יום ראשון, שבועיים לפרידת צ'ארלס ושלי מדרכוננו.
זהו סופו של שבוע, בו כל מי שיכול היה, גנב מאיתנו. נחים בבלאנטייר.
רשות האנרגיה בקרה אותנו ביום חמישי, ביום ששי היינו במשרדיהם, בשבת- יום עבודה רגיל, התבשרתי שהונפק לנו רישיון לרכישת 150 ליטר דלק ו- 50 סולר.
שמייח.
"זה רק לקנות, לא לאחסן" מסבירים לי.
"כלומר" אני מוודא "מה שאנחנו יכולים לעשות עם הדלק הרכוש, זה לשתות אותו, מיידית לאחר הקניה?"
בשבת בערב, אומר לצ'ארלס שיגיד לג'קי, איש הטכנולוגיה שדובר תריסר מלים באנגלית, ולשף, שרק שומע אנגלית, שאם רוצים אסיע אותם למחרת, יום ראשון, לאן שירצו.
לטייל, לראות את העיר, הסביבה, לא ממש מעניין אותם. כלומר- ממש לא מעניין אותם. הם באו לעבוד. בית-משרד. או, בית-שוק לגבי השף, שלא רק אני לא יודע את שמו, גם הם לא.
השף נמצא על חוזה לשנה. 7 ימים בשבוע. השנה תגמר בנובמבר.
הקיסר הסיני מברר אתי אם מוכן שהשף ייצא עם צ'ארלס, שיוצא 3 ימים אחריי לחופש, שכן השף חושש לטוס ללא צ'ארלס, שמא לא יסתדר בטיסות ויירד בטרמינל הלא נכון. אין לי כל התנגדות. כולם מודים על נדיבותי.
אני שקשה לי עם הבעות תודה, במיוחד עם גילויי אלה המנפקים גרגרי חול וגובים כעשויי זהב, מעיק ש'אין צורך להודות', שכן באמת אין כאן כל הקרבה או נדיבות מבחינתי.
אוכלים צהריים ויוצאים למרכז, לרחבה בה מוכרים, בעצם כמעט ואין עסקים, יותר נכון- מציגים לראווה את מיטב הארטזנייה המקומית- פסלים אפריקאים, ציוריים נאיבים, וחפצי נוי וחן.
בבוהק לבנוניותי הוורדרדה, מהווה מטרה נייחת לכל רוכל זב סחורה להשתווק עלי במלוא מרכולתו.
והרי זו מלחמת נחישות. ואין נחישותי יכולה לעמוד מול השרדותם.
אז ברור שקוואצ'ה לא תוצא על מפת אפריקה מגולפת מעץ, אבל מהנסיון לא ירפו.
אז אני משיב מועקה שערה לניסיון למכור לי מכונית עשוייה פקקי קולה או ג'ירפה מגולפת בשאלה 'זה על חשמל, או על בטריות נטענות?'
השף מחפש לקנות מתנה הביתה.
באדנותי, מתנשא/ מביע את ידידותי, ומציע את עזרה במשיכת אשכי המוכרים לברכיהם במשא ומתן.
שלושת הסינים ספק מזכים ספק פוטרים אותי במבט חומל.
במחסני הסחורה מאחור מודבקים מכל מאתיים ומשהו המדינות בעולם, 3 מדבקות של דגל ישראל.
הסיני רוכש שתי קערות וצנצנת עץ, או להיפך, עושים סיבוב בעיר המשמימה.
שואל את יושב ראש הוועד, צ'ארלס, מה רוצים לעשות, שמשיב- "לימבי."
לימבי דנן היא כמו יפו לתל אביב, רק שיותר גדולה מבלאנטייר ומקופחת בכל הקשור ליחסי הציבור שלה, כמו יפו, רק בלי שום דבר מעניין.
אז נארגן.
נוסעים. 4 ק"מ. חונים ברחוב העיקרי. יורדים, הולכים ברגל.
כמו בסיליקון וואלי בשמונימים- סופר, תחנת דלק בנק, מקדונלד, ג'נרל סטור וחוזר חלילה, רק בלי הפאסט פוד. ללא הגלאמור; עם נשים שמציעות למכירה אשכולות בננות, גברים שמציעים זמן אוויר, ואחד שמציע את השפן החבוק בחיקו. החנויות נושאות שמות הודים ומוסלמיים.
חוזרים לאוטו בכוונת שלאף-שטונדה-של-לפני-משחק-הגמר של היורו 2012.
מתקדמים כ-100 מטר ברחוב הראשי החד-סיטרי, פונה ימינה לחזור- ושוטר עולץ עוצר אותנו:
"אתה לא רואה שאין כניסה?"
"לא", משיב "אין שלט. אם הייתי רואה שלט, לא הייתי נכנס."
"את הרישיונות" תובע.
"צ'מע, לא היה שלט, ואני מצטער, ולא גרמתי נזק, ולא ידוע..." אני אומר ומושיט לו ולשוטרת שהצטרפה למצב את הרשיונות.
השוטר מחווה בצ'צ'אווה לשוטרת שמסרבת- כנראה ביקש אותה להתלוות אלינו, ומורה לי לסוב על צירי, לכיוון התנועה המותרת ולפגוש אותו בתחנת המשטרה. "נסעת ב'אין כניסה', תקבל את הרישיון במשטרה אחרי שתשלם כדי לקבל אותו." הוא מקריא לי את פרומו העלילה, כשבסאב-טקסט מונחת אפרקדן, מבויישת, מוצנעת אך מעורטלת וברורה כשמש ההצעה.
ואני נזכר במסימו האיטלקי שישב איתנו בבר בקוצ'במבה, בוליביה 1985, הפיל כוס בירה שנשברה.
בעל הבית הורה "שלם לי $1."
מסימו נחרד מגובה הסכום וסירב.
הביאו שוטר שפסק- "$1 לבעל הבר, $5 לי."
כש-מחה, הביאו לו את הסמל שהורה "$1 לבעל הבית, $5 לשוטר ו-$10 לי."
מסימו מיאן וכאקט אסקלציה נלקח לתחנת המשטרה, ואני מלווה אותו.
החד גדיא הסתיים ב- $1 לבעל הבית, 5 לשוטר, 10 לסמל 50 לקצין ו- 100 למפקד תחנת המשטרה.
אבל זה מסימו, הוא הבן של איזה סופיה אנטונלה או פרנצ'סקה, לא של ריטה.
"נפגש בתחנה." אני אומר לו, שומע את הלמות טאם טאם האדרנלין וגם את חוסר המידתיות, העדר הפשרנות, חרחור הריב שמואשם בהם משחר ילדותי.
השוטר מנחה אותי לתחנה. אני תועה, פוגש אותו בדרך, תוהה, מסביר שוב, טועה, עובר שואלים ושבים, ומשתף את צ'ארלס שבעצם יכול להמשיך ולהשאיר את רשיוני בידיו.
צ'ארלס מוודא האם מתכוון לעשות את זה- משיב לו שלא.
מוצאים את שער תחנת המשטרה ונכנסים.
רואה את השוטר שפניו אורו לקראתי- לאסי שבה הביתה, "it seems that you are very happy to see me" אני אומר לו, והוא מאשר שכן, "החנה ובוא אחרי" מורה לי.
מחנה. צ'ארלס וג'קי מדדים אחרי. השף מסיבותיו הטובות שלו, אך לא ברור לי עד עתה מה הן, נשאר בחצר התחנה ליד המכונית.
נכנסים למבנה גדול. יותר מדי פעמים השתמשתי בתואר 'מכמיר', אז הפעם אשתמש ב'מדכא'. דלתות עץ שבורות, שלוליות במסדרונות, ואת ריח הליזול שהייתי מצפה להריח בקרסקטין עתיק, מחליף ריח שתן עז שבלתי ניתן להתעלם או לטעות בו. תוהה למה ריח שתן; יכול להיות שהשוטרים מפשתנים במסדרונות? לא נראה לי. יכול להיות שלקוחותיהם העצורים עשו במכנסיים?
עולים במדרגות ברזל לולייניות לקומה השניה.
דלת שניה משמאל נפתחת, שם נמצא שוטר בחולצה תכולה של קבוצת כדורגל, ואחר שפושט בנוכחותנו את מדיו ומחליף לאזרחי.
עוטה את הטון האסרטיבי- פותח ומסביר לשוטר שאכן טעיתי, נכנסתי באין כניסה, לא היה שלט, מצטער, הבנתי, לא יקרה שוב. מבקש חזרה את הרישיון.
השוטר על אזרחי, מבהיר שלא הבנתי. ובתמצית;
שואל "כמה זמן במלאווי"- "6 שבועות."
"כמה זמן בלימבי"- "לראשונה."
מסביר לי שלפי חוקי המקום נעשתה עבירה שכן נסעתי באין כניסה.
"נכון" אני נכנס לדבריו "אבל אין שלט."
"אכן" הוא מאשר "אבל זה שאין שלט לא אומר שמותר לנסוע באין כניסה. יכול להיות שהשלט נגנב. אלה החוקים במלאווי. לכן" הוא מסכם "?how much you afford to pay", הוא מחווה על פנקס הקבלות.
'אוה', אני שמייח, 'הוא בידיי.'
"הייתי מצפה שהג'נטלמן הזה" אני מורה על השוטר שעצר אותי "היה מסביר לי במקום לעצור אותי. אין לי כוונה לשלם, שכן אז לא אראה את הכסף חזרה. במקום זאת, תן לי פתק לתשלום, אלך למשפט, והחזר לי את הרישיון."
השוטר נותן לי את הגרסה ל-"אין מצב."
אני מבקש לראות את ה- chief commander עכשיו!
'יאירי, אתה מתגרה', אני שומע את אמי.
אבל אני בשלי-
מדבר כגנרל,
נחרץ כאימפריאל,
ומתעלם כ-בור בהלכות העולם כפרובינציאל.
השוטר האזרחי נועץ בשוטר שהביא אתי ובשוטרת, ומורה לי להמתין מחוץ למשרד. "לא, אני מבקש לדבר עם מפקד התחנה" ומוסיף על תוכן שיחתי העתידית עם המפקד את הקלף ששמט קודם- "למה התכוונת כששאלת כמה אני יכול להרשות לעצמי לשלם?"
השוטר שאסף אותי מבקש ב-רכות שאחכה בחוץ. "one minute" אני מתרה בו "I don't have all day" אני מתנשא ומוסיף בעברית 'יש לי גמר יורו על הראש'.
שלושתנו ממתינים בחוץ. צ'ארלס בהבעה המשלימכורכמת אליה נחשפתי כשהדרכונים הוחרמו, מעריך ששוב תוהה על חמיצות גורלו, שואל עצמו מה למען הבודהות, הטייפונים והדרקונים הוא עושה שם, ואיך אני מסבך אותו שוב.
במהרה נקראים פנימה. השוטר שאסף אותנו מותיר אותנו עם הלבוש האזרחי.
אני מתקיף- "אני מבקש לראות את מפקד התחנה."
השוטר שוב מציע לשלם שכן עברתי עבירה.
אני מרים את הטלפון ואומר כמו בסטארסקי והאץ' "I am gonna call my lawyer".
השוטר פוצה את פיו, ואני בגסות, נכנס לדבריו ואומר לו שאני מצפה במקרה כזה שיסבירו לי שיש אין כניסה ושלא הייתי צריך להכנס.
"אתה לא שמעתי מה שיש לי להגיד" אומר השוטר על אזרחי.
"אני מתנצל" אני משיב, מזהה התרככות "אנא, השלם את דבריך."
"קבלתי את מה שאתה אומר." הוא עונה ומשיב לי את הרישיון.
לוחץ לשוטר את היד, לוקח את הרישיון, יורדים למכונית, מחייכים לשוטר שעצר אותי, חוברים לשף ויוצאים מהתחנה.
במכונית, בפוסט מורטם, צ'ארלס אומר ש-Pierre, המנהל הסיני שבכל אינטראקציה עם שוטר משחרר 500 קוואצ'ה ובטוח שיצא בזול, כבר היה משלם לשוטר במקום ולא היינו מגיעים לתחנה.
ג'קי אומר לי "you know how to speak".
אני אומר, שאני לא יודע אחרת, זו עקשות, נוקשות, חוסר יכולת התפשרות, לא בטוח שזו הדרך הנכונה, וזה שזה עבד כעת לא מבטיח את הפעם הבאה.
נאמר על הבורבונים, שושלת המלכים הצרפתים שחזרה אחרי המהפיכה, ש'הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר.'
כלומר, ניתן לאמר, שאם 'לימוד זה שינוי התנהגות בעקבות מידע חדש', מהשיעור- שוב, לא נלמד דבר, אך לקח הקטע נלקח.
5/07/2012
זהו סופו של שבוע, בו כל מי שיכול היה, גנב מאיתנו. נחים בבלאנטייר.
רשות האנרגיה בקרה אותנו ביום חמישי, ביום ששי היינו במשרדיהם, בשבת- יום עבודה רגיל, התבשרתי שהונפק לנו רישיון לרכישת 150 ליטר דלק ו- 50 סולר.
שמייח.
"זה רק לקנות, לא לאחסן" מסבירים לי.
"כלומר" אני מוודא "מה שאנחנו יכולים לעשות עם הדלק הרכוש, זה לשתות אותו, מיידית לאחר הקניה?"
בשבת בערב, אומר לצ'ארלס שיגיד לג'קי, איש הטכנולוגיה שדובר תריסר מלים באנגלית, ולשף, שרק שומע אנגלית, שאם רוצים אסיע אותם למחרת, יום ראשון, לאן שירצו.
לטייל, לראות את העיר, הסביבה, לא ממש מעניין אותם. כלומר- ממש לא מעניין אותם. הם באו לעבוד. בית-משרד. או, בית-שוק לגבי השף, שלא רק אני לא יודע את שמו, גם הם לא.
השף נמצא על חוזה לשנה. 7 ימים בשבוע. השנה תגמר בנובמבר.
הקיסר הסיני מברר אתי אם מוכן שהשף ייצא עם צ'ארלס, שיוצא 3 ימים אחריי לחופש, שכן השף חושש לטוס ללא צ'ארלס, שמא לא יסתדר בטיסות ויירד בטרמינל הלא נכון. אין לי כל התנגדות. כולם מודים על נדיבותי.
אני שקשה לי עם הבעות תודה, במיוחד עם גילויי אלה המנפקים גרגרי חול וגובים כעשויי זהב, מעיק ש'אין צורך להודות', שכן באמת אין כאן כל הקרבה או נדיבות מבחינתי.
אוכלים צהריים ויוצאים למרכז, לרחבה בה מוכרים, בעצם כמעט ואין עסקים, יותר נכון- מציגים לראווה את מיטב הארטזנייה המקומית- פסלים אפריקאים, ציוריים נאיבים, וחפצי נוי וחן.
בבוהק לבנוניותי הוורדרדה, מהווה מטרה נייחת לכל רוכל זב סחורה להשתווק עלי במלוא מרכולתו.
והרי זו מלחמת נחישות. ואין נחישותי יכולה לעמוד מול השרדותם.
אז ברור שקוואצ'ה לא תוצא על מפת אפריקה מגולפת מעץ, אבל מהנסיון לא ירפו.
אז אני משיב מועקה שערה לניסיון למכור לי מכונית עשוייה פקקי קולה או ג'ירפה מגולפת בשאלה 'זה על חשמל, או על בטריות נטענות?'
השף מחפש לקנות מתנה הביתה.
באדנותי, מתנשא/ מביע את ידידותי, ומציע את עזרה במשיכת אשכי המוכרים לברכיהם במשא ומתן.
שלושת הסינים ספק מזכים ספק פוטרים אותי במבט חומל.
במחסני הסחורה מאחור מודבקים מכל מאתיים ומשהו המדינות בעולם, 3 מדבקות של דגל ישראל.
הסיני רוכש שתי קערות וצנצנת עץ, או להיפך, עושים סיבוב בעיר המשמימה.
שואל את יושב ראש הוועד, צ'ארלס, מה רוצים לעשות, שמשיב- "לימבי."
לימבי דנן היא כמו יפו לתל אביב, רק שיותר גדולה מבלאנטייר ומקופחת בכל הקשור ליחסי הציבור שלה, כמו יפו, רק בלי שום דבר מעניין.
אז נארגן.
נוסעים. 4 ק"מ. חונים ברחוב העיקרי. יורדים, הולכים ברגל.
כמו בסיליקון וואלי בשמונימים- סופר, תחנת דלק בנק, מקדונלד, ג'נרל סטור וחוזר חלילה, רק בלי הפאסט פוד. ללא הגלאמור; עם נשים שמציעות למכירה אשכולות בננות, גברים שמציעים זמן אוויר, ואחד שמציע את השפן החבוק בחיקו. החנויות נושאות שמות הודים ומוסלמיים.
חוזרים לאוטו בכוונת שלאף-שטונדה-של-לפני-משחק-הגמר של היורו 2012.
מתקדמים כ-100 מטר ברחוב הראשי החד-סיטרי, פונה ימינה לחזור- ושוטר עולץ עוצר אותנו:
"אתה לא רואה שאין כניסה?"
"לא", משיב "אין שלט. אם הייתי רואה שלט, לא הייתי נכנס."
"את הרישיונות" תובע.
"צ'מע, לא היה שלט, ואני מצטער, ולא גרמתי נזק, ולא ידוע..." אני אומר ומושיט לו ולשוטרת שהצטרפה למצב את הרשיונות.
השוטר מחווה בצ'צ'אווה לשוטרת שמסרבת- כנראה ביקש אותה להתלוות אלינו, ומורה לי לסוב על צירי, לכיוון התנועה המותרת ולפגוש אותו בתחנת המשטרה. "נסעת ב'אין כניסה', תקבל את הרישיון במשטרה אחרי שתשלם כדי לקבל אותו." הוא מקריא לי את פרומו העלילה, כשבסאב-טקסט מונחת אפרקדן, מבויישת, מוצנעת אך מעורטלת וברורה כשמש ההצעה.
ואני נזכר במסימו האיטלקי שישב איתנו בבר בקוצ'במבה, בוליביה 1985, הפיל כוס בירה שנשברה.
בעל הבית הורה "שלם לי $1."
מסימו נחרד מגובה הסכום וסירב.
הביאו שוטר שפסק- "$1 לבעל הבר, $5 לי."
כש-מחה, הביאו לו את הסמל שהורה "$1 לבעל הבית, $5 לשוטר ו-$10 לי."
מסימו מיאן וכאקט אסקלציה נלקח לתחנת המשטרה, ואני מלווה אותו.
החד גדיא הסתיים ב- $1 לבעל הבית, 5 לשוטר, 10 לסמל 50 לקצין ו- 100 למפקד תחנת המשטרה.
אבל זה מסימו, הוא הבן של איזה סופיה אנטונלה או פרנצ'סקה, לא של ריטה.
"נפגש בתחנה." אני אומר לו, שומע את הלמות טאם טאם האדרנלין וגם את חוסר המידתיות, העדר הפשרנות, חרחור הריב שמואשם בהם משחר ילדותי.
השוטר מנחה אותי לתחנה. אני תועה, פוגש אותו בדרך, תוהה, מסביר שוב, טועה, עובר שואלים ושבים, ומשתף את צ'ארלס שבעצם יכול להמשיך ולהשאיר את רשיוני בידיו.
צ'ארלס מוודא האם מתכוון לעשות את זה- משיב לו שלא.
מוצאים את שער תחנת המשטרה ונכנסים.
רואה את השוטר שפניו אורו לקראתי- לאסי שבה הביתה, "it seems that you are very happy to see me" אני אומר לו, והוא מאשר שכן, "החנה ובוא אחרי" מורה לי.
מחנה. צ'ארלס וג'קי מדדים אחרי. השף מסיבותיו הטובות שלו, אך לא ברור לי עד עתה מה הן, נשאר בחצר התחנה ליד המכונית.
נכנסים למבנה גדול. יותר מדי פעמים השתמשתי בתואר 'מכמיר', אז הפעם אשתמש ב'מדכא'. דלתות עץ שבורות, שלוליות במסדרונות, ואת ריח הליזול שהייתי מצפה להריח בקרסקטין עתיק, מחליף ריח שתן עז שבלתי ניתן להתעלם או לטעות בו. תוהה למה ריח שתן; יכול להיות שהשוטרים מפשתנים במסדרונות? לא נראה לי. יכול להיות שלקוחותיהם העצורים עשו במכנסיים?
עולים במדרגות ברזל לולייניות לקומה השניה.
דלת שניה משמאל נפתחת, שם נמצא שוטר בחולצה תכולה של קבוצת כדורגל, ואחר שפושט בנוכחותנו את מדיו ומחליף לאזרחי.
עוטה את הטון האסרטיבי- פותח ומסביר לשוטר שאכן טעיתי, נכנסתי באין כניסה, לא היה שלט, מצטער, הבנתי, לא יקרה שוב. מבקש חזרה את הרישיון.
השוטר על אזרחי, מבהיר שלא הבנתי. ובתמצית;
שואל "כמה זמן במלאווי"- "6 שבועות."
"כמה זמן בלימבי"- "לראשונה."
מסביר לי שלפי חוקי המקום נעשתה עבירה שכן נסעתי באין כניסה.
"נכון" אני נכנס לדבריו "אבל אין שלט."
"אכן" הוא מאשר "אבל זה שאין שלט לא אומר שמותר לנסוע באין כניסה. יכול להיות שהשלט נגנב. אלה החוקים במלאווי. לכן" הוא מסכם "?how much you afford to pay", הוא מחווה על פנקס הקבלות.
'אוה', אני שמייח, 'הוא בידיי.'
"הייתי מצפה שהג'נטלמן הזה" אני מורה על השוטר שעצר אותי "היה מסביר לי במקום לעצור אותי. אין לי כוונה לשלם, שכן אז לא אראה את הכסף חזרה. במקום זאת, תן לי פתק לתשלום, אלך למשפט, והחזר לי את הרישיון."
השוטר נותן לי את הגרסה ל-"אין מצב."
אני מבקש לראות את ה- chief commander עכשיו!
'יאירי, אתה מתגרה', אני שומע את אמי.
אבל אני בשלי-
מדבר כגנרל,
נחרץ כאימפריאל,
ומתעלם כ-בור בהלכות העולם כפרובינציאל.
השוטר האזרחי נועץ בשוטר שהביא אתי ובשוטרת, ומורה לי להמתין מחוץ למשרד. "לא, אני מבקש לדבר עם מפקד התחנה" ומוסיף על תוכן שיחתי העתידית עם המפקד את הקלף ששמט קודם- "למה התכוונת כששאלת כמה אני יכול להרשות לעצמי לשלם?"
השוטר שאסף אותי מבקש ב-רכות שאחכה בחוץ. "one minute" אני מתרה בו "I don't have all day" אני מתנשא ומוסיף בעברית 'יש לי גמר יורו על הראש'.
שלושתנו ממתינים בחוץ. צ'ארלס בהבעה המשלימכורכמת אליה נחשפתי כשהדרכונים הוחרמו, מעריך ששוב תוהה על חמיצות גורלו, שואל עצמו מה למען הבודהות, הטייפונים והדרקונים הוא עושה שם, ואיך אני מסבך אותו שוב.
במהרה נקראים פנימה. השוטר שאסף אותנו מותיר אותנו עם הלבוש האזרחי.
אני מתקיף- "אני מבקש לראות את מפקד התחנה."
השוטר שוב מציע לשלם שכן עברתי עבירה.
אני מרים את הטלפון ואומר כמו בסטארסקי והאץ' "I am gonna call my lawyer".
השוטר פוצה את פיו, ואני בגסות, נכנס לדבריו ואומר לו שאני מצפה במקרה כזה שיסבירו לי שיש אין כניסה ושלא הייתי צריך להכנס.
"אתה לא שמעתי מה שיש לי להגיד" אומר השוטר על אזרחי.
"אני מתנצל" אני משיב, מזהה התרככות "אנא, השלם את דבריך."
"קבלתי את מה שאתה אומר." הוא עונה ומשיב לי את הרישיון.
לוחץ לשוטר את היד, לוקח את הרישיון, יורדים למכונית, מחייכים לשוטר שעצר אותי, חוברים לשף ויוצאים מהתחנה.
במכונית, בפוסט מורטם, צ'ארלס אומר ש-Pierre, המנהל הסיני שבכל אינטראקציה עם שוטר משחרר 500 קוואצ'ה ובטוח שיצא בזול, כבר היה משלם לשוטר במקום ולא היינו מגיעים לתחנה.
ג'קי אומר לי "you know how to speak".
אני אומר, שאני לא יודע אחרת, זו עקשות, נוקשות, חוסר יכולת התפשרות, לא בטוח שזו הדרך הנכונה, וזה שזה עבד כעת לא מבטיח את הפעם הבאה.
נאמר על הבורבונים, שושלת המלכים הצרפתים שחזרה אחרי המהפיכה, ש'הם לא למדו דבר ולא שכחו דבר.'
כלומר, ניתן לאמר, שאם 'לימוד זה שינוי התנהגות בעקבות מידע חדש', מהשיעור- שוב, לא נלמד דבר, אך לקח הקטע נלקח.
5/07/2012
