של אחרים קטנה משלי.
יש לו קשיי הטמעות/ התאקלמות בסביבה חדשה,
לא ראיתי, בחיי, מישהו שנטמע בסביבתו יותר ממנו. ברמת השפה, ההומור, התרבות, המחוות
הגופניות, באימוץ המחוות הפיזיות. לא ראיתי דבר כזה.
ויש לו יכול מכירה.
הוא ממש לא איש מכירות.
מענה למצביע ממורכז
אלוהים (מה זה?) קיים, כמו הפחד, החרדה, השמחה... בתודעת מי שמקיים אותו.
אם קיימת תפישת מציאות שאינה שוללת, כלומר מחייבת, השפעה של מחשבה על המציאות מעבר לתודעת האוחז בה,
שלא באמצעות תיווך פיזיקלי-
זו מהות אמונה.
האל הוא תמצות ייחוס תכונות כוחות מטפיסיים אלה.
כינוס סט אמונות, המניואל, הפרוטוקול הביצועי לתפעולן הוא מהות דת.
אני נשלח לטקסטים הגותיים, למאורות גדולים יותר כרמב"ם דקרט, שפינוזה ולייבוביץ, שאף אחד משולחיי לא באמת קרא?
אני הולך אליהם כדי שילמדו אותי לרכב על אופנוע?
לקבל עצות איך ליהנות כשאני בעיר זרה?
יש מומחה גדול ממני לניהול חיי?
אקספרט מדופלם ממך לניהול חייך?
מסתבר שכן.
נתלים על כל מני סוכני דת, מדינה, וקולקטיב ומטמיעים את ערכיהם, שלא ברור אפילו אם טובים לעצמם, אלא אם הם יושבי ראש הוועד נוסח חסן, אוברקוביץ', ארז, צרפתי ודומיהם.
אני ממש לא עסוק בביטול האל. לא הגעתי לשם.
אם הייתי נוכח בקיומו, לא הייתי עוסק בביטולו.
העיסוק בהפרכתו הוא סוג של בלבול.
זה סוג של תעתוע- אמרו שמשהו קיים ויש מי שמכלה אנרגיות להתמודד עם קיום מופרך, מפני שאין יכולת הפרכה.
נורמטיבים, 'מוכי, מכי דמוקרטיה', שמטים את מהות הדמוקרטיה בכלל ולא מבינים את גרסתה הייצוגית בפרט, שאומרים 'אין שחור או לבן', שמתרחקים מקיצוניות לא מפני שתוכן ברור, אלא שהקיצוניות ברורה, ששואפים ל'מדתיות', שרוצים דמוקרטית לחזק את הדמוקטיה באמצעות העלאת אחוזי חסימה תוך מניעת ביטוי מקטנים, בשם דמוקרטיה מעשית,
שלא מבינים שבדמוקטיה ייצוגית מחזקים פרסונות, מכלולים, דרך, לא פרקטיקה מולקולרית ביצועית, אלה מתייחסים לאוסף תודעות כ'נכון' לא בשל תוכן, אלא כי יש יותר שחושבים כך.
תודעה אישית, כמו טעמים, לא אמורה להיות מושפעת מ'רוב'.
ואיפה הבלבול?
אין דבר כזה, רציונלית, שפרסונה נורמטיבית מתכנסת לממוצע לא קיצוני, שנמצא בין אמונה בקיום האל לבין לא מאמין,
גם עם החיבה למשפט האוילי 'אין שחור ולבן'.
יש אמונה, אין אין אמונה.
אין מצב כזה שאשה בחודש השתשיעי להריונה, בעלה ובתה לא בהריון, שאפשר לומר שההריון הממוצע של המשפחה הוא שלושה חודשים.
יש ממוצע של ממוצע זמן היריון של אוסף נשים בהריון.
כל הנשים שאינן בהריון, אינן בהריון. אין שם ממוצע. זה מוחלט.
כך, אין ממוצע 'אמוני' שכולל בעלי אמונה לבין כאלה שאינם.
מה זה אמצע הדרך?
2 ועוד 3 זה 5.
היו מי שאמרו 7, 9 ו-11.
יש משמעות למיצוע?
האם בחישובי המיצוע יש לכלול רק את השוגים, 7, 9, 11, או גם את התשובה הנכונה, 5?
אי אפשר למצע בין מי שיש לו אמונה לבין מי שאין. את מי שלא מאמין יש להוציא מספקטרום המאמינים.
להתכנס למיצוע של 'גם מאמין וגם לא', בשם הרתיעה מקיצוניות היא פיקציה מחשבתית.
ניתן לומר (אולי) מה הממוצע של עומק האמונה.
האם שגיאה של 2 ועוד 3 כ- 9, טובה יותר מ- 7 או 11, טובה יותר, בשל היותה ממוצעת?
זה הבל מוחלט.
יש המתווכחים על מנת לשכנע, בעיקר את עצמם, במובן שיש להם עניין שהנטיה האישית שואפת שרבים ככל האפשר יהיו שותפים לאמונה.
זה מחזק אותה. מאז ומעולם למאמינים היה עניין נגטיבי בכופרים.
הכפירה מהווה איום על מרכיבי אמונה.
לי אין עניין אין להעביר אחרים על דתם או דעתם, בתקווה שלא ייכנסו לי לתודעתי.
חתירתי, שתפישתי לא תושפע ממיצוע שגיאות, אלא מחתירה רציונלית לרעיון, שבו ייתכנו טעויות לוגיות רבות.
אין להקל בכך ראש- גם במקרה זה אנחנו בשני צידיו של אותו מתרס תפישתי.
החביירה הולכת, בעצם כורעת, ומשתינה על דגל:
ואני שואייל, מה דחוף לה
להשתין על רצפה,
על בד,
ליד אסלה,
ועוד להפיץ לכולם?
להרגיז? זה מרגיז? זה כאילו, כמו מישהו ששם על עצמו חגורת נפץ להרוג עצמו, לפגוע באחרים וברכוש?
הסמלה
תהליך תודעתי בו נעשית טרנספורמציה - התמרה, שינוי מהותי - לאובייקט, הופך אותו ממשמעות אח למשמעות אחרת ובו לאובייקט החדש משמעות וערך שונה.
תהליך
בחירת אובייקט מסויים,
אפשרי חפץ מוחשי או מופשט;
בד המאופיין בגרפיקה מסוימת, פעולה כירורגית כ(ברית) מילה, צבר אותיות, שינון טקסט כתפילה,
טעינתו תודעתית
תהליך ההתמרה אינו פיזי, במציאות לא קרה במהלכו דבר,
אלא נמצא תודעתית אצל מי שיצר את הפעולה או מי שלמד ממנו, הטמיע והעביר הלאה,
נוצרה, נבראה, מהות אחרת, עם ערך אחר, שונָה ממהותה הראשונית מקורית, ללא קשר אליה,
מגמת ערכה החיובית אוה שלילית הועצמה ל'יותר' מקודמתה,
ובכך לייחס לאובייקט ערך אחר, שניתן באמצעותו לכנוס תודעות של אנשים, אנרגיה, הסתכנותם ו/או רכושם.
הליך ההסמלה מאפשר לכנוס תודעות למטרה מסויימת, בישירות,
או כגורמים מסייעים, תומכים פריפריאלית, להקמת ותחזוק קיום סדר חברתי, ובאמצעותו להשיג מטרות גדולות.
הסמלות נפוצות, בישראל:
דגל כמייצג עם או לאום,
טבעת זהב קשר נישואין,
ששה נרות - התייחדות עם הרג מליוני יהודים בשואה,
צפירה - זכירת חללי צה"ל,
מזוזה - שומרת על דירת בעליה,
שיר - המנון,
קריעת דש חולצה - אֶבֶל,
יהוה - כינוי אל,
קידוש שם - הקרבת פרסונות את עצמם למניעת פעולות מסמילות את ביזוי האל,
נישוק סמל קבוצת כדורגל, הצטלבות בהבקעת שער, הסטת מבט למרומים עם אצבע מורה על הפה*
חתול שחור - מזל רע, וכדומה.
*
בשונה מתפיסת ראש אחרי החמצה- זו התקשרות לעמיתיו שחקני הקבוצה, מנהליה, והקהל, להם מתַקשרים את אכזבת ההחמצה.
בדרך כלל, סימבול מיסטי מתועל לקידום אמונה דתית, או לחיזוק תחושות לאומנות מדינית או התכנסות הזדהותית של קבוצות אידיאולוגיות או ספורטיביות.
המטרה
כינוס לכידות חברתית להשגת מטרה מסוימת, או בניית תשתית מקומית באמצעות צבר הסמלות ויימון השימוש בהן להשגת מטרה גדולה יותר.
בדרך כלל מתועלים לצורכי אמונה דת, או קידום אינטרס מובהק כלשהו שמשאבים קונבנציונליים לא היו מספיקים להשיגו.
תכלית, הסיבה, לביצוע פעולה אבסטרקטית אבסורדית של הסמלה, היא יצירת לכידות חברתית ואישית לטובת גיוס אנושי למטרה מסוימת.
הוגי ההסמלה חושבים שההסמלה תעזור להקצות משאבים לא קונבנציונלים, בלתי נגישים או מדידים, מקסימליים, שרציונליות מבוקרת לא הייתה מנפקת.
מכניקה, תצורת פעולה
יצירת תשתית של קבלת פעולות לא רציונליות,
כמקדמי עשייה ערכית
באמצעות קבלה מקדמית של פעולות מסמילות, לא רציונליות:
אימוץ ארטיפקט מסמיל ראשוני, קונקרטי, אורדינרי בד מצויר בגרפיקה מסוימת.
ייחוס ערך לאובייקט אחר, שלא קשור אליו, קונספט הוליסטי של התארגנות אנושית מורכבת כמדינה.
יצירת מיתוס מקשר ייחוס הגרפיקה המקושרת לקונספט.
הטמעתו
באמצעות ריטואלים חוזרים של סמכויות בתחום הסימוליות וסוכני הטמעה כמערכת החינוך, ההורים, והעצמה מתמדת,
נוצרה מכניקה הסכמתית של פעולות לא רציונליות, יצירת סט הסמלות מסוג זה.
המאפשרת לאדם 'לכבות' את הרציונל. בעת שנוצרה השפה מתקיימים כמה וכמה התמרות ממין זה, הן על ידי סוכנים משווקים- הורים, מחנכים, דמויות משפיעות, מנהיגים, והן הפרסונה לעצמה לצריכה פרטית.
בהסמלתו עשה זאת קודם. היכולת לכבות את הרציונל מתיימנת ומתפתחת.
ולעשות פעולות נוספות לא רציונליות, כחלק מרוטינות, כטקסים משמרים ערכי לכידות משפחה או מדינה, ולעתים פעולות רדיקליות מסכנות חיים, בשם שימור או הגנה על ערכים.
נוצרה זיקה בין שימור ערך ההסמלה לבין תפישת ערך עצמי של מישהו, אדם יכול להיעלב- להפחית לעצמו ערך וולונטארית במקרה שהסמלה שהוא עורך מבוזה, לצפות שעמיתיו להסמלה יתבעו את עלבונם על פי הפרוטוקול המסייע למקרים כאלה-חוק הדגל הסמל והמנון המדינה תיקון - פגיעה בכבוד המנון המדינהאו אפילו לנקוט בפעולה אלימה עצמאית, ולדרוש שדמות שמבזה סמל, עשתה פעולה שאיננה חורגת פיזית מרשות עצמה, תיענש, שחירותה תפגע בשל ביזוי הסמלה.
התשתית לעשייה לא רציונלית הונחה.
כך, אנשים נהרגים על ווריאציות של קידוש השם, מסירים עורלות לילדיהם*, כך אנשים תובעים להעניש מי שמבזה סמלים, כך כדורגלנים מנשקים את סמל קבוצתם, ואוהדים מתפרעים.
4/11/1995, יגאל עמיר רצח ראש ממשלה על רקע פרקטי לחלוטין- רצה לעכב את תהליך אוסלו, לא על רקע הסמלות.
*
לעתים, כשההסמלה 'חשובה', אבל הרציונל התומך בה לא מספיק (חזק) מגייסים רציונל אחר, כ'בריאות' במקרה של מילת גברים יהודיים.
מטרת הסמלה
גיוס תשומות אנושיות חריגות באמצעים אי-רציונליים ליירוט מטרה רציונלית.
במצבים רציונליים, אנשים מונָעים לפעולה ללא הסמלה,
מתוך הכרה נכונה או שגויה, שפעולה או מניעה מסוימת יקדמו את אינטרסיהם.
במצבים רציונליים, גופים רציונליים כממסד, ריבון, ממשלה, צבא, קבוצות, מטמיעים אלמנטים אי-רציונליים, סמליים, כדי לעודד את אנשיהם לעשות פעולות בלתי רציונליות - הקרבת חיים, חופש או רכוש, במטרה להגשים מטרות רציונליות.
[יאיר לפיד, הקול הנורמטיבי העירוני, השבע, בהתייחסו להגירה מישראל מטעמים רציונליים, טרם היותו שר אוצר, השתמש במנעים לאומיים סמליים כעליונים על שיקולים רציונליים.
בשלב זה, הערכים הלא-רציונליים מוטמעים.
בתפקודו כשר אוצר- יוקר מחייה, יכול לגייס טיעון לא אבסטרקטי ולא רציונלי-
מולדת לא עוזבים בשל יוקר מחייה.
ולהיתפש כנותן טיעון רציונלי וסביר,
ואף ערכי חיובי.]
מדוע הסמלה היא 'אבסטרקטית אבסורדית'?
במהותה, בשונה מייצוג, הסמלה היא אלכימיה- יצירת מהות ב' באמצעות התודעה המתמירה את מהות א'.
שינוי ערך של ברזל לזהב- דגל לקונספט של התארגנות חיי אנשים.
אין דברים כאלה.
לאחר שלא שותף לתהליך של צפירה-עמידת דום-אבל, בשונה מצפירת אזעקה שמייצגת אזהרה, מי שמסמל או מקבל את ההסמלה התהליך יכול להיראות אקזוטי, אסתטי, תרבותי, בעיני המתבונן החיצוני, אך ברור שלא הותמרה אובייקט אחד לאחר פיזית.
הבנת המתבונן החיצוני לא נצרכת לאחר מאשש, הוא חופשי מקונצנזוס המקיפים, הבנתו היא פנימית, עצמאית, ותהיה דומה לאחר שאינו שותף לאינטימיות ההסמלה.
ממש אותו מי שעושה הסמלות ערכיות,
בבחנו הסמלות ערכיות של אחרים
יחוש מנעד של
בין הערכה, עניין, אמפטיה להסמלה מצד אחד, לבין בוז, לעג או חשש לצד אחר.
בקרה רציונלית
לבוחן הסמלה שיש לו הסמלות משלו,
לכל בוחן,
יש סולם, אישי, עצמאי, נבנה או נרכש
כביכול רציונלי לחלוטין מבחינתו,
שעוזר לו לבחון את
הבודק האם ההסמלות תואמות את מידת אי-הרציונליות שלו.
הבודק האם יש 'לשמר' את ההסמלה מול איום הפרכתה.
המקצה מידה של תשומות וסיכון לשימורה.
שאיילות השערתיות
אם נבחן את מידת ההתרגשות הנגטיבית מביזוי סימבול בין אוכלוסיות עם רמות השכלה שונות, האם נצפה להבדל?
האם נצפה מאוכלוסיות משכילות פחות לאמץ יותר או פחות הסמלות?
האם נצפה שככל שאוכלוסיה יותר משכילה, יותר מיומנת עם ייצוגים ומחשבות אבסטרקטיות תיאורטיות, 'תתרגש' יותר או פחות מביזוי הסמלות?
ישנם אינטליגנטים בין מי שנוטה להסמלות למי ששולל את קיומן. היכן יש יותר?
המעניין
מרתקת (אותי) העובדה, שאנשים שלא יכולים לשאת את תיוגם כ'לא בוגרים רציונלית' מאמצים הסמלות.
משער שלכל אדם ישנה טביעת אצבע אֱמונית, רציונלית, שהוטמעה - לא יודע אם טרם לידתו או במהלך חייו הראשוניים, ומלווה אותו ביציבות.
אין תנועה, מעבר, מחֶסֶר רציונליות ליֶתֶר, ולהיפך.
יש תנועה:
בטווחים קצרים,
פרסונה עם רמת אמוניות מסוימת סופחת אמונות וסימבולים תואמים.
בשוליים, אולי, תשיל אמונות מסויימות.
בטווחים ארוכים,
האנושות נעה, לא קוהורנטית, לא ברציפות, לא בסינכרון ועם זאת במגמה ברורה של הגברת רציונליות, התפוגגות סמלים, ושחלופם בריבוי ייצוגים.
מפליא
איך אנשים פרקטיים, עם יכולת הפשטה מצומצמת ומוכוונות פרקטית רחבה נוטים להסמלות אבסטקרטיות, אמורפיות, וירטואליות תיאורטיות (לפי סדר א' ב')?
יכול להיות שבהטענתם ערך לחפצים אורדינריים הם חשים שהם ממלאים עצמם ערך?
שקילה
שקול
המפשתנת, בהשתנתה על הדגל, עשתה זאת כדי למחות. ואפילו לא חשוב על מה.
כך, היא מייחסת ערך מוסף, אחר, לפיסת בד עם ערך ראשוני פחות.
כלומר היא מתכתבת עם מי שמתנגדת להם באותם אמצעים. הם דוברי שפה ותרבות משותפים.
שקולים
לא שקול
עם זאת,
היא עושה זאת ברשותה, ולא גורמת נזק לאיש.
ברי פלוגתא, שתובעים להענישה הם אלימים ומסוכנים ממנה מפני שחורגים ממתחמם שלהם, ורוצים לפגוש בחופש שלה- בלתי נסבל בעיני.
בוש בעובדה שרבים מהמעגל הקרוב לי גורסים שיש משמעות למעשיה מעבר להשתנתה על בד.
שקול
אני מסתייג מ'חוסר בגרותה' הרציונלית ובה במידה תומך נחרץ בשימור חירותה למימושה.
נ.ב. סליחה, טעיתי הכאה על חטא
הגברת פרובוקטיבית.
כלומר, אינה מתייחסת לדגל במשמעות ערך, אלא מבטאת מסיבותיה האמנותיות האידיאולגיות, את התנגדותה לתפישות האחרים, מניח שהיא חווה ריגוש מיכולתה לעורר פרובוקציה.
אישית, לא הייתי בוחר בפרובוקציה כזו, כפרט בחברה, מאד הייתי רוצה שהחברה ואיש מפרטים אחרים לא יגביל אותה, ומאחל לעצמי שהחברה תבגור באופן כזה, שבעתיד קרוב כלשהי מעשיה יהיו מיותרים.
סליחה, האווילות שקולה בין מי שמייחס לאובייקט מוסמל ערך חיובי או שלילי, תרם להתמרתו חיובית או שלילית. נטלי כהן וקסברג- נראה שאינה שם.
מחשבה חופשית - רציונלית
נדב תמיר שלח לי את המאמר המצורף.
מבחינתי מהחיוויים שמראים שמחשבה רציונלית, נקייה מטעמים, מהעדפות אישיות, מהתניות פרסונליות, מביאה לעקרונות דומים, אנונימית,
בשונה ממחשבה שמרנית שמתכנסת לעקרונות שרירותיים שמאפשרים להגיע אליהם וולונטארית היא ב
בחשיפה אליהם, או
במקריות.
קשה לי לקרוא את המאמר-
האנגלית,
הממד התיאורטי,
היות הכותב עסוק בהתכנסות זהותית,
והעיקר - נטיית החיפוש הרציונלי לאי הסכמה- איפה הסדק שניתן לפרום אותו לכיוון בחינת אי-הסכמה, היציאה מההשתכשכות המתכנסת- מהות הרציונליות.
November 11, 2014 -- "At this period ... of wreck and ruin, the one power that can save, can heal, can fortify, is clear and intelligent thought,” the editors of The New Republic wrote in 1915, in a promotional letter to its first subscribers “to state again the general purposes of the paper.” The statement is not as banal as it may seem. There are people who prefer ardent thought to clear thought, and loyal thought to strict thought. There are people who mistrust thought altogether and prefer the unarguable authenticities of the heart—the individual heart and the collective heart. There are people who regard thought, at least as the editors of The New Republic conceived it, and as the “public reason” of which philosophers now speak, as an activity of an elite; and there is some sociological truth to their misgiving, though the social provenance of an idea says nothing about its value. (Hardship may make one wise, but it does not make one smart.) Yet the ideal of “clear and intelligent thought,” stripped of its condescension and its indifference to the non-rational dimensions of human life, deserves to be defended. We need not be a nation of intellectuals, but we must not be a nation of idiots.
The task is not to intellectualize humanity. It is to humanize intellectuality. To this end, the cultural reputation of reason needs to be revised. Reason is an intensely romantic pursuit, especially if one finds romance in struggle. Reason’s victories are almost never final. It is always surrounded by unreason, which is always more popular. Reason is the stout resistance, the flickering lamp in the darkness, the perpetual underdog, the stoic connoisseur of defeat, the loser that dusts itself off and fights another day. If, as some of its enemies claim, reason aspires to control, it is a futile aspiration. The anti-rationalist mob in contemporary thought can relax: reason will never come to rule. Not a chance. Thomas Mann once remarked, against Nietzsche, that the world never suffers from a surfeit of reason. And he never went online!
If the world were rational, there would be no need for rationalism.
Feeling may be a relief from reason, but where is the relief from feeling?
One of the most absurd charges against reason is that it is authoritarian. The postwar Marxist intellectuals who conflated reason with “instrumental reason” and “instrumental reason” with authoritarianism helped to perpetuate this canard. There is nothing rational about tyranny: it is stupid and it is mad. Its “rationality,” which is to say, its internal coherence and its capacity to function, is not the same as reason. Quite the contrary: it is reason that exposes this rationality for what it really is. More importantly, reason is essentially anti-authoritarian because a rational discussion is never closed. (Whereas nothing shuts down a conversation more brusquely than an emotion.) That is why modern thinkers still engage with ancient thinkers. That is why science never ends. New objections and new findings are always welcome. In the war against reason in much of contemporary philosophy, one of the cleverest tricks is to present reason’s rigor, its insistence upon the importance of the inquiry into truth and falsehood, as discouraging to thought. But the contrary is the case. What could be more encouraging to thought than the belief in the possibility of intellectual progress? This is a gathering to which all minds are invited. They have merely to agree to behave like minds. But then minds are not supposed to behave like hearts.
Reason frightens some people, but reason is never as frightening as its opposite.
“The God of my heart is the God of my mind,” wrote Hermann Cohen. Leave God out of it for a moment: I have never known quite how to read that sentence. The union that it extols seems to liquidate the benefits of our multiplicity. Did he mean that the mind will be like the heart or that the heart will be like the mind? Either way, he was performing an amputation.
Thomas Mann once remarked, against Nietzsche, that the world never suffers from a surfeit of reason. And he never went online!
The application of reason to public affairs is sometimes confused with technocracy. Yet there are no technocrats of first principles, no specialists in what to believe. Some people regard themselves as such experts, of course; but too much authority is conceded to them. Good judgment cannot be prescribed or outsourced. There are no blue-ribbon panels on truth and goodness. The responsibility for belief falls equally on all of us. The search for values, and for the grounds of values, is catch-as-catch-can: it may lead the thoughtful individual to books, to films, to travel, to participation, to conversation, to friendship and love, as the long work of mental clarification proceeds. A sense of the provisional about one’s view of the world is usually a sign of intellectual probity: most conviction exists in the vast cold space between perfect obscurity and perfect certainty. The thoughtful individual is condemned to an existence of corrections and amplifications, both analytical and empirical, in which Jamesian leaps are the selfish indulgences of impatient minds.
An open mind is not an empty mind.
There are many questions that call for expertise, but this does not settle the matter: there arise warring experts. Sometimes the disagreement is honest, sometimes it is not. The dissent from a scientific or scholarly consensus is sometimes nothing more than the doubt that powerful interests cunningly sow for their own purposes. (Where there are experts there are pseudo-experts.) But the work of natural scientists and social scientists will never relieve the ordinary citizen of his obligation to arrive at some basis for a view. It falls to us, who are not economists or biologists or climatologists, to support a position. We must support what we cannot ourselves verify.
By what authority do we choose between authorities? And yet an open society is founded upon the faith in precisely such a choice. The confidence of an open society in the intellects of its citizens is astounding. Has it ever been completely vindicated?
Morton Feldman once had a spirited argument with Stefan Wolpe about the ends of art. Feldman, the avantgardist, championed a conception of art for beauty’s sake, whereas Wolpe, the Marxist, insisted that art was for the people — for the man in the street — for that guy over there, he said, pointing out the window of his austere studio in Greenwich Village to a pedestrian at the corner waiting to cross. When they looked more closely at him, at the random figure who was representative of the people, they saw that he was Jackson Pollock. A funny story, except that the dream of democratic deliberation is something like it.
Here is Mill’s version of the dream: “to enable average human beings to attain the mental stature which they are capable of.” The egalitarianism of the intellect! The aim of freedom of thought, Mill contended, is not “solely, or chiefly, to form great thinkers,” but to create “an intellectually active people.”
“An intellectually active people” — is this idealism, or is it a hallucination?
A democracy imposes an extraordinary intellectual responsibility upon ordinary people. Our system is finally determined by what our citizenry thinks. This is thrilling and this is terrifying.
A thoughtless member of a democracy is a delinquent member of a democracy. Anti-intellectualism has been one of the regular features of populism, but in this respect populism is an offense against the people, because it denies their mental capability and scants their mental agency. Anti-intellectualism is always pseudo-democratic. In enshrining prejudices and dogmas, it robs the citizen of his exacting and proper role.
What was the democratic breakthrough? Among other things, it was the triumph of opinion. We are governed by what we think. What is wrong with being opinionated? Opinionation is an expectation of democracy. But the triumph of opinion was a mixed blessing, or at least a tremendous gamble. Opinion, after all, is fantastically manipulable. In 1920, Walter Lippmann wrote glowingly of “the manufacture of consent”—the phrase was made famous in his book Public Opinion two years later—but for us the phrase is infamous, and more than a little sinister. For this reason, there is nothing more consequential for the workings of a democratic order than its methods of opinion-formation. Lippmann, again: “The protection of the sources of its opinion is the basic problem of democracy. Everything else depends upon it. Without protection against propaganda, without standards of evidence, without criteria of emphasis, the living substance of all popular decision is exposed to every prejudice and to infinite exploitation.”
A thoughtless member of a democracy is a delinquent member of a democracy.
The fickleness of public opinion about even the most momentous issues of the day should make politicians despair of it as a guide to policy. But how can they despair of it if they must answer to it? Their mistake is to forget that they can influence it. It is their obligation to influence it. The dynamic character of public opinion is more than collective moodiness: it is an opportunity for suasion. Intellectual leadership is a central element of political leadership.
What is the difference between an opinion and a belief? Let us say that a belief is an opinion with reasons. One of the objectives of public debate in a democracy should be to promote opinion into belief. We must demand reasons. But many Americans are not comfortable with this demand. “It’s just my opinion”: this bizarre American locution, which is supposed to provide an avenue of escape in a disputation, suggests that there is something illegitimate, even disrespectful, about insisting upon the defense of a proposition. Yet the respect we owe persons we do not owe their opinions. Political respect is axiomatic, but intellectual respect must be earned.
Here is how Socrates cornered Gorgias: “Would you like us, then, to posit two types of persuasion, one providing conviction without knowledge, the other providing knowledge?” The sophist was undone. He was revealed as offering nothing more than “the persuasion that comes from being convinced.” But I cannot be persuaded by the fact that you are convinced. If you seek my agreement, you will have to give me more than your sensation of being right. The intensity of a conviction is irrelevant to the merit of a conviction. People have given their lives for illusions. (When it is our people and our illusions, we call them martyrs.)
Passion reveals a lot about its subject but little about its object. It has absolutely no bearing on the justification of belief.
In their letter to their subscribers in 1915, the editors of The New Republic continued: “Opinion is no longer a parlor game, a matter of dinner-table conversation; it is a relentless necessity if we are to keep flying the flag of sanity above this tortured world.” The necessity is no less relentless now, and the world is no less tortured. The refinement of American opinion remains one of the primary duties of American intellectual life. In the issue of the magazine that appeared in that same week in November, Philip Littell elaborated on the mission: “We have tried to cultivate in ourselves and in our readers a habit of looking hard at opinions, of realizing how small a percentage of reasoning and accurate knowledge enters into most of them, how largely every belief as actually existing in any believer is a prejudice. ... The special task calls for a special technique, which we are far from having mastered, which we must invent by trial and error as we go along.”
The refinement of opinion cannot be accomplished except in a spirit of criticism. Describing and explaining will not suffice (though they may account for whole genres of journalism); the moment must come for judging. It was a dark day in America when “judgmental” became a term of opprobrium. In a universe without judgment, what is admiration worth?
Long live negativity! We must learn again to think negatively. Negations may be emancipations. Negations may operate in the service of affirmations. But happy talk, the uplift of pure positivity, is the rhetoric of the status quo.
The polemical temperament advances the aims of an honest and decent society more than the blurbing temperament.
An aversion to controversy is an aversion to democracy. Since all the views do not go together, and since the stakes in the validity of the respective views are very high, a free people should be a quarrelsome people. The quarrels of an open society are evidence of extraordinary philosophical and political development. They are the proof of our progress. The quarrels are not the problem, they are the solution.
Are our fights nasty? Not as nasty as their absence would be.
The most inspiring hour in American history, the true founding, was not the writing of the Constitution but the magnificent debate about its ratification. The scriptures of our political order are the writings of the Federalists and the anti-Federalists—the entirety of the disputation. It was the contentiousness about the character of the republic that established the character of the republic: it would be a contentious republic. We were designed for adversarialism. Jefferson abhorred “uniformity”; Madison provided for “faction.” The ferocious arguments about what the United States would be were evidence that the United States already was.
Long live negativity! We must learn again to think negatively.
Ferocity is as essential to our system as civility. It is easy to be tolerant of ideas about which one is indifferent. Disinterestedness is an achievement only where there is interestedness; objectivity is stirring because it is an overcoming. Still, the overcoming need not be total. Perfect impartiality, if such is possible, has a dehumanizing effect. Heartlessness is not one of the conditions of intellectual responsibility. The bitterness of a bitter debate, though it may be disagreeable, is not always to be deplored. Bitterness may be the mark of an attachment to a cause, and the capacity for causes must be cultivated in the population of a consumer society, which promotes less deferred and less demanding satisfactions.
A lucid mind, an engaged heart, a thick skin: the equipment of citizenship. Or what Lippmann called “the omnicompetent citizen.”
Walter Lippmann’s claim on our continued interest is owed to the inconsistency of his thinking about the mind in an open society. In a short period of intense reflection, he articulated all the democrats’ moods—the exhilaration and the doubt. He had faith in “the omnicompetent citizen,” upon whose power of reasoning and maturity of feeling a democracy could rely; and then he announced his “abandonment of the theory of the omnicompetent citizen,” of “the intolerable and unworkable fiction that each of us must acquire a competent opinion about all public affairs,” and championed instead the competence of experts, “because increasingly the relevant facts will elude the voter and the administrator”; and then he proclaimed that nonetheless “it is necessary to live as if good will would work. We cannot prove in every instance that it will, nor why hatred, intolerance, suspicion, bigotry, secrecy, fear, and lying are the seven deadly sins against public opinion. We can only insist that they have no place in the appeal to reason, that in the longer run they are a poison; and taking our stand upon a view of the world which outlasts our own predicaments, and our own lives, we can cherish a hearty prejudice against them.” Living in our actually existing democracy, amid its sublimities and its stupidities, who has not experienced these highs and these lows?
A prejudice for reason! Or a prejudice for the critical examination of prejudices, which of course cannot exempt itself. Reason’s sexiest feature is its ethic of self-examination.
Introspection is the antithesis of introversion: it answers to a higher authority than the self or the tribe. More than me, more than us.
Citizens are not the only ones who inquire into opinion. So, too, do marketers. Do we abhor propaganda? But we live with it, we are enchanted by it, all the time. We call it advertising. Advertising is the propaganda of the market. And only a fool would be outraged by deceit in an advertisement. The concealment of facts and flaws is how selling operates, for politicians as well as for products. They grow fat off our gullibility. (The opposite of thinking is shopping.) The malleability of public opinion is a part of their business model. Yet there is a crucial difference between the opinion research of the marketer and the opinion research of the citizen. In the market, all that matters is what works. In public affairs, by contrast, many things may work that we nonetheless reject, because they traduce certain principles. Empirical and ethical scruples can be such a drag! The citizen, unlike the salesman, needs to certify not only the efficacy of a view, but also its relation to truth and to goodness—nothing less.
It was a dark day in America when “judgmental” became a term of opprobrium. In a universe without judgment, what is admiration worth?
A few years after Walter Lippmann propounded his mandarin skepticism about the reliance of a progressive society upon the wayward minds of the masses, his admirer Edward Bernays produced one of the most illuminating and most chilling American books of the twentieth century. It was called Propaganda, which it extolled. “The conscious and intelligent manipulation of the organized habits and opinions of the masses is an important element in democratic society,” it began. “Those who manipulate this unseen mechanism of society constitute an invisible government which is the true ruling power of our country.” Bernays was writing in admiration of these “invisible governors.” He continued: “In theory, every citizen makes up his mind on public questions and matters of private conduct. In practice, if all men had to study for themselves the abstruse economic, political, and ethical data involved in every question, they would find it impossible to come to a conclusion without anything. We have voluntarily agreed to let an invisible government sift the data and high-spot the outstanding issues so that our field of choice shall be narrowed to practical proportions.” Bernays proceeded to devise various techniques for the functioning of the invisible government, and in a long and colorful career he became known as the father of public relations. He saw no significant difference between politics and commerce, and agitated for commerce to become as cunning about its self-interested strategies as politics. In his day, or so he complained, corporations lagged behind politicians in venality. They soon caught up. (Bernays’ book has been rediscovered in contemporary China, where it suits the glittering and gruesome experiment in authoritarian capitalism.)
If politics was once the model for commerce, commerce is now the model for politics. The voter is studied chiefly as a consumer. Indeed, the consumer has become the paradigmatic decision-maker of the age. But is the decision-making of the consumer really like the decision-making of the voter? Choosing a president is not like choosing khakis. This is yet another instance of economicist overreach, of the obliteration of distinctions for the sake of the sale.
Bernays sincerely believed that his invisible government was compatible with democratic government. We do not altogether disagree. We merely demand transparency: the “unseen mechanism” should be seen. We abhor the invisibility but not the manipulation. Behavioral economics is the new science of candid manipulation.
The commercial approach to non-commercial things is a socially reputable form of cynicism.
The imperialistic extension of the notion of entrepreneurship into activities and callings that cannot be properly understood in material or monetary terms is one of the characteristic mistakes of our wealth-worshipping society. A thinker is not an ideas-entrepreneur. A writer is not a words-entrepreneur. A painter is not an images-entrepreneur. A pastry chef is not a desserts-entrepreneur. The translation of all human expression into the vocabulary of business narrows the understanding and damages the culture.
The democratic trust in the intellectual competence of ordinary people is easily shaken by the spectacle of those people themselves. These days many of them seem like walking anthologies of electronic influences. They are built of references and brands, and merrily they brand themselves, in a sorry misapplication of another category of the market to the realm of personal identity. It is an iron law of media history: the greater the reach, the greater the conformity. (In the canonical discourse about the Internet, these conformities are euphemized as “communities.”) This is an old story, of course: there never was, and there never will be, a nation of free-thinking originals. We used to describe the problem as the tyranny of society over the individual. But the digital media have accelerated the problem, the way they have accelerated everything else. They have also opened an unprecedentedly large space for discussion and the dissemination of information. If life online is a form of democratic participation, then democracy has never had it better. (“Invent Writing, Democracy is inevitable,” proclaimed Carlyle.) The Internet is surely the grandest experiment ever conducted in meaningful communication in the mass. But like all revolutions, the digital revolution prefers to ignore its continuities with what came before it. For example: the question of the quality of thinking on the new platforms is no different from the question of the quality of thinking on the old platforms. Lies and errors must still be recognized and refuted, not least because they travel farther now. There is no escape from the toils of individual judgment.
A thinker is not an ideas-entrepreneur. A writer is not a words-entrepreneur. A painter is not an images-entrepreneur.
There is the theory of public reason and the practice of public reason. Perhaps the most significant fact about our political discourse now is how little the latter resembles the former. Is it public reason that we see on the Internet, and on cable? In some cases, it is: there are stubborn islands of seriousness, in which everything is not settled before the discussion begins and the excellence of the arguments matters as much as the excellence of the jokes. But it is absurd to regard the media as the fulfillment of the dream of democratic deliberation. For the purpose of critical thinking, the media must often be resisted, and even despised.
Baudelaire once remarked that you can learn a great deal from a newspaper if you read it with the proper contempt.
These days the sign of an honest man is that he is sick of media.
It is beneath the dignity of writers and thinkers to acquiesce in the description of what they produce as “content.” This is yet another term that has been smuggled across the border from commerce to culture. “Content” is contentless. It is just the media’s new name for merchandise. But the strenuous work of public persuasion cannot be shaped by the needs of the market. It must be shaped by the needs of the argument. If the quest for profit is allowed to deform the arguments that are presented to the public, to make them shallower and therefore easier to sell, then our politics will be disfigured by our economics.
Not everything that is sold is made only to sell.
The life of ideas—and it ranges from philosophy to journalism—is lived in part for its own sake, that is, for the sake of understanding things. But there are ideas that are developed and espoused also for their impact upon things, for their consequences—because they will bring about change. Yet do ideas bring about change? Are they causes of individual behavior or group behavior? The materialist tradition in modern thought, particularly the Marxist doctrine, denied that ideas play such a formative role. But the rejection of the view that ideas are historical causes—and that they are to be taken at face value, for their sincerely avowed substance, rather than regarded as expressions of more fundamental and less abstract forces—was shared also by some opponents of Marxism, notably the British historian Lewis Namier, who painted a sordid portrait of politics in which politicians disguised their venal interests with the edifying but epiphenomenal vocabulary of principle. In his account of politics, as he elaborated it in his famous studies of Parliament in eighteenth-century England, the “motives of action” were “dreams of office and power” and nothing more: “men went (into politics) ‘to make a figure’ and no more dreamed of a seat in the House in order to benefit humanity than a child dreams of a birthday cake that others may eat it.” (Namier was himself a man of deep conviction and nothing like the careerists that he portrayed.) Other students of political behavior, past and present, have maintained to the contrary that principles are not just masks for motives, that principles really do move events. The behavior of actual politicians offers a basis for both views, alas.
These days the sign of an honest man is that he is sick of media.
The impracticality of an idea about politics and society may rightly be held against it. A theory of justice should have some role, however distant and eventual, in the correction of injustice. But the utility that one appropriately demands of some ideas must not be demanded of all ideas. A poem may change a man, but not because it demands implementation or translation into a program. Transformations that are real but not practical: those are the accomplishments of the humanities, where ideas have no “cash value” (William James’s repellent phrase) but are nonetheless desperately sought.
“Ideas, when they achieve a very high level, can easily be accepted by a busy, practical people,” Saul Bellow wrote in 1963. “Why not? Sublimity never hurt anyone.” A little too breezy, perhaps; but he was right. Sublimity never hurt anyone—but utility did.
Even people who live with no intellectual engagement live in an intellectual climate. There are never no ideas. Ideas are everywhere. They are experienced by everybody. A concern about the intellectual condition of a society is a kind of environmental concern, an anxiety about the atmosphere and the damage to it.
What if, far from being the preserve of an elite, ideas are the commonest stuff, the most demotic stuff, of all? How could it be otherwise with self-interpreting beings? Ideas are their birthright.
In the 1950s a critic once joked that an intellectual is anybody who carries a briefcase. We may update the joke and say that an intellectual is anybody who carries a laptop. But sooner or later the contents of the briefcase and the contents of the laptop must enter into the analysis. Nobody mutilates intellectual life like intellectuals.
An open society falsifies the anti-intellectualism of the historical materialists. Even if an action is undertaken on the most unprincipled grounds, it will nonetheless have to justify itself, and seek legitimacy, in the eyes of others, and such justification can be achieved, such legitimacy can be attained, only by means of ideas and in terms of values. Anything that requires the support of society for its success, and depends upon the approval of public opinion, will have to be validated by an appeal to some consensus of meaning. It will have to demonstrate its moral and cultural plausibility, especially if it appears to be a deviation from prevailing norms. The recourse to ideas is inevitable, even strategic. A democracy makes hypocrites out of cynics.
You do not retire an argument by saying that it is cynical. Even if you expose the motives, you must still refute the reasons.
Some years ago Quentin Skinner illustrated the inalienability of ideas from public life in a brilliant gloss on Max Weber’s thesis about the adoption of Calvinist theology by early capitalism. The new capitalists—his example of what he calls “innovating ideologists”—had to justify their new commercial practices against the charges that they were avaricious and unChristian—as Skinner observes, “to apply a prevailing moral vocabulary to legitimize a questionable way of life.” This required them to invoke traditional values and words, and to reinterpret them. The word “ambition” thus began its climb to the cultural prestige that it now enjoys. The word “religiously” was expanded to imply diligence and fastidiousness. (As in: “I read the print edition of The New Republic religiously.”) Skinner concludes that “any course of action will be inhibited to the degree that it cannot be legitimized. Any principle that helps to legitimize a course of action will therefore be among the enabling conditions of its occurrence.”
“Content” is contentless. It is just the media’s new name for merchandise.
Social vindication can be attained only by means of ideas, by representing (or misrepresenting) one’s interests as a social good. But to claim a social good is to hold a concept of society and a concept of goodness. There is no other way, in a society that determines its course by persuasion, to convince you that my advantage is also your advantage, if I seek your support for my advantage. That is why avarice and aggression are outfitted with ideologies, and hatreds spawn philosophies of history.
Dictators employ intellectuals, but finally they fear intellectuals. They live in dread that their liars will one day decide to tell the truth. Sooner or later, therefore, they destroy them.
A just order is an order in which truth has no need of courage.
Do not look down on nonsense. Nonsense comes to power. Nonsense murders millions. It prospers if we are too exquisite, too intellectually respectable, to bother with it.
Ideas or interests? Ideas are interests. They are the interests of all who wish to live as free and undeceived people. Happy anniversary, precious pages!
אבולה באנגולה
יורד לאנגולה, לעבודה.
מסוג המקומות שרוצים הרבה זמן, הליך הגיוס ביחס הפוך למשך ההמתנה, ומדהים במהירותו.
בז'אנר התעסוקתי הזה יודעים מתי יורדים, לאן ולְמה.
כל היתר נזיל, מתי, עולה, מה עושה, למה, עד מתי - הכל נזיל.
מזהירים אותי מאבולה.
ואני מציין את ההתניה האנושית להתייחס למקסימום הנזק האפשרי ופחות לשסבירות התכנותו.
אנחנו, דומיי ואני, אשכנזים מתנשאים חסרי אמונה, נטולי אינטליגנציה רגשית שכמונו, מתים משומנים בדם, סרטנים, לב. לא שמעתי על איש ממכריי, ולו הרחוקים, שנפגע מאבולה.
אנגולה Par Avion
תקציר
שבוע ראשון באנגולה.
לומד מי נגד מה.
כמו כשהייתי מורה-
מאד מעניין.
מרתק.
כייף - עדיין לא.
ממוקמת בשליש התחתון במערב אפריקה, לחוף האטלנטי.
פי 60 מישראל על פי שניים וחצי בתושבים.
ענקית, ריקה.
עולם שלישי במובן הבסיסי ביותר-
אין
סדר, תשתית מועטה ורעועה, תפישת שיוויון וזכויות פרט לא קיימת,
יש
שחיתות, אלימות, כוחות אכיפה חזקים ושיוויון מוחלט בעוני. לרוב.
עם צאת הפורטוגלים ששלטו בה מאות שנים- 1975, החלה מלחמה פנימית שהסתיימה ב- 2002.
לפני המלחמה היו כ- 7 מליון תושבים מחמישה שבטים, במהלכה נהרגו בין מליון לארבעה.
היום הם 24 מליון.
מתמטיקוש.
יש באנגולה אוצרות טבע ללא פרופורציה למדינות אחרות. 35 יסודות טבעיים.
ככזו, אנגולה מהווה מטרה רבת ערך ועניין רב למפיקי מחצבים, כרייה, נפט, יהלומים, זהב, ברזל, אוראניום וחקלאות.
הנוכחות הזרה חזקה; עסקית מקצועית, מייעצת.
יקרה באופן בלתי נתפש;
מאכער שנידב לי שיחת סלולר בשל אי-הופעת הנהג שהיה אמור לאסוף אותי, תבע טיפ. נתתי לו 2 יורו. נחר בבוז, רצה $10.
ארוחה במלון עולה $90.
שכר דירה, $4,500 בסיסי. שלושה חדרים בעיר יכול להאמיר ל- $15,000.
יש לא מעט בני דודינו- סוחרים לבנוניים,
ולא פחות מאחינו- יועצים ישראלים.
בנחילי תנועה אינסופיים, בפקקים שחוויתי דומים להם רק במוסקבה, נעים רוכלים שמוכרים הכל. מכמיר לב- בגדים, נעליים ריהוט, בסבלנות בלתי נתפשת.
לפני כל עסק, כולל אלה שאני נכנס אליהם עומד שומר חמוש.
לפני המלון שלי- שניים עם קלצ'ניקובים.
אומרים ישנה ארץ עם המון מה לראות בה.
ייתכן, עיר הבירה היא לא משהו שיש להגיע אליו במיוחד.
מה היא לא?
אין באנגולה תיירות.
אין ביקור בה שהוא לא תכליתי, לא בנויה לכך.
במוסקבה בקרו אותי. הרבה.
במלאווי כלל לא.
נראה, כרגע, שכך יהיה גם באנגולה- מורכב ויקר מדי, וכנראה לא מספיק מעניינת... בין הפולים שגיאות, ובכללן כתיב, ניסוח, סבירות והבנה, יוגרל
יוצא מחדרי בקומה שמינית במלון ומזמין את המעלית.
כשהמעלית מגיעה הדלת נפתחת,
רואה צעירה עם חזות אוריינטלית אוחזת בטרולי גדול.
כשנכנס, רואה לשמאלי את הנערה השחורה היפה ביותר שראיתי מימי.
אין דברים כאלה.
גבוהה, לבושה בתלבושת סטייל דרום אלנבי, צבע גוף, שקוף עם פרנזים ונוצצים, רואים כמעט הכל.
אני פונה לאוריינטלית, ומצהיר This Lady is the most beautiful lady I have ever seen in my life
הנערה צוחקת, אומרת באנגלית Thank you,
והאוריינטלית מהנהנת ומוסיפה- היא מיס אנגולה.
***************
איחור, ביטול, סליחה
אשכנזי מתנשא, חסר אמונה, נטול אינטליגנציה רגשית וחף מחמלה
שכמותי,
מקבל בהבנה איחור או ביטול
מפגש מתואם
רק עם קבלת, אם התקבלה,
הודעה טרום הקביעה הנקובה, בעת שהמאחר יודע
ויִידֵע על איחור או ביטול.
סיבת או צידוק האיחור לא רלוונטיות,
אלא רק מועד העדכון,
טרם קרות המפגש.
עדיף מאוחר מאשר אף פעם,
אף פעם לא לאחר- עדיף.
אני מציק.
רוב הזמן בע', לעתים עם ח'.
מציק. תמיד.
התנועתיות היא בחוויית המאבחן. המציק, מעיק.
זו פוריות?
כמה פיצ'פצ'תי את הרעיון שיהיה לי מכשיר הקלטה מחובר לקסדה ברכיבת האופנוע לראש העין?
לאלסקה, במכירות הגלידה בטקסס?
כמה, חומר התאדה.
בשנים האחרונות, כתיבה 'נשית' מרבה לעסוק ביחסי הגומלין, החד כיווניים אגב, בין חיוויי
המציאות לתפישת הערך העצמית.
את המגמה הזו מובילה דנה ספקטור, כותבת מצוינת, שמפשילה שחלות, שורטת, צובטת וצורבת
אותן במדורה. כלומר במדורה.
יש מי שמחרות ומחזיקות אחריה, בתפוצה וכישרון פחותים.
רגישות
מידת הטולרנטיות שלנו להיות במצבים לא נוחים.
פיזיולוגית.
רגשית.
באיזו מידה אנחנו מצפים שסביבתנו תהיה 'רגישה' ותכיר באי-הנוחות שלנו?
מה אנחנו נוטים יותר, לחשוב שנהגו בנו ב'רגישות' יתר, חסר, או תואמת?
רשע
בדרך כלל, הצופה, או הנפגע הם המתייגים את המעשה כמרושע.?
פיזיולוגית.
רגשית.
באיזו מידה אנחנו מצפים שסביבתנו תהיה 'רגישה' ותכיר באי-הנוחות שלנו?
מה אנחנו נוטים יותר, לחשוב שנהגו בנו ב'רגישות' יתר, חסר, או תואמת?
יכולות בדגרדציה
במנהטן, באמצע הישרימים, למדתי לנהוג במשאית.
היו לי חלומות ביעותים שהגרוטאה הכתומה חסרת הבלמים של השלפרס לא תעצור לי- ולא קרה.
את ה-26 פוטר כבר הייתי מחנה כמו מכונית סאלון,
ואת ה- 22 של הרץ הייתי נוהג כמו אוטו ספורט.
בסוף העשרימים, באלף הדולר האחרונים רכשתי תואם ibm 8086, xt.
השתלטתי על מעבדי תמלילים, תוכנות גרפיות, מצגות.
הייתי power user
השכרתי את המיומנות לפי שעות.
ברכיבה על אופנוע שלטתי
היתה לי התחושה שאני מבין בכל מהירות כמה ניתן להטות
ואת הזויות שצריך להתיישר בכל האטת בלמים.
בתחילת השלושימים, הייתה לי תחושת אומניפוטנטיות של שליטה במטוס.
הבנתי את הסיבה-תוצאה של התנועה
שלטתי במרחב האווירי.
העמקתי, למכשירים, מסחרי והדרכתי.
בארבעימים הרגשתי את הנסיגה:
את ההתקהות
האיטיות
היתה לי התחושה שההשלכות עלולות לחרוג מהאישי שלי- ההשתנה מהמקפצה עלולה להיות יותר
כואבת ממביכה, ויותר חשופה מ-רק למשכשכי בריכה- קרקעתי עצמי.
לקראת סוף הארבעימים הרגשתי שיש לי שקית ניילון על העיניים:
לא הצלחתי לקרוא.
חוסר האונים שבניתוק היה בלתי נסבל.
ים של כסף, נתן לי 90% פתרון ל- 90% של הזמן.
ומשקפיים על האף. פרמננטית.
בתחילת החמישימים ניסיתי ללמוד תכנות:
התנפצתי. כבר ביסודות.
לא הצלחתי לפתור בעיות.
כשהיו מסבירים לי את הפתרון הייתי מבין.
לא הצלתי לייצר פתרונות לבד.
תסכול רב.
הכלים המנטליים שלי לא מתואמים לדרישות.
גם העובדה שבהמשך, בכתיבת htmlים ובתוכנות ליצירת אתרים ואחרות השתמשתי במה שנחשפתי
אליו בתכנות לא ניחם.
יכולת משחק
נטול אותה.
לחלוטין.
כלומר לדבר מול קהל אני יכול. אפילו נהנה. אם יש תוכן ברור מראש שיכול להשתמש בו כמתווה
לא מחייב.
להכנס לתוכן מוכתב מראש- לא.
להכנס לדמות? אני? אין מצב!
לא שורד מצבים שמחייכים ללא סיבה, או צוחקים מלאכותית.
במטוס: "הי, אשתדל לא להפליץ."
בתיאטרון: "אשתדל להתנהג יפה- לא מבטיח."
מנהטן
בנחרצות (כלומר זה ממש בסדר לא להסכים אתי):
ארה"ב למאה העשרים זה לא פחות מרומי למאה הראשונה;
מדינה עצומה, עם כל כך מעט משמעותי לראות,
ואז יש את מנהטן שזו תמצית הדחס של הכל עם די.אנ.אי. של היתר ושלא דומה לשאר- כמו רומי.
זה לא שמנהטן מצצה את לשד האומה, זה הלשד המנקז עצמו לשם ומוזן מכל היתר.
שקיעת ארה"ב, איבוד מיקומה מזכיר הן את חשיבותה עד עתה
והן את דימיון מנהטן לרומי.
בפגישות, לא סובל שהצד שלי-
קוטע את רצף שחרור המידע של האחר,
מסביר לי את כוונת האחר,
מסביר, מבאר, משקף את דבריי לאחר.
הנעה לפעולה
כמה אנשים נוטים לעשות פעולה כשהרציונל לעשותה הוא הפרוגרסיביות- "כבר עשיתי ככה וכך",
ולא כי בנקודת זמן מסויימת, לתפישתם הם השלמת המשימה הוא הדבר הנכון לעשות??
תרומת איברים וגופה
בתרומת גופתי או אבריי, למדע או לאדי, אין כל מעשה או אלמנט נאצל.
נדיבות זה להקצות לאחר טובין או תשומות בעלי ערך, בחדוות הנתינה.
במותי, לגוויתי אין כל ערך.
ואם כן- לא אני נותן לה את הערך, אלא האחר.
אז למה לתת לחי את זכות ההחלטה על דומם אחרי מותו?
שהחי יחליט על 'אחרי היותו'?
איך קרתה התקלה האבולוציונית הזו?
זה
חלק מהקונספירציה הדתית, שפסאודו חילוניים אוחזים בה?
לכן אם יעשו בה משהו בעל ערך יותר מאשר אם יקברו אותה, לא באמת נתתי דבר, שכן אני אינני.
זו גוויה, אפילו לא גווייתי, אני אינני.
ומי שלא מוכן לתת- הוא לא באמת נותן או לא נותן משהו.
הוא איננו.
הוא חושף את ייחוסו ערך למשהו.
מכל סיבה שהיא, רציונלי בחייו הוא לא.
כלומר, הוא אולי 'מפותח רגשית/ תודעתית', אך לפחות באספקט אחד, ואם כך, יש להניח שבעוד,
הוא מדגמן סוג של אמונה דתית, בכך שאינו מייחס למוות את פשטות החידלון אלא מורכבות
תרבותית, הקשרית, נרכשת.
של מי המסיבה הזו?
לפני שאמי מתה, התעניינתי אצלה איזה לווייה היא רוצה.
"צנועה" השיבה.
לא כל כך האמנתי.
אם רצתה לווייה בחייה, אין בהיבט זה 'צניעות'.
אבל זו בכלל המסיבה של שאריהה, לא?
בחוויתי נתקלתי במעט מאוד אנשים, ששינו את סט התפישות וההתנהגויות הנלוות אליהן באופן
משמעותי.
שמעתי יותר אנשים שמעידים על עצמם "השתניתי".
עדות זו, בעיקר מעידה על היות הקוף ביקורתי באופן שלילי על סט התנהגויות או תפישות
שליליות, והבעת תקוותו שהחליף אותם באחרות. לא זוכר שנתקלתי במי שהיה חסר ביטחון עצמי,
והפך לאישיות בטוחה, בקמצן שהפך נדיב, ברציני שהפך ליצן.
מהבחינה זו, הדור שלנו, שלך ושלי, הגיע לשיא הנוחות למאסות של אנשים, ומעתה תהיה רגרסיה,
שבה כמו בקומוניזם/ קפיטליזם/ פיאודליזם הקשה, מעט אנשים יחלקו יותר עושר, וריבוי אנשים יחלקו פחות.
פעם זה היה בשל היעדר הנגישות למידע, היום בשל (אי אפשר לומר עודף) אינטנסיביות הנגישות.
מימד האיכות הולך ונעלם.
בניית קבוצה
קבוצה היא אוסף של פרטים עם מכנה משותף. (לא, לא הסתכלתי במילון. בן יהודה, אבן שושן ודומיהם הם אוטוריטות למקור המלים והתפתחותן. הגדרות, אחיזות מלים ומהיות, מעדיף להשתמש במיומנויותיי.)
קבוצות נוצרות סביב פעילות משותפת ונותרות כקבוצה כשהפעילות נשמרת או מתפתחת ומהווה פלטפורמה עליהם הפרטים מונחים.
רוב הקבוצות נוצרות אורגנית תוך קידום מטרות אד-הוק שלשמן הפרטים קובצו.
כשהמטרה נעלמת, הקבוצה מתאיידת.
קבוצת ספורט היא דוגמא לקבוצה מגובשת ומאובחנת היטב, ובעצם חבריה נחשבים כ'קבוצה' לפרק זמן קצר במיוחד. משתנה מהותית בטווח של חודשים-שנים ספורות.
[ועוד יש מי שתופשים עצמם כאוהדי הקבוצה. פיקציה לא אינטליגנטית של רצון להזדהות קמאי.
מה שאינם מבינים שהדבר האותנטי באהדת קבוצת כדורגל, זה התייחסות לקבוצת האוהדים. הם הקבוצה.]
קבוצה יכולה להיות כתה בבית ספר, מחלקה בצבא, וכן הלאה. משימת הפרטים הסתיימה, נפוצו, מסגרת הקבוצה, הפלטפורמה נשארה, תכניה האנושיים נפוצו.
'משפחה' (ביולוגית) היא הקבוצה הכי 'אצילה' שיש, שכן היא נבנית מלאכותית, למשימה. בעת שמוספים ילדים ביולוגים, המבנה ניתן להתפרקות אך לא הקבוצה והקשריה.
ילדיו של אלמן יישארו עם אותם הורים בפרידתם ובמותם. הקבוצה הוקמה, והיא נצחית.
בעוד שגרוש יכול לאהוב את אהובתו החדשה עד כלות, להתחתן ולמות מאוהבים, או להפרד בדרך- כל זמן שלא ייצרו ילדים, קבוצתם היא זמנית. אם הגרוש ייאמץ את ילדי אהובתו, גם רשמית, והאהובה תשבע לתפקד כאם לילדיו, זו קבוצה 'אד-הוק' עם תאריך תפוגה, אמנם לא ברור מתי, אבל וודאי שיגיע.
למה בזיעת אפיך תאכל לחם?
היכולת להביא ערך לאחר, שמוכן לשלם על כך בטובין מתוך ערך שהוא הביא איננה טריוויאלי.
להביא ערך מתוך תחושה של הנאה מתמדת בעש/ייה זו היא ממש בנדירות.
גָן החרדה, גֶן השעשועים
שלחתי סמס למכרה וותיקה השואל האם מכירה חברה שבמקצועה אמורה להיחשף אליה.
לא נעניתי.
שלחתי עוד אחד.
לא נעניתי.
לא יכול להיות. לא היא, לי.
בדקתי שוב את הטקסט ששלחתי.
לא גיליתי בעייה.
בהמשך חשבתי שאולי לא מזהה, לא כתבתי את שמי. הנחתי שאני מופיע בספר הכתובות שלה.
אולי לא.
שלחתי בשלישית עם שמי.
ענתה.
סביר.
מה שהפתיע אותי, שמסיבות אפשריות רבות מה הן באמת? משלה,
החליטה לענות שמכירה את החברה, רק לאחר שידעה מי זה.
ואני מתפעל מהפרקטיקה, משימור האנרגיה, שלא לאמר קמצנות תשומתית, אולי החרדה מהלא נודע המאיים, בטוח שמלווה ברציונל משכנע, לחוות 'אני מכירה' רק כשיודעת למי.
חיים קשים.
משמרי טקסים חילוניים
נחשפתי למי שרואים עצמם כ'חילונים גמורים'.
הם
מעידים על עצמם כ'נטולי אמונה',
לא מאמינים ב'כוח עליון בורא ומסדר מציאות',
לא שותפים לקונספט 'שכר ועונש',
לא מתייחסים למוות משמעות מעבר ל-'הפסקת חיים'* * ועם זאת על אף עדותם זו, לא משוכנע בתקפותה.
חשוב להם להיות 'חילוניים' ולהיתפש על ידי עצמם וסביבתם ככאלה.
להפתעתי,
בין מי שתופשים עצמם כחילונים, יש מי ש
משמרים טקסים כ-
ברית מילה,
בר מצווה,
חתונה,
לווייה,
ונוספים,
מבצעים פעילויות קונקרטיות הכרוכות באי-נוחות כ-
שמירת כשרות בתצורה זו או אחרת,
צומות חגיגיים,
איש איש ותמהילו.
מייחסים משמעות למלים מעבר להיותם אמצעי תקשורת לאחיזת מציאות- מיסטיקה,
חולקים תחושת שייכות ל-לאום, מעבר למכנה משותף של שפה ותרבות.
וכאלה שהרחיבו לשימור מנהגים שאינם פרקטו-קונקרטיים רציונליים נוספים.
חילוניים בעיני עצמם אלה עשויים להיות בעלי אמונות טפלות, נודרי נדרים, מטקסי טקסים, יכולים להיות פטריוטיים למדינה, או לאומנים לאומה.
אותם 'חילונים' עושים זאת מבחירה, במודעות עם רציונל- מבחינתם הם חילונים גמורים, חשובה להם המסורת, הזהות, ההמשכיות, לא מזהים ממד דתי/ אמונתי בתפישתם.
מיקום משמרי הטקסים
היכן ממוקמים מי שעוסק בזהותו כ'חילוני', רואה ומעיד על עצמו שבתפישתו הוא חילוני? האם הוא כמי שמכריז על עצמו שהוא 'אמן', 'שחקן', 'זמר', 'פסנתרן', 'ספורטאי', ובעצם הכרזתו משייך את עצמו לקבוצה זו?
או, אולי, הוא דומה למי שמצהיר על עצמו 'ליברל', 'מעודכן', 'פתוח לרעיונות חדשים' ובכך משקף את רצונו ל-איך ערכית רוצה להיתפש?
משמרי הטקסים, בהנחה שאינם נמנים על אלה 'שלא זוכרים למה', כלומר, בהנחה שפועלים מתוך ביקורת תודעתית ולא מתוך רוטינה שלא מעוניינים להפסיקה,
מדירים את האל מתפישתם ונותנים לשימור הטקסים צידוקים רציונליים לקיומם- שימור זהות אישית, לאומית, עולם עויין שממילא מתייחס אליהם כמזוהים לאומית ולכן עליהם לשמר את הזיקה לדומים להם.
עם זאת, אותם גילויי טקסים, מתאפיינים בהיותם שרירותיים, כלומר מהותם היא פעולה שאיננה פרקטית, לוגית, רציונלית, שתודעות שונות היו מגיעות אליה בחשיבה אינדוקטיבית.
יישום טקסים היא קבלת החלטה מקדמית, א-פריורית, שמחייבת את המבצעים את יישום הפרקטיקה, ואז ייצרה בהליך רגרסיבי רדוקציה לרציונל של 'למה נכון וכדאי, מעשית' לבצע פעולה שמראש הוחלט לבצעה. מין טאוטולוגיה;
על משקל שאמת יכולה להיות אחת- 2+3=5, והשגיאה היא אין סופית,
אין שני אנשים בלתי מתואמים, שהיו מבצעים אותן פעולות באופן וולונטארי כ*-.
חיתוך פיסת עור מאיבר מין גברי בגיל 8 ימים,
ניהול פרוטוקול תקשורתי, מסויים במובהקותו המשתנה בחלק מתכניו אחת לשבוע בהגיע זכר לגיל 13 שנים,
ביצוע פרוטוקול תקשורתי מאובחן כשאין טריגר אמפירי להפעלתו, אלא להכרזת זוג על רצונם לחיות יחד,
אמירת טקסט מסויים כשהמת על פתחו של הקבר וזאת במילוי מדוקדק של פרוצדורה טקסית מאובחנת,
וכל זאת בתחושת שליחות של שימור ערך, בשל ציר הזמן האנכי.
*
דוגמאות לטקסים 'יהודיים', בשל היות הטקסט בעברית.
משמרי טקסים אלה, רוצים את הכבוד, תובעים את תו האיכות והתקן, מצפים להכרת היותם ה'עגלה המלאה', של מי שגזר על עצמו הגבלות במאמץ לשמר ערך גדול נתפש.
הם לא מסכימים עם הדרתם מחילוניות.
הם מתפלאים שלא מקבלים את הכבוד, אולי אף סופגים לעג ממי שתופשים עצמם כחילונים רציונלים כלפי מי שמתיימר, מבחינת החילוניים, להיות רציונלי ובעצם נתפס בקלקלתו, כלומר באמונתו.
הם תמהים על היעדר הסובלנות למימוש אמונתם שנתפשת כפגיעה בטוהר הרציונליזם ונחשפים לרמת סובלנות משתנה ולועגת להמשך קיום האמונה וההיבטים המעשיים המשוייכים לה.
מבחינתם, [מי שבכלל עוסק בהבלים אמורפיים אלה, נטולי אחיזה מציאות או מימוש פרקטו-קונקרטי] בתפישת עצמם כחילוניים, רואים בתפישה הרציונליסטית 'קיצוניות'.
ב'קיצוניות' כחיווי שולל ניתן לכרוך
הן חוסר נורמטיביות שיש המבלבלים אותה עם 'חוסר סבירות',
והן התנהלות 'להכעיס', ששוללת לשם השלילה תפישה דתית אמונתית.
הם אינם רואים ברציונליות דיכוטומיה של קיום/ היעדר קיום אמונה, שלא יכולה להיות על מנעד 'הרבה-מעט' רציונליות.
אני
בתפישה מי הוא דתי ישנו עירוב בין מי שממלא אחר מצוותיה לבין מי שמאמין בעיקריה.
נחשפתי ל-
מאמין ומקיים מצוות
מאמין ולא מקיים מצוות
לא מאמין ומקיים מצוות
לא מאמין ולא מקיים מצוות
מאמין
מקיים מצוות
כן
כן
כן
לא
לא
כן
רציונליסט
לא
לא
למי שמאמין בעיקרי הדת, וקיבל על עצמו לקיים את מכלול
לא רואה במשמרי הטקסים 'מאמינים עצלים' שמסיבות כלשהן לא מקיימים את פרקטיקת הציוויים הקשורים לאמונה בה הם מחזיקים- הם לא קבלו על עצמם סט אמונות מלא, אלא חלקי.
גם לא רואה בהם את מי שתופשים את היות האל פרילאנסר פותרני הנכון להתגייס בכל עת מצוקתית לקריאתם.
למה הם ממאנים להיתפש כ'מאמינים', אני מבין. [יכול להציע ש-
נמוך להם סוציולוגית להשתייך ל'מאמינים',
ראוי להם, אינטלקטואלית, להתייחס למציאות רק למרכיביה הנתפשים והמעובדים רציונלית.
אך פחות מעניין.]
מגזוזטראת צפייתי, באמונתם, בפרקטיקה שהם מיישמים, הם חלק מקהילת עמיתים, עם סממנים דומים. בדרך כלל, הם אינדיבידואלים אינטליגנטים, משכילים, מודעים, העוסקים מתוך עניין עצמאי בסוגיות זהותם.
בדרך כלל, עקרונות אמונת חילונים (- אוקסימורון) אלה הוטמעו בבית גידולם. על פי רוב, ההביטאט שלהם ערך, אף הוא בדומה להם, מודיפקציות לאמונות האורתודוקסיות וייצר ווריאציה של פרקטיקה אמונתית על המקור.
כלומר, הם ירשו הן את
עיקרי האמונה,
הן את הרצון לשמר אותם,
והן את התפישה הליברלית המאפשרת לגיטימיות ל'עריכת גירסה עצמאית' לאמונתם.
הם משמרים נורמטיביות נוחה שמשקללת את נוחותם הרגשית, מחשבתם ההיררכית רציונלית, ואת הנורמטיביות המקיפה אותם
אותי מעניין קו ההפרדה, מה ש מדיר קישור למסקנה את החילוניים בעיני עצמם מתפישת חילוניות רציונלית כפי שאני תופש אותה.
חילוניות
לתפישתי כפי שתובא להלן חילוניות היא חתירה תודעתית לתפישת היבטי המציאות באמצעות החושים ולעבד את המידע באמצעי סיבה-תוצאה לוגיים.
ככזו, לתפישה רציונלית נעדרת מאמונה, יש שני מאפיינים:
אוניברסליות
תפישות המציאות של תודעה אחת זהות לזו של תודעה אחרת אחר, כשהן ניזונות מאותם גירויים, וזאת בלא שיש תיאום תפישתי ביניהם, אלא בשימוש בכלים רציונליים
יש להפריד בין ניתוח רציונלי אך שגוי של מציאות לבין חתירה לאמונה,
ולהסכים עם ה(כמעט תמיד)מובן מאליו, שטעמים והעדפות אינם בבחינת תפישת מציאות.
ביטחון אי-הידיעה
באין הסבר רציונלי לתופעה כלשהי, החילוני יכול לחיות עם העדרו, טרם אימוץ הסבר ממחוזות החוץ-רציונליסטים, המיסטיים, כוחות 'מנהלי יקום'.
תפישת אמונה מול העדרה
להלן הניסיון, היומרה הבלתי נגמרת
כיומרה,
וכתהליך שמניח ומקווה שלעולם לא יושלם,
לנסח לעצמי* את קו ההדרה בין אמונה, לבין היעדרה. *
לא להאמין- מס שפתיים. צניעות מעושה, כמוה כיהירות אותנטית.
בסיס תפישתי הוא שאמונה היא כמו מצב הריוני.
ישנו מנעד 'תחילי, מועט – מתקדם, רב'.
אי-הריון הוא מצב מוחלט ללא מידתיות.
אין לדעת על מי שאינה בהריון, אלא לשלול חיוויים שהיא כן.
בשונה מהריון, שהוא בהגדרה מצב זמני, אמונה הוא מצב תודעתי מתמשך שמארח פרקטיקות אמונתיות ברמת יציבות משתנה.
על העדר אמונה כתפישת עולם ניתן לומר, שממדי האמונה טרם נחשפו, אבל קיימים; יש להניח שהיו, ועוד יותר- שיבואו.
עם טענה זו, אינני יודע להתמודד.
אמונה
היעדר אמונה
(רציונליות/ חילוניות)
תפישות
מה הם עיקרי הגישה?
תפישת אינדיבידואל בה תופעה מתקיימת גם ללא חיווי חושי.
הסכמה שאינדיבידואל עשוי להשפיע על מציאות אמפירית באופן שנתפש באמצעות חושי אינדיבידואלים אחרים, רק מכוח הפעלת תודעתו, ישירות או באמצעות גורמי-על חיצוניים.
בדת- אלים.
התופעות בטבע הן תוצר של סיבה תוצאה, גם אם בלתי ניתנות להסבר זמין מיידי.
האנשת כוחות-על
האם לכוחות-על יש אג'נדה?
בהחלט!
בהתנהלות מסויימת ניתן לרתום את הכוחות החיוביים לטובת המאמין,
לרסן את הכוחות הנגטיבים ולפרוק את איומיהם.
מה שלא אנושי- איננו אנושי, לא ניתן לייחס ליישויות לא אנושיות אנושיות.
גיוס כוחות העל
תפישה המחייבת את רתימת הכוחות החיוביים, ריסון הכוחות השליליים לקידום המאמין או בטיפול באיומים המקיפים אותו.
שלילה גורפת של יחסים בי-לאטרליים עם כוחות עליונים.
הכרה בקיום כוחות שעל הפרט להתנהל בהתחשבות רציונלית בקיומם.
איפיון
מה ההשלכות של התפישות העיקריות?
ליברלית, אישית, סובלנית לפרשנות, במובן שמאפשרת לכל מאמין לחיות באמונתו, בווריאציה על המציאות הנתפשת, בהסברים לסיבותיה ולדרכי הטיפול בה. מכילה אלמנטים בלתי מתושאלים - 'קדושה', ומשתמשת בהסמלות מציאות - טקסים.
עם זאת אין טולרנטיות לבסיס האמונה, שהוא נחרץ ובלתי ניתן לערעור.
בשל התפישה שיש 'כוחות-על מנהלי יקום', יש מי שמנהל שכר ועונש על פעולות הפרט, מין קונספט כזה שמגוייס בדרך כלל לרווחת או הגנת המאמין.
פרדוקסלית, חילוניות, היא תפישה אדוקה, מוחלטת טוטליטרית, שאינה סובלנית כלפי פרשנות.
ועם זאת חלק מרציונליות היא הטלת ספק בכל דבר ובדיקתו האם עומד בעקרונות הפירוק ההיררכי לוגי למרכיביו והיכולת לחזות מציאות על סמך ניתוח המידע.
חתירה
למה האינדיבידואל שואף בגישה?
מחשבה אינטואטיבית, לא מיומנת לוגית, כאוטית, שאינה תומכת דייה (-לתפישת המאמין) ךהבנת המציאות או השלכותיה הנגזרות, וזאת באופן המאיים על תפישת ההומאיזטאזיס של הפרט, מנתבות אותו לחיפוש סיוע, מעקה תפישתי, שייקל על הבנת המציאות, יסייע בפילוס נתיב התנהלותי ולעתים ייחול להתערבות, דאוס אקס מכינה, ליצירת שינוי משמעותי, באופן שמחוץ להשיג כוחו של הפרט.
לרציונליסט מחשבה היררכית מסודרת לוגית שבעליה סומך על עצמו שיסתדר במציאות כאוטית- זו שהסדר בה לא פוענח.
האנשת הגישה
מהם הממדים האנושיים המיוחסים לגישה?
אמונה- כתפישה אבסטרקטית, נזקקת למתווכים, נציגים מטעם, סוכנים ופרשנים.
היא מואנשת; מתקשרת עם מי שחי על פיה, מתגמלת על דבקות בה או מענישה במגוון סנקציות על כפירת מאמיניה בה, לפחות על פי נציגיה.
הגישה הרציונליסטית תיחשב כאינטליגנטית, מנוכרת, ומאיימת.
מקור האיום בשימור המבנה החברתי, והשרדות אישית:
בהיות הרציונליות נטולת אלמנטים מוסריים, היא נסמכת על 'מעצורים' תפישתיים פרסונליים, שירסנו חתירה לקידום תפישת תועלת אישית של האוחזים בגישה.
מסוכן לסמוך על מעצורים אלה:
מבחינת הרציונליסט, אם ימצא לנכון שביצוע מעשה המקדם אותו יפגע באחר, יבצע,
מבחינתהמאמין, שנסמך על כוחות גדולים ממנו ומותנה אליהם, יחוש מאויים ממי שנעדר התנייה מרסנת כזו.
אופי אישיותי
מהם המימדים האנושיים המיוחסים לפרסונה הנמנית על הגישה?
המאמין נתפש על ציר שבין תפישת עולם ערכית חמלתית לבין קנאות פרימיטיבית חשוכה.
יכול להיחשב כאיש חזק וערכי הדבק באמונתו, וכחלש שהטמין אבנים בכיסיו התודעתיים כמשקולות מייצבות את נידפותו בחששו מפני מציאות בלתי ניתנת לניהול עתירת 'רגעים מכוננים' שמחייבים פתרונות דרסטיים מעבר ליכולותיו.
רציונליסט נתפש כקריר, מנוכר, מנותק, אוטיסט, מתנשא, אינטליגנטי נוטה למדעים מדויקים, עם מחשבה אבסטרקטית.
מקור ההתנשאות: תפישת יתרון של מי שבוטח ביכולתו הרציונלית על מי שלא.
ככזה, מכיוון שנתפש כנטול מעצורים מוסריים שמקורם בכוח-על, המאמין בתפישת מיקסום טובתו האישית עלול לאיים על סביבתו כמי שעלול לעבור על קודי מוסר חברתיים.
איפיון
מה ההשלכות של התפישות העיקריות?
ליברלית, אישית, סובלנית לפרשנות, במובן שמאפשרת לכל מאמין לחיות באמונתו, בווריאציה על המציאות הנתפשת, בהסברים לסיבותיה ולדרכי הטיפול בה. מכילה אלמנטים בלתי מתושאלים - 'קדושה', ומשתמשת בהסמלות מציאות - 'טקסים'.
פרדוקסלית, חילוניות, היא תפישה אדוקה, מוחלטת טוטליטרית, שאינה סובלנית כלפי פרשנות.
הנחות א-פריוריות
איך מתייחסים להנחות-על?
שימוש בהנחות מקדמיות כחלק מהמציאות, מהוות מהות האמונה.
שלילת הנחות מקדמיות.
אי-ידיעה
איך מתנהלים עם היעדר תשובות רציונליות?
האמונה באה לתת מענה לסוגיות אי-הידיעה, מהווה את ההסבר לה, בסיס צידוק קיומה.
קיימת יכולת לחיות עם אי-ידיעה, (איך נוצר העולם...) נמנעת מהסבר אמונתי מיידי מוצע עלי ידי סוכן אמונה או על ידי-
תיוג הנחה כאקסיומה, שהיא בלתי נמנעת, לא רצויה, מעטה ככל האפשר,או
המתנה להסבר רציונלי עתידי.
הוכחה
מהו הצידוק לתפישה?
על אף הנחת הנחות א-פריוריות, במין טאוטולוגיה סיבובית, קיים חיפוש לצידוק הציוויי האמונתי של ההנחות המקדמיות- אין לאכול בשר עם חלב, יש למול את היילוד, פוסטולט שמשרת בריאות, לכן מוצדק.
שימוש בחיוויי מציאות כהוכחה לתפישה המקדמית- יכול להיות שעולם כה מורכב היה יכול להברא שלא על ידי האל?
היסק על עבר שמנבא תופעה עתידית,
הגעה לאותה מסקנה על סמך אותם נתונים על ידי תודעת אחר.
נראות
איך נתפש אוחז בגישה?
אוחז באמונה נחשב כ'אנושי'. מי שאינו בן אנוש לא תהיה אמונה.
בעל האמונה חושב שחסר האמונה מפסיד מימד בחיים אם נעדר אותה.
מכיוון שאמונה היא מכנה משותף למאמיניה יכולה להתפתח אחוות בעלי אמונה, והקצנה ביישומה.
בעל אמונה יכול לבקר עמית על אדיקות יתר או חופשיות לפי קוד שרירותי שנראה לו אוניברסלי אך מובן רק לו.
בעל אמונה אחת יכול לבוז ל-, להיות עוין את מי שמחזיק באמונה אחרת אם נוגדת את שלו.
הרציונליסט מודע להיותו מיעוט המוקף במאמינים בדרגות שונות בנושאים שונים.
לעתים הוא אפולוגטי בהיותו נתפש כ'לא אנושי.
הרציונליסט מתייחס לבעל האמונה כ'עובד אלילים', שאין יכולת או טעם לנהל איתו שיח רציונלי, ובז לו אם במוחצן או בהסתר.
סובלנות
איך גישה מתייחסת להיפוכה?
אמונה מאפשרת לרציונליות לדור עמה בכפיפה אחת.
במתח ביניהם, ייעשו מודיפקציות והתאמות על צירי זמן, תפישות, פעולות, בהכרח לא בקוהורנטיות עם האמונה או ברציונליות, עם זליגות התנהגותיות לשני הצדדים, תוך שימוש ב' רציונל ללא בסיס הגיוני '.
אדם מאמין יכול לפעול רציונלית.
יתירה מזאת, אם לא היה נוהג ברציונליות, לא היה מצליח ליישם את אמונתו לאורך זמן.
לאישיות רציונלית אדוקה, אין פניוּת לאמונה.
נטישת הרציונליות יכולה להיות בעקבות החלטה לא רציונלית, טראומה מצוקתית.
תנועה
לאיזה גישה יותר גלישה מהשניה?
אבולוציונית לאמונה;
עם ההתפתחות היכולות המנטליות, האינטליגנציה, התמלול החיוויים הרגשיים, עולות שאלות שהולכות והופכות מורכבות שאין להן תשובות נגישות, יש יכולת לאמץ תפישות א-פריוריות שלא עולות עם מציאות נתפשת.
אישיות שיש לה מאפייני מאמין (בתצפיותיי האינטואיטיביות) יכולה לנטוש אמונה אחת, אבל הכישורים הקוגניטיביים, רגשיים מנחים לאימוץ אמונה אחרת, לא מאפשרים את השלתה.
בהיעדר אינטליגנציה ויכולת רגשית, צמחים, חיות פועלים רציונלית- על פי חוקי הטבע, באופן תגובתי דומה לגירויים זהיםבהיעדר אינטליגנציה ויכולת רגשית, צמחים, חיות פועלים רציונלית- על פי חוקי הטבע, באופן תגובתי דומה לגירויים זהים.
עם התפתחות האינטליגנציה הכלים התודעתיים מתפתחים ומתיימנים.
סיבה
מדוע מומרת גישה אחת באחרת?
מעטים הם המקרים בהן אמונה ניטשת.
במקרים בהם הסוציולוגיה האמונתית נרפית האישיות הרציונלית הלאטנטית יוצאת לאור.
במצבים טראומטיים, נטול או בעל אמונה חווה 'התגלות'- epiphany.
רציונליסט עשוי לאמץ אמונה בשל חוסר היכולת לעמוד מול עוצמת התופעה שחווה עם (היעדר) הסבר לה.
אנושיות
מהי ההתייחסות לרגשות בכלל, ולחמלה בפרט?
ייחוס למרכיב אמונה כביטוי לאנושיות.
בהתעלם ממעשים 'לא אנושיים' שנעשו בשם האמונה, רוב האנשים מאמינים.
רציונליות כשלעצמה נטולת מימדי אנושיות או חמלה.
רציונליסטים נתפשים כחסרי חמלה, 'לא אנושיים'.
הרציונליסט בהתאם להעדפותיו ונטיותיו- עד כאן אין רציונליות, במסגרת תמלול התנהלותו בחייו, יחליט באיזה מקרים, אמצעים, משאבים וויתורים יקדם את מימוש הערך.
מוסר
למי יש עקרונות התנהגות המאבחנים בין 'טוב' ל'רע'?
בקבלת האמונה מוטמעים עקרונות מוסריים, שעשויים להשתנות בין אמונה אחת לאחרת.
אמונה מפקיעה את עקרונות המוסר מרציונליות- לא סומכת על המאמינים שבכל פעילות יקדמו את טובתם באופן שלא יפגע באחרים ובחכברה, ולכן מיצקה עקרונות מוסר כציוויים.
רציונליזם לא בוחן ערכית פעולות אלא האם מקדמים את טובת הפועל. לצמחים או חיות אין מוסר.
רציונליסט יכול להעדיף קידום ערכים מסויימים על אחרים, וייתן לך צידוק רציונלי שכך מזהה בהם את תפישת טובתו.
ערכים אלה מוטמעים א-פריורית על ידי שילוב של אישיות וסוציולוגיה.
אישיות רציונלית שלא הוטמעה בה מרכיבים א-פריוריים של קידום עצמי בהתאם לחברה המקיפה אותה נעה על ציר שבין אוטיזם לסוציופתיות פסיכוטית.
אישיויות קצה אלה הן ה'אחראיות' למוניטין השלילי של הרציונליזם.
רצף
מה ההתייחסות לפעולות הנובעות מהגישה בעבר?
פעולה שנעשתה מתוך האמונה, כתחזוקה ישירות או כקידום תפישת טובת הפרט לאורה, מתקשרת עם ממדים הוליסטיים, על רצף אירועים זמן ופעולות. מקבלת הכשר, הקשר ותוקף ביחסי גומלין עם עיקרי האמונה.
פעילות רציונליות היא יחידנית, פרטיקולרית, לא מתוקפת מעצם רצף.
אין קשר נסיבתי ערכי בין פעולות על עצם קיומם.
הצטרפות
איך מאמצים גישה?
פיתוח אמונה יש צורך בתודעה.
האמונה המתפתחת תהיה באמצעות:
דמויות דומיננטיות המקיפות את הביטאט הפרט בשלב ההתפתחות התודעתית עשויות להטמיע תכני אמונה שרירותית.
בעת שפרט נחשף למצב שאין לו הסבר לתופעות האופפות אותו, ותודעתו אינה יכולה להישאר במצב של העדר הסבר ל-למה, או מענה ל-איך..., מענה, יש סבירות שהפרט ייסמך על הסבר פותרני שיינתן על ידי סוכן כריזמטי של האמונה. [-קשה להאמין שיש מי שחווה מאורע טראומטי ואימץ בעקבותיו סט אמונות וציווים שלא הכיר קודם או תוּוָך אליו על ידי גורם אחר, אלא פיתח אותם עצמאית].
כשיש ייחול לתפנית מאז'ורית בעלילה, שמשהו יקרה מהר או יימנע והיות הגורם מחוץ להשפעת הפרסונה, יש פנייה לגיוס כוחות-על* שהאמונה עשוייה לייחס להם השפעה אמפירית על הסיטואציה.
צמחים כתוצר של הטבע, פועלים באופן שתואם רציונל, כדי להיות ברירת המחדל הראשונית של כל אורגניזם, לפני שספח תודעתית תפישות שרירותיות הוא התנהלות רציונלית.
צמחים כתוצר של הטבע, פועלים באופן שתואם רציונל, כדי לצמוח.
תצורת האינטליגנציה הנמוכה של חיות מאפשרת יישום פעולות רציונליות, גם אם חשופה לטעויות זיהוי בסביבה 'זרה' להן, אף שאינה מתומללת.
מעל אינטליגנציה מסויימת מצופה מאדם שיפתח כלים לניהול מכלול התנהגותו במרחב באופן רציונלי, שיקדם את טובתו במורכבות על צירי זמן, תשומות, מחיר, והסכמת סביבתו.
*
אצל רציונליים יש 'ריכוז אנרגיות' במובן של מיקוד תשומות לקראת התמודדות עם מטלה, בשונה מאנשי אמונה שמניחים שבכוח התודעה המציאות תושפע אמפירית.
תקפות
איזה חיוויים מחפשים לתקפות הגישה?
חיובית- חיפושי הוכחה מתמידים מצטברים ובהגדרה לא מספיקים, לחיזוק אמונה א-פריורית.
נגטיבית- חיפושי הפרכות מנתצות פרדיגמות נוחות תפישתית כחשש שתפישה היא שגויה או תוצאה של גישה לא רציונלית.
עמיתים
מה היחס לאוחזים בגישה דומה?
שאיבת חוזק, לגיטימיות, תקפות ועוצמה, וכן חשש מלחץ תגובת עמיתים שאימצו סט תפישות שרירותיות א-פריוריות דומות.
עמיתים לתפישה הם מי שהיו נוהגים מול אותה באופן דומה, הם מהווים בקרה להתנהלות רציונלית, לא כמקור כח תומך רגשית.
אמונה באמונה
מה היחס לאוחזים בגישה דומה?
המאמין מניח, חושב, חפץ שהחתרן הרציונלי בסתר ליבו שותף לווריאציה של אמונת המאמין, כלומר מכנס.
החתרן הרציונליות, מניח, חושד שכל אחר הוא לא רציונלי, מפריד, וגם אם יוכח אחרת, מצפה לשמיטתו מהרציונליות.
זה היופי בין רדיקלים משמימים לימניים מרתקים:
בעוד השמרנים מתכנסים לקיים, הניתן, המוכר והקבוע,
הרדיקלים מתרתקים מהשונה, האמןרפפי, האחר והמחדש.
נורמטיביות-סבירות*
מה האבחנה ביניהם?
הקהילה מהווה גורם מחזק נורמטיבית, ובשל כך, כביכול, מוכיח לוגית.
סבירות לא מקבלת את תקפותה מרוב, בקהילה כלשהי.
סבירות נסמכת על מחשבה לוגית היררכית שמאפשרת לחזות קרות דברים בעתיד על סמך יצירת קשרים בין מרכיבים,
וברמה האנושית- מי שנמצא רגשית מחוץ למצב והיה נוהג באופן דומה בסיטואציה דומה, בניקוי טעמים והעדפות אישיות.
*
ישנו בלבול רווח בין 'נכון לוגית' ל'הסכמת רוב'. שני מעגלים אלה עשויים לחפוף, ובמצבים רבים במידה רבה, אבל ישנן פעילות נורמטיביות שאינן סבירות- פנייה אל מת בלווייתו באמצעות הקהל השומע, ופעולות סבירות שאינן נורמטיביות- התייחסות לדגל כפיסת בד.
אינדיבידואליות
מה יחסי פרט-קהילה דומה?
לקהילה תפקיד חשוב בהטמעת תחזוק ושמירת האמונה בהיבט החיובי מחזק ובהיבט השלילי מעניש על היעדר יישום פעולות שהן תוצר האמונה.
הרציונליסט לא שואב את אנרגיית התנהלותו מקהילה דומה, שכן ביטויים רציונליים הוא רואה בכל מקום גם אצל 'מאמינים'.
סדר
מה ההתייחסות לכמיהה וההכרה בכוח המסדר את הייקום. בעיקר על מושג ה'צדק'?
בעל האמונה, מייחל כחלק מאמונתו, כפרקטיקה תועלתנית, לסדר ייקומי שיאיר את ההבנה ב'סיבה-תוצאה', בשלב הראשון והפחות חשוב, וייטיב עימו בשלב השני והחשוב.
סדר הייקום הוא תוצר של מרכיבים פיזיקליים שמתיישרים ביניהם על ידי סט חוקים שבחלקו ידוע ומובן.
סדר ביחסים, כהשלכה של רעיונות הפיזיקליים הוא תוצר של מפגש מחשבות ומעשים של אנשים ועצמים שונים בייקום.
אין לרציונליסט את האמונה בכוחות מטפיזיים 'המסדרים' את רווחת הפרט, ולכן לא מייחלים להם.
מושג ה'הצדק' נתון לפרשנות על טובה מצרפית של כלל כלשהו מול פרטים המוכלים בו.
'צדק מוחלט' כידיעה מוחלטת הוא לא ערך נשאף, מפני שאינו בר הגדרה.
שגיאה
מהי ההתייחסות לטעות התנהלותית במימוש התפישה?
אמונה קוראת לכך 'חטא'.
מאפשרת מחילה במגוון של אמצעים:
החל מהתעלמות המאמין,
המשך הפניה לפרוטוקול האמונה לטפל ב'חטא' המסויים (- בקשת מחילה/ וידוי לחטא מסויים),
וכלה בקניית מחילה מהממסד האמוני, כ- אינדולגנציה, שטר מחילה.
הרציונליות תתייחס לתפישת מציאות שגוייה כמקרה מצער של קליטת נתונים מוטעית, כהערכה לקויה של משמעותם, או כעיבוד שגוי בלתי רציונלי.
תיתכן מחלוקת על הסתכמות על מרכיבים שגויים בתפישת המציאות, וכן טעמים- מהי מידת המיידיות של של קידום טובת הפועל, עדיין בגבולות הרציונליות.
אין השתת 'עונש' על ביצוע שגיאה, מהתפישה, אלא,
נזק לאינדיבידואל מעצם ביצוע השגיאה, והתיקון, הוא הבנת משמעות ההכרה בטיפול שגוי במציאות, שעדיף שלא יחזור.
מוטיבציה
למה לאחוז בגישה?
תחזוק האמונה הוא ערך עליון, שנובע ממנו, כתגמול, כתוצאה, בעקיפין, כתוצר לוואי, כ- after effect קידום איכות חיים גבוה למאמין.
בתודעת המאמין, יישום האמונה הוא שימור יחסי גומלין בין האמונה לבין התוצאה המתבקשת על ידי המאמין.
המוטיבציה של הרציונליסט לשמור על גישתו, היא תפישתו שהבנה רציונלית של המציאות מהווה, באופן ישיר, ערך קיומי לחיים טובים יותר מאלטרנטיבה של שיכוך תודעתי.
...דוקציה
מהי הגישה האינדוקטיבית בונה, או הדדוקטיבית מפרקת?
אמונה, היא בנייה אינדוקטיבית מחזקת את השרירותיות בהנחות יסוד, ציוויים והכרזה על תפישות או עצמים כ'מקודשים'- פרקטיקה שמונעת בחינה או פירוק.
הרציונליות נגטיבית במובן שרואה בפירוק דדוקטיבי של מרכיבי המציאות לאלמנטים לוגיים (המילה science באנגלית מקורה ב- scientia, ידע בלטינית, σχίσμα ביוונית חיתוך.)
תהליך הבנה רציונלית, בחינה, החלשה, ושבירת תפישות קודמות שאינן עומדות למבחן רציונלי, נטול אמונה.
השתייכות
איך מצטרפים לקהילה*?
פרסונה עם נטייה אישיותית אמונתית תקבל החלטה- רציונלית, להחיל על עצמה סט אמונות של קהילת מאמינים מסויימת, לאור המענה שסט האמונות מציע.
המענה יכול להתפש על ידי הפרסונה כבעל ערך, אם נותן הקלה ל
אי-נוחות רגשית שבה הפרסונה נמצאת,
כמספק מענה 'רציונלי' לשאלות משמעותיות חסרות פתרון אחר
מרצה דמויות מפתח בחיי הפרסונה.
במקרים אלה הפרסונה מקבלת החלטה, מודעת או בלתי מתומללת, לקבל את שרירויות תפישתיות וליישם את הפוסטולטים הנלווים.
רציונליסט לא מקבל החלטה להשתייך לרציונליזם. זהו תוצר של מבנה אישיות, שרואה כיעד לפענח לוגית את היבטי קשרי סיבה-תוצאה בחייו. רואה במחשבה החותרת לפיענוח סיבה ותוצאה, כפעולה המקדמת את תפישת הטוב של הרציונליסט
הרצונליסט מניח שיתמודד עם המציאות באופן מיטבי בחידוד קישורים אלה.
במצבי אי-נוחות- ייתחפר בתוך מעגלי ה'סיבה-תוצאה', אינטואטיבית, לא כאידיאולוגיה, מייחס לעצמו יכולת להתמודד עם המצוקה על סיבותיה ולהתייחס אליה כסך מרכיבים מציאותיים שלא מנוהלים לטובתו. אין פנייה מגייסת לכוחות-על שייחלצו לעזרתו, מפני שאינו שותף לאמונה בהיותם.
*
אין (לי) הסבר מה גורם לפרסונה להיות רציונלית או נוטה לאמץ גישה תפישתית אמונתית.
תחזוק
לאחר ההצטרפות איך עיקרי הגישה משמרים את ערכם?
בניטרול הגישה הרציונליות, החולקים את הגישה האמונתית מגייסים היבטי רציונליות לשאוב חוזק לאמונתם מחיוויי מציאות בלתי מוסברים רציונלית.
בתור שכאלה, משוייכים למקור האמונה, לסוכנים מטעמה, לממסד האמונתי, לדמויות דומיננטיות בהיררכיה האמונתית, ובהעדרם המאמין עצמו מתחזק אמנותו בניסיון לצרף אליו עמיתים לאמונתו.
רציונליזם שואפת ליישום מלא. אין רצון לצאת ממנה לחופש. זו לא מטלה שרוצים להשתחרר ממנה.
לאמונה יכולים להיות מתווכים בין תודעת המאמין לבין מקור האמונה. הם מחזקים ב-
מיומנותם,
נסיונם
והיותם מושא לריצוי את תפישות האמונה, ואף יכולים להיות גורם מאיים לשימורה.
אין.
טקסים
מהי ההתייחסות להסמלה של מציאות?
שימוש בייצוגים סמליים של מציאות ולייחס להם ערך כשלעצמו.
אין.
טיפול במציאות כהווייתה ללא תיווך סימלי.
השתתפות בטקס כהסכמה לפנייה, כחוסר רצון לעשות עניין מאי-ההשתתפות, לא מתוך נטילת חלק במהותו.
מיסטיקה
מהי ההתייחסות לשיוך כוח למלים?
למלים עשויה להיות משמעות מעבר להיותן אינסטרומנט לאחיזה תודעתית של תיאור מציאות.
מכיוון שהמאמין מתייחס ליכולתו הקוגניטיבית להשפיע על מציאות, הוא עושה זאת בתמלול.
מכאן קצרה הדרך לייחס למלים מסויימות כמיצוי, ריכוז, תמצית הסמלה של מציאות ברואה, וככזו מלה יכולה לתאר רעיון מופשט וחשוב, ומכיוון שכך צפוי לשייך למילים מסויימות ערך מעבר להווייתן.
אין.
טיפול במציאות כהווייתה ללא תיווך סימלי.
מלים ככלי לאחיזה תודעתית של המציאות
השתתפות בטקס כהסכמה לפנייה, כחוסר רצון לעשות עניין מא-ההשתתפות, לא מתוך נטילת חלק במהותו.
מיסיונריות
מהי השאיפה להנחיל לסביבה את הגישה?
בהחלטה מודעת לנטרל ממד רציונלי, יש צורך לתחזוק מתמיד של אמונה.
בהעדר רציונליות מובנית חלק מחיזוק אמונת המאמין היא חתירה מתמדת לקבלת תמיכה המגיעה מהסכמת האחר.
לכן המאמין ישתף את סביבתי בטוב שהוא רודה מיישום האמונה, יוכיח את נכונותה לאחר, וינסה לשכנע אותו לאמצה.
הרציונליסט לא מתייחס לעמיתיו לתפישה כמי שמחזקים אותו.
הרציונליסט יכול לבוז למאמין, ללעוג, להתנשא על כך שהמאמין כיבה את הרציונל, ינסה באמצעיים לוגיים להוכיח למאמין שאמונתו לא רציונלית, ויעשה זאת מכל מני טעמים, שהטעם של חיזוק עצמו נעדר מהם.
אי-רציונליות
מהי ההתייחסות לטעמים, העדפות ויצרים*?
בהיררכיה, תחזוק האמונה מקדים את מימוש טעמים והעדפות של הפרט.
תיתכן מניפולציה אישית של מאמין שיגייס את האמונה למימוש פרטי של טעמים העדפות או יצרים.
רציונליות, יכולה לחיות עם היעדר הסבר רציונלי- היא 'מחכה', 'ממתינה לפיצוח עתידי'.
גישה רציונליות תעודד הסברים לתופעות בלתי מוסברות גם אם לא תדע להצביע תמיד על מקור טעמים, העדפות ויצרים.
עם זאת, הרצונליסט קשוב ליצריו וטעמיו, יקבע לעצמו, שרירותית, מקומית, באופן שניתן לשינוי, פֶּר מקרה, את סדרי העדיפויות על ציר הזמן והקצאת המשאבים למימוש טעמים העדפות ויצרים שרוצה לממש ויגייס את הכלים הרציונליים לתיעדופם הפנימי, וניהול מימושם בעולם של תשומות במחסור.
*
המונח רגש לא מוזכר בשל ההנחה שאין סטנדרטיזציה בהבנת המושג.
זמן
מה המשמעות של יישום רציף?
האמונה קודמת לכל גילויי המציאות.
אימוץ האמונה נמצא אחרי קיום אנושי.
לאמונה יש משמעות על רצף זמן שמתבטאת בספיחת ערך מעמיתים לאמונה, הממסד האמונתי, וצבירת מיומנות ביישומה.
יש מי שצבר יותר ניסיון ביישום עיקרי האמונה.
יש מי שנוהג באדיקות יתירה או פחותה ביישומה.
התנהלות רציונלית באה לאחר היות תפישת המציאות, בתפישתה בעיבודה בברירת הכלים והדרך להתמודד עם השלכותיה.
עקרונות הרציונליות לא עומדים על ציר זמן שמתקף אותם.
לזמן אין משמעות מעבר לציר המארח את המאורעות, וככזה יש לו משמעות היררכית רבה, מה קדם לְמה.
אדיקות
מה הסובלנות לשמירה על הגישה?
המאמין מתנהל גם על פי עקרונות רציונליים, בלעדיהם לא יכול היה לשרוד.
באמונה יש מימד שמתכתב עם הרציונלית, בכך שלאחר הנחת הא-פריורי, האמונה אמורה לתת מענה לצרכים- תפישה רציונלית, ויש למצוא לכך מענה רציונלי.
המתח בין קבלת מימד לא רציונלי לבין הסברים ויישומים המתכתבים עם ההיררכיה הלוגית, בהכרח יוצרים ביישום האמונה ממד דינמי של טולרנטיות ומידתיות.
ברציונליות אין מדתיות גדולה או נמוכה של אדיקות.
הרציונליות דיכוטומית- קיימת או איננה.
יש מי שנוהג ברציונליות, ומי שלא.
הרציונליסט שואף לנהוג ברציונליות על רצף בסיס קבוע.
קדושה
מהו היחס לאלמנטים שיש עליהם הסכמה וולונטארית לא לגעת בהם?
קבלת העיקרון- קדושה, שישנה תפישה בה כחלק מאמונה, לרעיונות, חפצים, יש ערך-על, א-פריורי, אותו יש לקבל כהווייתו ללא בדיקה או עוררין.
אין.
שלילת תפישות או חפצים כבעלי יישות א-פריורית בלתי ניתנים לבדיקה, חיתוך, בחינה, הבנה.
מתבקש שערך החיים יהיה 'קדוש', הוא לא- אין קדושה.
ייצריות
מהו היחס לרצונות, תשוקות מאוויים פיזיולוגיים?
פרדוקסלית, ניתן יהיה לחשוב שהמאמין הוא טיפוס ייצרי שאמונות מסורתיות עושות רגולציה על מאווייו, מהטעמים של
שמירה על מבנה הקהילה
בידול המאמינים השייכים לאותה קהילה ממאמינים אחרים
מדד לדבקות האמונה.
הרציונליסט מכיר בהעדפות וטעמים ומגייס את יכולותיו כדי להשיגם, תוך ניהול השגתם כדי להמנע ממצב שקיום תאווה ייצרית אחת ימנע תאוות חשובות יותר, לטעמו.
בשל 'ניהול' זה, הרציונליסט ייחשב כפחות 'ייצרי, כשלמעשה חלות עליו פחות הגבלות.
השתייכות אתנית
מה היחס של אינדיבידואל ל'עם', לאום, האם אופקית או אנכית?
המאמין, מייחס משמעות להיותו חלק ממורשת אבותיו, החוליה המקשרת לילדיו, ובתור שכזה יש לו משמעות.
כך יש לו זיקה למי שחולקים את אותה מורשת והתנהגויות נגזרות מכך.
כדי להוסיף מימד פרקטי להתייחסות זו, המאמין גורס שאם היה נוטש את המורשת הזו אלה המאיימים עליו לכלותו היו מכלים אותו בשל אותה מורשת ולכן יש לטפחה.
הרציונליסט רואה את הזיקה כאופקית. עם מי שיש אינטרס משותף כעת.
אין ייחוס למורשת אבות, ואין משמעות להנחלה של 'מורשת' לדורות הבאים.
הרציונליסט מכיר באבולוציה של חיות, של בני-אנוש, התפתחות שהביאה למצב עכשווי.
הוא מכיר בתרבות משותפת, בערכים אסתטיים, אך לא במורשת מקודשת, שיש לשמרה מעצם היותה מורשת.
ערכיות איכות המציאות
תפישת מציאות כ-'טובה' או 'לא טובה'
במחשבה עתירת פרדיגמות קיום הפרדיגמות מייחס למציאות איכויות, שהפרדיגמות אמורות לטפל בנתפשות כשליליות המובנות בה.
אין מציאות 'טובה' או 'רעה', 'שמחה' או 'עצובה'.
יש השלכות מציאות על פרסונות באופן ש'כואב' או 'שמייח' לפרסונות.
חתירה לתפישת מציאות 'איכותית', באופן 'נכון', מדויק, שמאפשר ניבוי רציונלי של השלכותיה באופן שממקסם את צרכי, רצונות והעדפות הפרט '.
מה שמדיר את משמרי הטקסים מהתפישה הרציונלית הכוללת, הנשאפת על ידם,
תיתכן מניפולציה אישית של מאמין שיגייס את האמונה למימוש פרטי של טעמים העדפות או יצרים. רציונליות, שיכולה לחיות עם היעדר הסבר רציונלי- היא 'מחכה', 'ממתינה לפיצוח עתידי', לא תדע להצביע תמיד על מקור הטעמים והעדפות.
עם זאת, הרצונליסט קשוב ליצריו וטעמיו, יקבע לעצמו, שרירותית, מקומית, באופן שניתן לשינוי, פר מקרה, את סדרי העדיפויות על ציר הזמן והקצאת המשאבים מהם הטעמים העדפות, שהוא רוצה לממש ויגייס את הכלים הרציונליים לניהול מימושם בעולם של תשומות במחסור.
שיח הנסוב על אמונה בין מאמין לבין חותר רציונליות, חסר ממשקי בסיס הכרחיים לקיום משמעותי.
ועוד יותר-
משער, (לא מאמין- אין לי את הידיעה), שמדת רציונליות היא תוצר בהלימה למבנה אישיותי על מצע של סוציולוגיה מקיפה של דמויות משפיעות. לא בחירה מודעת רציונלית להיות רציונלי, או לא, או להמעיט / להגביר את מתג ויסות העצמה האמונית / רציונלית.
התוכנית 'בובה של לילה' במהותה, היא פלטפורמת הומור טריבונות של אוהדי כדורגל בז'אנר הקומץ מהיציע המזרחי (בית"ר ירושלים, אצטדיון טדי) עם התאמות מתבקשות והכרחיות לקהל מגוון מעט יותר של לייט נייט בערוץ ספורט.
אפשר כמובן להתפזר על שונות מנעד ההנאה של צופי התכנית, מההומור המבוטא, התקיף, הלעתים נמוך, נשכני ופוגעני בדמויות אותן המשתתפים מגלמים, בהתנהגויות בסטריאוטיפים בהם היוצרים מטפלים.
בכך, לדעתי, הם עושים שירות לעצמם, גדול לקהילתם, וענק לחברה:
הם הופכים את מושאי טיפולם, ויש להודות בעיקר- את עצמם, לחסרי רגשי נחיתות, ולחלק חשוב מתרבות כוללת, שלא מכוונת את עשייתה פנימה אלה לכלל המרחב.
-- מוסף הארץ 3/10/2014
העברת התוכן לצופה
אני חושב משמע אני קיים, וכדאי להטמיע את זה, כלומר לקעקע את זה.
גילויי הטולרנטיות שהפגנתי כלפי חיוויי אמונה והתכנסות הזדהותית היו מעטים, הסבו לי מעט כבוד ועוד פחות אהדה.
חיווי של חולשה חברתית.
תגובות המבוכה עשויות להיות
החוקרים הניחו שרוב הנבדקים יבחרו בדלי שאותו יידרשו לשאת את המרחק הקצר ביותר. ואולם, מרבית הנבדקים נטלו לידיהם את הדלי הקרוב ביותר אליהם, מה שחייב אותם לשאת אותו מרחק גדול יותר מהנחוץ. במלים אחרות, הם בחרו לעשות מאמץ גדול יותר - מבלי להפיק כל תועלת מכך. "לא הבנו מה קורה", אמר ראש צוות המחקר, המרצה לפסיכולוגיה דיוויד רוזנבאום, "חששנו שאולי טעינו בהנחיות".
תהיתי על התבטאויות של דמויות, בעיקר מהצד הימני העמוק של המפה הפוליטית, שנראו לי כחיוויים של תודעה דמוקרטית צרה, מוגבלת, כזו על תנאי.
המעניין הוא, שרבים מאותם דוברים הצמידו לעצמם תארי התפעלות, התפעמות מהיותם 'סופר דמוקרטים', או דמוקרטים 'גדולים' כשהופנו אליהם הסתייגויות ממידת דמוקרטיותם.
מהות דמוקרטיה היא קידום תפישת רוב הבוחרים בנושא נדון.
uber עושה סוציאליזציה של התנועה-
כל באלעגולע השתדרג לנהג מונית, מסיע נוסעים בשכר.
פיסות מידע על מאורעות דומים בשתי אימפריות בהפרשי זמן של [2014 פחות מינוס 133 שנים] 2247 שנה.
על פי ג'ון לוק, רעיון הזכויות הטבעיות, לכל אדם זכות ל
לא סומך על עצמי שאפתה אותך למלא את הסקר - הליברלׂאמטר, עד תומו.
'15 דקות התהילה', של אנדי וורהול-
החשיפה באמצעות מדיה מודפסת, משודרת, ומטוּלְוֶזֶת להבלחת פרסום וחזרה לאנונימיות, השתדרגה עם האינטרנט, עם מאגרי זיכרון נגישים הניתנים לחיפוש והצגה, וכן עם סף הכניסה ליצרני תוכן עצמאיים פרטיים הונמך דרמטית.
קראתי שלשחקן הישראלי המשחק בסלטיק, בירם כיאל, נולד בן.
חלוקה על פי מפלגות תפישה מול מפלגות אג'נדה
בשיטות ממשל עם ריבוי מפלגות ישנה הבחירה הראשונית בין נציגי בוחרים שמייצגים פתרונות קונקרטיים לבין תפישות עולם.
הבחירה הראשונית נעשית בהפרדה בין מפלגות המייצגות תפישות עולם לבין נישתיות, וזאת לפי
כותר אביב:
אם תמונה שווה אלף מלים,
הי גברת פאר
וואלה. מאמין, מסכים. אינטואיטיבית לא מתווכייח, מקבל; אם תשפך קופסאת גרגרי חומוס לערימה במגירה, ולצידה ישפכו גרעיני דורה, אז המגירה תטולטל בפתיחה-סגירה מספר פעמים, הגרגרים יתערבבו. האם יש מצב, שיווצר מצב אקראי, בו ערימה צהובה תהיה נפרדת מערימת הבז' כבמצב הראשוני, טרום טלטול המגירה?
מבחין בתופעה, שלרבים ממכריי, גירויי החיים, קשים להם. כ ב ד י ם, עליהם.
בתפישתי האישית, ההורית, חינוכית, ניהולית, אני מוטה לגישת ה'חבל של טרזן'.
בחתירתי להתנהגות אורגנית, אבולוציונית, רציונלית, המתרחקת מדאוס אקס מכינות, מפתרונות גורפניים, מרבולוציות משנות מצב, מהסתמכות או אף ייחול להתערבות כוחות-על אני נוטה להסתמך על resources, בהישג יד שניתן לאחוז בהן להשגת היעד הבא.
כבוד רב לסלקום- מלת ביקורת אין לי על חלקה באירוע, נהפוך הוא, שתספח את כל יחסי הציבור שיכולה על ההשקעה, על ההופעה המוצלחת, ומי שרוצה בעקבות ההופעה לעבור אליה- אחלה וסבבה ועל הכיף כיפאק.
עם התעניינותי בצילום, כילד בחולון עם המינולטה של אבי - עם צליל התריס tsik מנגן לי באוזן, ריח העור החום עולה באפי.
החל מספטמבר 1974, עת קנו לי את ה- Pentax Spotmatic המשומשת, המיתולוגית כללית ופרטיקולרית המצלמה המעצבת והחשובה ביותר שלי, עסקתי בצילום, בעיקר של אחרים.
את ה- 7250 לקחתי בינואר 2004, יחד עם המצלמה הדיגיטלית הלפני האחרונה שהייתה לי, להודו.
מישל רולאן
אבל הסיבה שנדלקתי הייתה:
"...לפעמים פשוט מתלהבים שיש יין שמייצג את המדינה.
גלריה, הארץ, 15/10/2014[/caption]
גלריה, הארץ, 15/10/2014, הסרט 'נעלמת' שככל הנראה, שכן אני לא ראיתי, עוסקת בדמות נשית היפר דמונית, שכנראה כונסת עושר סטיגמות וסטריאוטיפים שליליים הקשורים לנשים.
אמר ידידי הנערץ
חבייר* שלח לי את האינפוט המצורף, כהנמן.
[יאיר לפיד, הקול הנורמטיבי העירוני, השבע, בהתייחסו להגירה מישראל מטעמים רציונליים, טרם היותו שר אוצר, השתמש במנעים לאומיים סמליים כעליונים על שיקולים רציונליים.
בשלב זה, הערכים הלא-רציונליים מוטמעים.
אבחנה בין ייצוג להסמלה
הגברת פרובוקטיבית.
מסוג המקומות שרוצים הרבה זמן, הליך הגיוס ביחס הפוך למשך ההמתנה, ומדהים במהירותו.
יש באנגולה אוצרות טבע ללא פרופורציה למדינות אחרות. 35 יסודות טבעיים.
הנוכחות הזרה חזקה; עסקית מקצועית, מייעצת.
יקרה באופן בלתי נתפש;
יש לא מעט בני דודינו- סוחרים לבנוניים,
ולא פחות מאחינו- יועצים ישראלים.
אין באנגולה תיירות.
אין ביקור בה שהוא לא תכליתי, לא בנויה לכך.
בין הפולים שגיאות, ובכללן כתיב, ניסוח, סבירות והבנה, יוגרל
כשהמעלית מגיעה הדלת נפתחת,
רואה צעירה עם חזות אוריינטלית אוחזת בטרולי גדול.
