מינורי

מתואם לצפייה ב- Chrome וב- Firefox

לחיפוש תכנים באתר ניתן להקליד מלות מפתח:

הקדמה, מינורית

'מינורי' היא כותרת לניסוח חוויות שהותירו בי תהיות מוצקות, תובנות רכות, ובעיקר שאלות.
הבחירה לעוות שמות דמויות אינה במטרה להסתירן, אלא, לסמן שהתיאורים אמנם אוחזים בדמויות אותנטיות, אך למעשה אלה שפיצים של התנהלויות ג'נריות אופייניות של הכלל או לפחות של אנשים שאליהם נחשפתי.
העובדה שנוצר פער בין הטעמים והתפישות שלי, זה העסק, כלומר העניין, שלי, הפרטי ואין בכך להעיד על הנכון, הסביר או האוניברסלי.
השיפוט או הערכיות שייוחסו לדמויות או לי היא על הקורא ומבורכת. אולי היא המומטיבציה לכתיבה.
ו-כן, מי שרוצה, יכול לעשות בכל הנכתב שימוש ככל העולה על רוחו, ואף פטור מלעדכן אותי בכך.

שמחות,

1. מינורי בתקרה

   • במסעדות פריז המחירון תלוי בחוץ.
   • הסיבה לכך, כך שמעתי, שנפוליאון בהיותו קצין צעיר אכל באחת המסעדות,
   • לא היה לו במה לשלם,
   • ונפרד משעון הכסף שלו.
   • כקיסר תיקן את התקנה.
     • אז אני שואייל- הקיסר שכבש את אירופה, נכנס לסיטואציה שלא שיער את תקרתה?

2. מינורי רקטלי

   שרף לי בחורתחת.
   הפרוקטולוג הנחה לדרגש, על הצד, להפשיל ולפסק.
   הציץ, מישש וחרץ: טחור.
   שיערתי. "מתי ייעלם?" שאלתי.
   לא יודע", אבחן, "הוא שלך"."

3. מינורי בקטנטנה

   עמליה בת ה-5 נכנסה לחדר שמכירה היטב, השרוי בחשיכה.
   פרצה בצווחות.
   כשבת דודתה השקיטה אותה, עמליה הסבירה לה ש"אמא אומרת שזה בסדר לפחד בחושך".

4. מינורי בפרקטיקה לוהטת, כלומר צוננת

   פוגש את האינדיבידואל הכי קול שמכיר.
   מה קול? מיצג צונן מהלך; גרסת הבראדר מהברונקס של ג'והן מקנרו, בגרדרובה מתנפנפת אפור/ אפור כהה, בתל אביב.
   מעצבן אותי: נוחת עלי בקפה, כאילו, מעתיר עלי מטובו, ואני אמור להתפעל ממנו. לא טוּב ולא התפעלות.
   טאטה עצמו. כלומר קעקע, בקטנות. אבל כמה.
   בין היתר, אותיות גותיות של שמות ילדיו.
   תובע מזל טוב - נולדה בת. רביעית.
   מראה את הטאטו הנוסף אתמול. טרי וחבוש.
   מבהיר שחריטת האות A עזרה להם להחליט על שם הילדה-
   התלבטו, הצריבה בבשר קבעה.

5. מינורי בפנייה

   הולך על ברטנורא לקפה.
   רואה אם צעירה יוצאת מיפנית קטנה וחבוטה בחנייה כפולה כדי שצעירה שעומדת על המדרכה תתחוב את האוטו בין שתי מכוניות חונות.
   "רוצה שאני אחנה?" מתרגל את יכולת הפניה.
   היא בסטייט אוף מינד שבתל אביב לא עושים דבר כזה.
   לא מבינה או שומעת את ההצעה.
   חוזר. חברתה עושה סימנים של להניא אותה, "למה לא שהוא יחנה?" חורצת.
   נכנס לאוטו המונע, שומע "האוטו מונע ההאנד ברייקס למעלה" מבחוץ,
   ו"מי אתה? מה אתה עושה?" של כבן 5 על בוסטר מאחור משמאל לאחותו הצעירה יותר.
   "אני מחנה את האוטו חמודי. איך קוראים לך?" מנסה להסיח את תודעתו.
   "פלג."
   "ולך?" שואל את אחותו.
   "יעל."
   "יופי, מתוקים, תרגישו טוב, מושך את בלם היד, יוצא מהאוטו, רואה את המחווה הגופנית המודה, על מצע ההקלה של השפרצת האמון הלא-אחראי וההאפי-אנד המלווה במלל חזק, "הכל טוף" וממשיך.
   
   יכול להיות, שבתועלת הקטנטנה לטווח המיידי, הוספתי נדבך התכנות לנזק גדול בטווח רחוק?

6. מינורי בפרסטרציה

   בברלין, ביקשתי לקבל חשבונית על ימי שהייה באכסניה.
   "חכה כמה דקות" בקשה "המחשוב לא ידידותי."
   כעבור כרבע שעה חזרתי, הסבירה שאני "רשום בכל לילה בשם אחר ויש לחץ קהל. חזור עוד חצי שעה" הוסיפה.
   כעבור שעה הגעתי, קבלתי את- "היה מלא קהל."
   I am upset שידרתי ישירות את תחושתי.
   Do not be upset היא הרגיעה.

7. מינורי ביזמות

   Kb. ואני זומנו לשיחה אצל פרופ׳ בויצמן.
   התקשקשנו בכניסה עם אישורי כניסה וחנייה, ברור שיש שם מצוקה.
   נכנסו למגרש ליד משרדי הפגישה.
   סוויפטי הקטנה, בעזרת כף נעליים נתחבה איכשהו.
   לבומבילה של kb לא נמצא מקום.
   החליט לחנות בחסימת יציאת האחר.
   אולי (גם) פחד מהמוניטין שיש לו כמאחרן ידוע
   ומהמוניטין הידוע לתגובותי העויינות.
   אני החלטתי לנצור את תגובתי על החסימה.
   פגישה מעניינת חשובה בעלת השפעות מכריעות על המשך/הפסקת, פעילות.
   נפרדים וחוזרים למכוניות.
   פוגש את kb ביציאה, ״הגעתי בדיוק בזמן, זה שחסמתי בדיוק הגיע." עדכן.

8. מינורי בלאומיות הנחרצת

   בדרך לשירותים מישהי מהקפה, מזן הפרקטים-נידפים-קונקרטו-נחרציזם עוצרת לידי, ושואלת "יש לך שאלה בשבילי? עד שאני חוזרת תחשוב על משהו".
   
   
   
   בשבוע שעבר הצטרפה לשיחה נחמדה על 'ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי' ששאלתי ד"ר לפילוסופיה, ונחשפה לפילוסוף פרופסיאלי ששחרר תשובה פרקטית קצרה וחלשה.
   
   שבוע קודם שאלתי אותה ואת חברתה מה היא יותר- אישיות נחרצת או נידפת;
   הרחיבה על היותה נתפשת כנחרצת ולמעשה יותר לצד הנידף, עד שמנוגע לילדיה- בעשרימים שלהם, מי שפוגע בהם, מילולית או בתפישת ערכם- היא מאד נחרצת ופעילה.
   
   - "כשתחזרי" עונה.
   
   חזרה.
   - "שאלה לעצמך, לא תשובה אליי, אם היה נתון לבחירתך, בהנחה שהייתה נמנעת ממך האפשרות להיות יהודייה ישראלית לאיזה לאום היית משייכת את עצמך, שמהווה את הלאום שמשקף הכי טוב את ערכייך?"
   
   - "אבל בחרתי, הייתי..."
   
   - "לא" קוטע אותה "התשובה היא לא אלי, והשאלה היא לא פרקטית, היפותטית, נניח שמונע ממך את האפשרות להיות ישראלית ויהודייה, מה היית בוחרת?"
   
   - "היה לי דרכון שוויתרתי עליו" היא מתעקשת.
   
   - "תיאורטית. כאילו, היפותטית" מוותר "זו שאלה לא טובה" אומר, והיא מסכימה.
   
   כמה ימים אחרי פוגש אותה.
   - "יש לי תשובה בשבילך" מכריזה.
   - "התשובה היא בשבילך לא בשבילי. בואי נשה תרגיל- אל תספרי לי אותה. שמרי אותה אצלך."
   - "שוויץ" היא מתעלמת מהצעתי.
   - "לקח לך הרבה זמן להחליט?"
   - "שנייה, הכי ברור בעולם. למה בעצם אתה שואל?"

9. מינורי ביניקת יושר אינטלקטואלי

   אֵם, שעדיין מדממת את לידת בכורה,
   השומעת מאמה האוהבת, אינטליגנטית, נחרצת, כריזמטית, קולית, מצחיקה,
   (בין היתר, ויש להניח שמסרים דומים לאלה לא לראשונה) ש-
   מעתה, תחלק את העולם לשניים
   1. מי שיתייחס לילד הראשון ולבאים אחריו בחיוב,
   2. ומי שלא.
   מניח, שצחוק צחוק,
   • האם אולי קבלה מאמה, בזמן אמת, שפריץ תובנה אותנטית, מזוקק, ישר לעין, ,
   • ובה בעת תזכורת עכשווית, נוכחת, לייתור, להיעדר תפישת יושר אינטלקטואלי כמקדמת חיים, שספגה עד אז.
   • ובהיכרותי, אכן, בצד איכויות רבות, יושר אינטלקטואלי כתפישת עולם מקדמת, לא נמצא,
   • ולא נתפש ככזה.

10. מינורי על הציר בין בושה(תי) להתנהלות כלכלית

    גזברתי את מסיבת סיום בית הספר.
    180 תלמידים.
    כמה מאות שקלים לראש.
    אפשרות תשלום של שלוש המחאות, דחויות,
    על פני חצי שנה.
    
    לאחר כמה שבועות, גיליתי, שאיבדתי את ההמחאות העתידות להיפרע.
    פניתי למנהל-
    • הצהרתי, ״אני מאד נבוך״,
    • יש להודיע לכל מי ששילם בהמחאות שאבדו, שעליו לבטל את ההמחאות שטרם הופקדו,
    • ולהעביר אלי המחאות חלופיות.
    • אני אשא, אישית, בהוצאות דמי ביטול - 14-17 ש"ח לכל המחאה,
    • העבירו את התנצלותי.
    למעלה מ-100 המחאות כאלה.
    חלק מההמחאות שהיו כבר אמורות להיפרע ניתנו עם דחייה חדשה.

11. מינורי בדיסקרימינציה

    במוסקבה, הכישור המרכזי לפקידת קבלה, פרונט-דסק, פרונט-פייס, הוא המראה. והאנגלית.
    היסטורית הפקידות הקודמות- מדהימות. אחת גם הייתה בסדר באנגלית.
    השנייה פנתה לקריירת דוגמנות עיצוב שיער.
    היינו צריכים פקידה חלופית.
    מצאו מישהי. עומדת בדרישות השכר. האנגלית לא משהו.
    ״אבל יש בעייה״ הסתייגו ״עור הפנים שלה לא טוב. תראה ותחליט.״
    ״לא מוכן לא לקבל אותה לעבודה בשל עור פנים״ שומר על חזות וג׳יבורית בסביבה קרניבורית ״אם מתאימה- קחו.״
    לקחו.
    רואה אותה בבוקר למחרת. אבעבועות הרוח עשו בה שמות. אולי גם באנגלית שאולי תראה ימים יפים מאלה, כעת לא נשמעת משהו.
    עובדתית החזיקה שבועיים.
    למה? ניתן לפרשנות.
    פרשנותי? מהעוינות שהפגינו כלפיה מהרגע הראשון. המראה.

12. מינורי בצמצום

    בתאילנד פגשתי את אייל.
    נהג משאית ענק 18 גלגלים.
    במיאמי.
    בן 41.
    נראה מקס 35.
    "נראה צעיר כי אין לי ילדים."
    עשה ניתוח עיקור.
    " עובד 7 חודשים בשנה.
    5 חודשים בתאילנד. בחורף. קר. "
    לא בקשר עם בני משפחתו.
    " כולל לא עם אחותי התאומה.
    מעיד, שאין לו חברים.
    בעצם אחד.
    אשכנזי.
    זה חשוב.
    אני חצי תימני חצי מרוקאים, אבל לא לא טיפש.
    אני יודע מי בנה את המדינה.
    ומה היה קורה אם האשכנזים לא היו מקימים אותה.
    אמרתי לאבא שלי, אני מתבייש להיות מזרחי.
    מה הוא אמר? הוא הבין.
    גם לו היו רק חברים אשכנזים.
    גם הוא היה בכוחות הביטחון.
    ימני בטח ימני.
    עם כל הכבוד- רק פֶרֶס.
    מה שהוא עשה למען המדינה, אי אפשר לקחת לו.
    יליד 2 באוגוסט 1923.
    חוץ מהפאשלה של אוסלו.
    למה מזרחיים יותר ימניים?
    הם יודעים מה זה ערבים.
    אני לא ראיתי ערבים בבית, אבל ספגתי.
    אחר כך במג"ב ראיתי.
    כן, הרבצתי.
    הייתי במשטרה.
    לא הסתדרתי עם המזרחיים.
    הם 'עבד כי ימלוך.'
    לא מוכן לחיות בארץ.
    אי אפשר לחיות שם. "
    שולט בהיסטורית טריוויה. תאריכים שמות.
    ימני.
    " מאד
    בארה"ב הצבעתי רומני ."
    
    עובד בלי הפסק.
    " מסתדר עם הרגולציות הנוקשות בארה"ב, עוקף את התקנות הנוקשות להגבלת עבודה בכך שעובד 'מתחת לרדאר'.
    לא משלם באשראי, לא לוקח קבלות משום מקום, טולים משלם רק במזומן. לא נרשם בשום מקום, לא משאיר עקבות אלקטרוניות.
    עובד על המערכת. ."
    נמלט?

13. מינורי בחדר הכושר

    בקופונגן, תאילנד, רואה מישהו בקפה. נפוח, בטירוף. עובד על עצמו. המון.
    אני, בשונה ממנו, נהנה מניפוח שריר המוח.
    הוא נהנה מהתוצאה, לא ברור לי כמה נהנה בג'ים. ומחצין אותה; חושף את טאטואיו בהופעתו ללא חולצה.
    אני? מת על על האימון. התקשורת עם האחרים היא תרגילי השחרור אחרי האימון.

14. מינורי בנומינלי

    ידידי הנערץ מספר שאשתו לשעבר "מצוינת בלנפק תשובות."
    נוסעים על רייח הדלק ניחוח הבנזין. האשכנזי שלי מתעורר ותובע למלא.
    הוא קצת מהסס "אנחנו כבר מאחרים יותר מדי." ומוסיף בשכנוע עצמי "אפשר להמשיך לסוע כך שעות." .
    "אנחנו טייסים" אני מכנס את האולטימה רציו מונדי, הכיבוס החיובי-רגשי לכפייתיותי הנזהרת.
    בתחנה הנטושה, ברציף 'תדלוק עצמי' הוא ככה, תרגום האפעס של אמי, מתנהל כמי שלא ממש מתורגל בתדלוק, מתקשה לפתוח את המיכל, מתלונן שאינו רואה את מקשי ההפעלה.
    יוצא להושיע. הוא מסתדר. שם לב שהוא מתדלק ב- 98 במקום ב- 95 אוקטן.
    "עצור" אני מפציר "אתה ממלא 98."
    "כמה הפרש זה?"
    "איזה 20%", משיב.
    "אבל כמה זה בנומינלי" הוא משיב, לא שואל.

15. מינורי בעלבוניאדת העו"ש

    ידידי הנערץ, כמו כולנו ובשונה, מתאפיין במספר תכונות שעושות אותו מה שהוא.
    • הוא עתיר יצר
      ודל ביכולת דחיית סיפוקים
      כתינוק.
    • בעל רצון ומוכנות להקצאת משאבים
      והיעדר מעצורים להשיג את לספק מאווייו
      כאוליגרך רוסי.
    
    מאווייו מתפרסים על
    • פיזיולוגיה,
    • רומנטיקה,
    • לאקשוריז.
    
    כחסר מעצורים, הוא
    • רוצה,
    • הכל,
    • הכי טוב,
    • מייד.
    
    המחיר?
    • לא מעניין.
    • ישלם.
    
    הוא נכנס לסניף הבנק, ראה אותי מתנהל מול פקידה.
    לא שזה חשוב או שהוא מודע לכך- היא עבדה תחתי באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי.
    
    כשהלכה להביא את פנקסי ההמחאות שהזמנתי,
    ציין שגופה אטרקטיבי לו יותר מפניה.
    כלומר זה ממש לא מה שהוא אמר,
    אבל זו התמצית בגרסה נטולת ממד האופרטיביות המקורי.
    
    כשחזרה, הפעיל את מתיקותו, ושאל האם היא מחטבת את גופה במכון הכושר.
    היא אשרה, וככיפה אדומה הששה אֱלי נשיכה, האירה פניה ושאלה "איך אתה יודע, רואים?"
    
    הוא, במיומנות של עתירי ניסיון- של מזדקנים, חיווה ש"רואים" ושאל, האם ב"אירובי או במשקולות?"
    
    כיפתנו ענתה, והוא פנה לאקזיט:
    "רוצה להזמין אותי לעשות כושר יחד?"
    "לא." השיבה.
    
    "תגידי", בירר, "ההורים שלך עיראקים?"
    
    "כן", אשרה וניערה, שוב, את מיומנות כיפה אדומה שהפגינה קודם "איך ידעת?"
    "נולדת בארץ, נכון?" מברר והיא מאשרת.
    "אצל העיראקים המבטא עובר גם אצל מי שנולדו בארץ" נותן בדיאגנוזה האתנו-לינגוויסטיק שלי.
    
    אני, כחבטת הקלישאה, 'לא יודע היכן לקבור את עצמי'.
    עם זאת, כעתיר ניסיון כן יודע לאיזה עומק.
    כלומר בממשקים קודמים כבר שאפתי להיקבר במקומות עמוקים יותר והרבה יותר, מתלבט האם רק לכעוס או גם לצחוק.
    
    בחוץ, שואל אותו, "תגיד, תגיד, בסקאלה 1-10, כמה היא אהבה את השאלה?"
    "0", השיב "הבנתי שאני לא מעוניין בה."

16. מינורי בחילופי התפקידים!

    בפרדס כץ התייפחתי למי שמכר לי מיטה במחיר מופקע
    ולא טרח להגיע או להודיע.
    
    כמענה לבכיי הביא לי את "כל עכבה לטובה."
    
    "ראשית," החנאנה שבי בעט " אנא בטובך,
    חאליק מרפליקות חבוטות מסוגת עובדי האל ועבדי המיסטיקה."
    "שנית ," תמהתי " האם דעתו של אדוני משובשת עליו?
    אם אתה כושל להגיע לפגישתנו,
    מן הצדק שאם כבר, אני אתן את השורה הזו, לא אתה, הלא כן ?"

17. מינורי במניפולציה

    
    מזמין במסעדה בתאילנד פצצת סוכרים של וופל בלגי.
    המלצרית התאילנדית באה בצהלות 'wow wa wow.'

18. מינורי בניהול לחצים

    פוגש בקפה בת של סלבריק'ה.
    לומדת בבית ספר שילדיי למדו.
    בית ספר שלהורים מהצפון התל אביבי הרגיש והישן יש אמירה.
    שואל אותה באיזה כיתה היא.
    "ו'" משיבה.
    "מי המחנכת?"
    "אני כבר לא בבית הספר ההוא."
    "למה?"
    "היה שם לחץ."
    "לחץ ממה?"
    "לחץ שבשנה הבאה הולכים לבית ספר אחר, אז עברתי לדמוקרטי, עד י"ב."

19. מינורי באינסטנט המוביליות הסוציולוגית

    במשך שנים אנחנו מתארחים בקהילה גדולה לסדר הפסח.
    
    שמתי לב, שעל פי הסידורציות, מארחיי ומשפחתי מושבים, תמיד, בהיקף האולם הגדול, ובדרך כלל באותה פינה. דרום מערבית.
    
    נעדר מיומנות הערכת איכות המקומות ביחס לאחרים, המקומות בהחלט מצוינים לי.
    
    לאחר הסדר הקודם,
    טעיתי,
    ושיתפתי את מארחיי בעובדה שמושיבים אותנו תמיד בהיקף,
    ותהיתי בקול רם, כלומר בכתיבה,
    על עובדה בלתי ניתנת להפרכה זו,
    והוספתי את השאלה במה שנראה לי כהומור,
    ונראה שנתפש כ-
    
    
    • הומור נמוך,
    • כפיות טובה,
    • רשעות,
    • התנשאות,
    • [בהשלכה שגויה של מי מהם] שואף לעבור לאמצע האולם,
    • ובכל מקרה [שגוי, שגוי!] כקריאה לפעולה
    האם מיקומנו בשולי האולם מסמן את מעמד המארחים בשולי קהילתם?
    
    בסדר האחרון הושבנו בלב ההתרחשות, קרוב לבימה.
    
    וגם נשאלתי אם אני מרוצה.
    
    אני, מציקן, צייקן וטרחן בלתי ניתן לריצוי,
    זורה רעש, זורע תעוקות, קוצר טעויות,
    מפעיל את יכולותיי (המוגבלות) לייסורים עצמאיים,
    מצר על אי-הנוחות שאמירותיי יצרו,
    מתחרט עליהן, שהרי ממש לא מתכוון לגרום למיטיבי המארחים אותי לבצע פעולות כאלה כדי להיטיב עם עצמי,
    או להחצין את רצונם לשנות את תפישותיי על מעמדם בקהילה.
    ובכלל, המקום בהיקף מצוין מאוד ביותר ומתאים מכל הבחינות.
    
    אז עניתי,
    הודיתי על ההזחה למרכז ההתרחשות, וביקשתי שבאירוע הבא יפעילו את השפעתם ויזיזונו חזרה לשולי הסצינה, היא הקומפורט שלנו.

20. מינורי במורבידי #1

    דודה סטלה מציינת שבתאריך המסוים ההוא, היורצאייט, יום השנה לסבא.
    "את יודעת דודה סטלה" אני משיב "אין לי יחס למאורעות כאלה. כזכור, לא ערכתי לוויה לאמא."
    "כן" משיבה דודה סטלה "גם אני מבקרת רק לעיתים רחוקות בקברו של ראובן" בעלה שמת.
    
    האם מי שפוקד אחת לשנה, דומה יותר לזה שלא מבקר כלל, או לזה שמבקר בתכיפות?

21. מינורי במורבידי #2

    אביו של חיליק נפטר.
    אחרי הלוויה הסטנדרטית, בשבעה המקובלת, שואל אותו על מנהגי האבלות.
    במהלך השבעה מסביר ש'אינו מאמין בטקסים.
    אני לא מציק.
    אחרי השבעה שואל מה המגבלות ההתנהלותיות בכל הקשור לאירועי שמחה.
    מבהיר, שאצלם בעדה הכל בפנים. לא מחצינים.
    ומוסיף, שמי שתוהה למה הוריד את הזקן אחרי שבוע, שיידע שהם נוצרים את זיכרון הנפטר פנימה ולא בסמלים חיצוניים.

22. מינורי בבריכה

    מורן פותחת את הירחון הפנימחברתי, ורואה את החבר שלה מתועד בבריכה בפעילות נופש עובדים בקיץ, כשהוא מעורבב עם כחצי תריסר רוחצים ואיזה פליצה לידו. כלומר, בקרבתו. במרחק מגע.
    "זאתי, מה עושה כל הזמן ליד אלירן?" שואלת מורן הידועה בתשוקתה להיות מוטבעת, כלומר- לטבעת, והמועמד, איך נאמר, מצידו, מפגין קרירות משהו, אולי אטימות, שלא לומר סרבנות נחושה.
    להערכתי, אם אתחוב את פרדיקציאתי, זה זמני, הוא עוד לא יודע, אבל הוא הוכרע.
    
    "לא שאני יודע מה קורה ביניהם, ובכלל מי זו, אבל, מה זו הקנאה הזו?" אני שואל.
    "זה ככה ב-עדה" מעידה חברתה מיטל, שהיא בכלל מעדה אחרת.
    "אני רואה כל הזמן שמסתובבות סביבו בחורות" מורן מבהירה את תפישתה על העובדה שחגות סביב אלירן בנות.
    
    אלירן, איך לומר, שרמנטי, ומקפיד בהופעתו. ראיתי, איך נאמר, נאים ממנו.
    מורן נראית טוב. נחושה. לא רהיטות, לא אינטלקט, יהיה גם מי שיאתגר את הקביעה לחכמה, אבל יש יכולות ומיומנויות שרידה פרקטיות.
    
    "תגידי," אני מעיק "מה המשותף לכל מי שסביבו?" ומוסיף להקשות "ואולי בכלל נראה לך שהוא יותר שווה, כשכל מיני ציפורות ומלכות מזמזמות לידו"?
    "לא יודעת" היא מבטלת את הפלסף בהינף יד, ומצמצת "אני אראה לזונה הזו מה זה." וטופחת להמחשת רצינותה על התמונה.

23. מינורי בסטייל

    בעודי מפסיע במשעולי נווה צדק
    ביום חורף אביבי ביותר בואכה סוזן דלאל,
    שתי מטרוניטות חולפות על פני.
    ושמיעות את המשפט הבא:
    "לתערוכה הקודמת שנערכה בלוצרן הגענו מצוריך."

24. מינורי באקספליסיטיות

    צורך שירותים מאקס סלבריק'ה.
    
    "תגיד", שואל אותו "איזה קונצנזוס יש עליך, ואתה יודע שהוא לא נכון?"
    חושב רגע ומשתף "כולם חושבים שאני מאד אוהב את אשתי. ואני כל הזמן מחפש לזיין."
    אני עד, חושב לעצמי על החלק השני של המשפט.

25. מינורי בדיחוי הסיפוקים

    הדחתי את ידידי הנערץ ללימודי רכיבת אופנוע.
    
    • רכש אופנוע כבד.
    • הגביל אותו שיתאם את הרישיון שיקבל.
    • נפל טסט ראשון.
    • התבאס.
    • רכב עליו ברחבה של בין בנייני מגוריו.
    • נכשל טסט שני.
    • התעצבן.
    • החליף מורה ועבר ללמוד בזירת המבחן.
    • רכב עליו ברחבה של בין בנייני מגוריו וברחוב של הבניין.
    • לא צלח טסט שלישי.
    • מוות.
    • רכב עליו ברחבה של בין בנייני מגוריו, ברחוב של הבניין ואראונד דה בלוק.
    
    דאגתי שמא ייתפס.
    ענה, שאם יראה משטרה יברח, שכן כמומחה להימורים וסְפּרֶדים, הסיכוי שיתפסו אותו יותר קטן מהנזק שייגרם לו אם רשיונו, שכלל לא הושג, יישלל,
    ובכלל, רוצה עוד אופנוע. אחד זה משעמם

26. מינורי בעובדות החיים

    תוהה באוזני ידידי הנערץ על מקור הכנסתה של סלבריק'ה ריאליט, שכן מתנועעת עם רכב מצ'וחצ'ח ומתוקתקת בתיקים לא שפויים. כספית.
    הוא משער, שהעסק שלה אכן לא מניב את ההכנסות התומכות ברמת החיים המוחצנת, ולכן מניח שספונסרים מעורבים בפיצ'פוץ' שדיה, מעשי ידי מנתייח.
    "ומשה?" שואל על טייקון צללים, שרואה אותה באה אליו.
    "הוא תומך אבל בלי כסף."
    או, זה מידע מעניין. לא נראה לי שמישהו שם מחפש תמיכה רגשית.
    אם כך, איך תומך בה?
    להערכתו, במין דיל כזה, היא נותננת לו מתנות של פחות מאלף, והוא משיב לה במתננות של יותר מעשרת אלפים.
    אז, ווט דה פאק, היא נותנת?

27. מינורי בחישולציות פלדה

    חבר, טיפוס, אינטליגנט, מוכשר באופן יוצא דופן.
    במקור דתי.
    למד ראיית חשבון. היה חשב.
    ניהל בתי השקעות.
    רץ מרתונים, בקוטב, טיפס הרים, באקסטרים, באומנויות הלחימה.
    לומד מקרא. ואכדית.
    הקים מועדוני ריצה ולחימה, ביקר באשארמיאדות.
    
    מתייחס לעצמו כמי שנע על דיסציפלינות. נחשף, שינה חידש.
    
    (מכיוון שבא מעולם דתי) הגזירות השוות והאלגוריות רווחות במחשבתו ובשפתו, מרבה להשתמש בדימויים, ואף נותן להם חיים עצמאיים משלהם.
    
    דיבר על
    'חישול פלדה באמצעות חימומה, הטחת מכות בה, וקירורה,
    שוב ושוב,
    תוך סיכון שבירתה.'
    
    מאוהב באליגוריה.
    לתמיהתי.
    
    אולי בשל היותו ניחן ביכולות-על
    נע על יישום מסלול כישורים, מעשים, פרוטוקולים ורוטינות הנובעות מאותו מקור על מגוון דיסציפלינות והתנועה היא רק תנועה יישומית, לא תפישתית?.
    
    ואני, בנמיכות שואייל, אז מה אם כך מחשלים פלדה? האם בחירה באליגוריה בוראת מציאות ולכן יש להשליך את הבריאה הוירטואלית הזו, כעונש, על בוראה, אישית?

28. מינורי בדחיית סיפוקים

    ידידי הנערץ הודח ללימודי רכיבת אופנוע.
    רכש אופנוע כבד.
    הגביל אותו שיהיה תואם את הרישיון שיקבל.
    נכשל טסט ראשון.
    התבאס.
    נסע עליו ברחבה של בין מגוריו.
    נכשל טסט שני.
    התעצבן. החליף מורה ועובר ללמוד בזירת המבחן.
    נסע ברחבה וברחוב של הבניין.
    נכשל בשלישי.
    מוות.
    רכב אראונד דה בלוק.
    אני דאגתי שמא ייתפס.
    כמומחה להימורים וספרדים, הצהיר שאם יראה משטרה יברח, שכן הסיכוי שיתפסו אותו יותר קטן מהנזק שייגרם לו אם רשיונו, שעוד לא הושג יישלל,
    ובכלל, הוא רוצה עוד אופנוע. אחד זה משעמם.

29. מינורי ברגולציה וסיפוקציה

    י"ה ואני בדרום תל אביב. גומרים את העניינים הקלושים שלנו, ואני מדיח אותו לפלאפל מיתולוגי שלידנו.
    "אני מנסה לשמור על הצורה שלי, אולי נאכל משהו אחר?"
    "מעולה, משהו אחר. מה רוצה לאכול?"
    "לא יודע, בוא נאכל פלאפל."
    אני, שלצערי לא אקבל את הוקרת איגוד רגולציוני האוכל, מקבל את המנה שלי. עם הצ'יפס. אחלה פלאפל. הוא מקבל את שלו. גומר אותו מסתכל על שלי, שואל "זה השני שלך?", עונה לו "זה הראשון."
    הוא פונה לבעל הבית ואומר: "אני יודע שאתם לא מוכרים חצי אבל תעשה לי חצי."
    ההוא עושה לו מנה, שמתאחדת בנחישות עם קודמתה.
    י"ה שוטף את המנה השנייה עם מיץ ענבים מיץ ענפיים, מאיפה הביא את היציאה הזו? נותן בגרעפץ ונאנח "אכלתי יותר מדיי."

30. מינורי ביושר האינטלקטואלי, דין העורך

    דברתי עם מכר. פרקטו-קונקרטי. קפוץ. חזק. שמרן רפובליקן.
    אמרתי לו בהקשר השיח,
    "שביושר אינטלקטואלי- משאב בנדירות, לא כי יש בו מחסור, אלא כי אין לו ביקוש... ככה, ככה וככה."
    בהמשך, באופייניות, הצעתי לו, שבמזגן, באופליין, יפצ'פץ' בינו לבין עצמו את ההבדל בין יושר ליושר אינטלקטואלי, ובעיקר את המבחין, הקו המפריד ביניהם.
    "דון על זה עם אשתך" הצעתי, לגיחוכו.
    
    לאחר שנפרדנו, אני, חרחרן ריב מגון וחילופי שבבי תוכן, מתמסר עם אשתו עורכת הדין- מהצד התעסוקתי פרקטי של הפרופסיה, שואל אותה אם אפשר לעשות שימוש בסגולותיה האינטר-פרופסיונאליות.
    היא משיבה בהיסוס.
    שואל אותה האם המושגים יושר ויושר אינטלקטואלי נהירים לה.
    עונה ש... יושר נהיר. יושר אינטלקטואלי איננה מכירה מושג זה, שמגיע בצמד מילים אלה, לא נתקלתי בו בחיי היומיום- ״כמושג״. על אף שניתן להסבירו בצורה הגיונית כלשהי!
    
    21:15, Apr 6 --:
    כפי שציינתי את המושג יושר קל מאוד לפרש. את המושג יושר אינטלקטואלי, קשה יותר שכן אין הוא שגור בשפה היומית של האנשים, אלא בשפה המקצועית בין עורכי הדין.
    אינני מבינה לאן אתה חותר ועל מה דנתם.
    כשאני מקבלת שיעורי בית אני נוהגת לברר מה עלי לעשות מדויקות.
    מאחר שאינני מבינה קשה לי לשתף פעולה עם שני אנשים משועממים....
    
    21:18, Apr 6 --:
    דבר נוסף שעלי להוסיף, הוא שנדירותו של היושר האינטלקטואלי, ימשיך להיות קיים על אף הביקוש הרב שיש לו, שכן קשה מאוד לצפות מאנשים להיות קשובים ואובייקטיביים, או לכל הפחות להודות בצדקת הצד השני.
    
    21:19, Apr 6 - yair dickmann :
    או.קי., מעניין.
    
    21:25, Apr 6 --:
    כפי שציינתי הביקוש הינו בכותלי ביהמ״ש בעיקר, נוכח העובדה שכפרט אתה פחות קשוב לצרכי אחרים, ועסוק לרוב אחר הצרכים הסובייקטיביים שלך.
    
    21:26, Apr 6 --:
    לדעתי הביקוש העיקרי בחיי היומיום הינו ליושר ופחות ליושר האינטלקטואלי.
    
    21:27, Apr 6 --:
    מקווה שדעתי עונה על צרכיך... וכאן אתה מתבקש להשתמש ביושר האינטלקטואלי שלך!

31. מינורי בעשייה כספית

    את אהרון ארד פגשתי אצל ידידי הנערץ. הוא דמות מוכרת לעכברי המוספים הכלכליים. מליונים עברו תחת ידיו. בארץ ובחו"ל. כולם היו שותפיו. חלש על מיליארדים, בעליהם של מליונים, בעלן של אחדות, ספח פרסום, היה בעליהם של מותגים ידועים.
    לפני כמה שנים, כשרצה - אצלו רצייה זה מצב שונה מאשר אצל בני תמותה - לרכוש את ארקיע, כדי שיקבל השראה ומושג, הטסנו אותו במטוס קל מהרצליה.
    אישיותי האפרורית לא הותירה בתודעתו זכר. אני, שמואשם שיכול לחיות את החיים מחדש, זוכר את תלתל הכסף שהיה לו בבלורית, ואת הפתח-תקוואית הצעירה שנתלתה על זרועו. כן זוכר את קביעת ידידי הנערץ שאבחן ש'אהרון הוא איש נשים', ואת חברתו ש'אוהבת את אהרון מפני שאהרון דואג לה. מאד דואג לה.'
    יש לו, לאהרון, כמה ילדים. הבכור בזוגיות עם רייצ'ל, אחת מעשירות עולם. מבחינת גילה הייתה יכולה יכולה להיות אימה של חברתו המתרוממת, כלומר המעופפת מהטיסה ההיא.
    
    הייתי מציע הצלבה; שאהרון שלנו יחבור לרייצ'ל הסילונית, ובנו לפתח תקוואית הפרופלורית.
    בכך, כמובן, אפגין שמרנות נורמטיבית המתכנסת לקונוונציות גילאיות ארכאיות, בניסיון עקר לנפץ ערכי ברזל אחרים, חשובים לא פחות, ואולי עתיקים משחר המקצועות. ואנחנו בכלל ב- 2013. אז אמנע.
    
    בהקרנת משחק גביע אירופה, אהרון מיודענו מגיע לידידי.
    חולצה- כותונת, מגוהצת משעית, לבנה צד אחד, אדום בוהק צד שני, שרוולים משובצים, ג'ינס אפנתי, גורמט נוצץ על ימין, ושעון זהב ורוד על שחור- מז'אנר האוליגרכים, בשמאל.
    
    דיבורציה על ערכים. פיננסים.
    ידידי המחוייב לאמת, כפי שהוא רואה אותה לפחות,
    כשיושר אינטלקטואלי הוא תשומה בנדירות לא בשל מחסור, אלא בשל היעדר ביקוש לה
    ובאותה עת אמון על הוורדת אדם ברבים, מסביר ש"אהרון הפסיד ים כסף" למורת רוחו ותנועתו הבלתי נוחה של אהרון במושבו.
    
    ואני מקשיב.
    
    אהרון מספר שבשבוע הבא יש לו פגישה בחברת תקשורת בינלאומית. יש לו רעיון לחבר בין ישראלי בוקרשטאי לבין החברה, ואולי יקלף משהו על הדרך במפגש בין הטובין.
    
    ידידי מפנה אליי ומפריז לאהרון שאני אושיית תקשורת, שני רק לאלכסנדר גראהם בל לטלפוניה, ואם לא- בעברי, ואני כפטפטן, מסכים, שבהחלט יש מאחורי עבר תקשורתי. הרבה עבר. קרוב ל-53 עבר(ים).
    
    אהרון מגייס, לוקח את מספר הטלפון שלי, שואל אם אוכל להצטרף לפגישתו.
    אני משיב "בכיף" מבטא ב'חייף', ואהרון נפרד מאיתנו בהנחותו אותי "תכין תכנית עסקית לפגישתנו", הוא הרי לא מבזבז זמן לרגע, ואני נקרע. כלומר מכין תכניות וקורע, קורייע ומייכין. בין הכנת הצ'ולענט לחריימה.
    
    הייתי ממשיך במהלך הפיננסי עד עצם היום הזה, אלמלא העובדה שבבוקר יום א' התקשר אלי, בודק את זמינותי לפגישה עם אושיית התקשורת בתפקיד.
    
    לא, לא ניפגש שם, הוא מעדיף שאגיע למלונו, לשיחה מקדימה.
    
    מחליף למכנסי קופיקו וכותונת כפתורים, מגיע באופנוע למלון דרג ב' על קו החוף, קרוב מדיי לכיכר אתרים. אין זמן לקפה. הוא מושיט לי את המפתחות בטבעיות של מי שמגייס את האנושות המותנה ונהנית, מבחינתו, לספק את צרכי תפישת הערך והפיזיולוגיה שלו. 
    
    הולכים לאוטו השכור, מהקטיגוריה הזולה ביותר, החונה ברחבת האורחים- מי שלא משלם. אני נוהג- גם נהנה יותר, גם קטע, גם כי הוא רוצה.
    
    בנסיעונת נטולת הפקקים, בשיחונת נטולת המיקוד מככר אתרים לפתח תקווה, הוא
    • אומד את כישוריי הניהוליים, יכולותיי האדמינסטרטוריות, הבנתי הטכנולוגית, תפישותיי השירותיות, שאיפותיי העסקיות,
    • משרטט את ההזדמנות החיבורית בין באסטת הטלפונים אליה קשור ברומניה, לבין חברת התקשורת הבינלאומית באופן שתיטיב את גורל העסקי של כל שלושת הצדדים,
    • פורש בפניי את אופקי השתלבותי, שהם בגדול, ללא שיעור תקרה או מחסור,
    • זורק את שמות עמיתיו לעסקים,
    • מפרט שעכשיו לומד אנגלית, שכן לא יכול לתקשר עם חברתו של בנו,
    • מעיד על ההערכה הרבה, האהבה העמוקה, שרוחשים לו כל מי שעובד אתו,
    • וחוגג את הצטרפותי לארגז כליו.
    
    פלא שאני שמייח ככלה ביום חופתה?
    
    מחנים. בבניין אליו נכנסים נחשף, מיידית ל-
    • הוא לא זוכר, לחלוטין, עם מי בא להיפגש,
    • רמת האינטימיות שהוא מפגין בפנייתו לשומר, ההתעניינות הבסיסית, המתוקה מסירופ, הנמוכה לטעמי, הכללית שהוא פורש על בן שיחו. ברור שיכולת זו היא כלי עבודה עבורו.
    
    מאתרים את מי שאמורים לפגוש- בבניין הסמוך.
    
    שם תהליך ההתחבבות על המאבטחת חוזר על עצמו ביתר שאת. היא נקבה פוטנציאלית מבחינתו.
    
    המאבטחת מבקשת תעודה מזהה, אני נותן, והוא נכנס לשיח שבו מבהיר שהרישיון הזר שהוא נושא הוא היחידי שיש לו, הוא לא מוכן לתת אותו מפני שהוא חושש לאבד אותו ופעם כבר קרה ששכח אותו.
    
    אני מאבד את קצרנותי הסובלת- סבלנותי הקצרה, ואומר לו בתקיפות שגם אם נשכח לא נוכל לצאת בלי להחזיר את התגים. והוא מתרצה, כשברור לי שזה לא ההיגיון שהזרקתי לסיטואציה הוא השכנוע. זה הנזהרים מהכל והלא פוחדים מכלום שידידי הצעיר המציא. זה גם נעיצת ידית ההנפה הרגשית, ראה ידידנו ארכימדס.
    
    עוזרת הבכיר ההריונית באה לאסוף אותנו. עולים במעלית והיא מתקשרת לבקרה כדי להכניס אותנו למתקן. פונה אליו ואומרת "זוהי הכניסה המיוחדת לאורחים רמי מעלה." ואני תוהה האם עושה זאת במודעות, מבינה עם מי יש לה עסק- ספחן כבוד, או, שאכן זו הפרוצדורה.
    
    נכנסים לפגישת בת שעה עם המנהל הדג'ינדג'י.
    שוב חוזר פתיח האינטרודקשן האישי, כולל בירור האהדה לכדורגל, לא לפני שצייד אותי בנייר ועט והורה לי בנוכחות המנכ"ל לרשום את פרטי הפגישה.
    
    העוזרת מתעניינת לרצוננו לרוות את צמאונותינו. אני מסתפק במים. הוא מבקש אספרסו ומכביר בהוראות איך לעשותו. לאחר פרק זמן שנראה לו בלתי סביר ל(אי)קבלת הקפה הוא מעיר בהומור למנהל שטרם קיבל את הקפה.
    כשהעוזרת נכנסת עם הקפה, הוא רוכן לתיקו מוציא חפיסת שוקולד רומני, ואומר "זה רק בגלל שלקח לך הרבה זמן להביא אותו." ד"ש לארכימדס.
    
    בפגישה הוא מפגין במיומנות של מי שעשה זאת המון בעבר וכנראה יעשה זאת בעתיד, שלא מעניינים אותו התוכן או הפרטים אלא הוא רוצה לחבר לרווחת כולם.
    
    אני שואייל שלוש שאלות 'מפרקות' ואז את הרביעית, "האם לדעתך, האופרציה הגדולה כרגע של שיחות בינלאומיות, היא לא העסק של אתמול, שנסמך על אנרציה ותשתיות קיימות, ובעצם אם לא יהיה שינוי במיקוד העסקי, אתם על זמן שאול?" מתקבלת בהיסוס על ידי המנהל.
    כשהתהייה מנוסחת שנית מעט אחרת, מתקבלת בהסכמה חמוצה.
    
    מכיוון שטרם הפגישה אהרון הכין אותי שבסוף הוא תמיד צריך את הזמן האישי- כנראה הסגיר לפתיח, אני מברר לפרידה על הניווט לחדר הכי קטן בקומה. משאיר אותם לבד, לא לפני שאהרון מבקש ממני להכין לו את תקציר הפגישה החשובה, בעלת הערך, שאני אישית, באישיותי הצייקנית, לוזרית ודפטיסטית, לא יודע לאן תוביל, וכן יודע שלא לשיתוף פעולה שלשמה התכנסנו. 
    כשחוזר שומע את אהרון מתחקר את העוזרת לעיסוקו של בעלה- "אינטרנט", ובשדלו אותה שבעלה ייצור עמו קשר לעסק משותף.
    הוא לא נח, ואני מתלבט האם לחטוף רגשי אשם מול נחישות חריצותו, או לחוות נחיתות מול חריצות נחישותו.
    
    יוצאים. לאסי שבה הבייתה, כלומר מקבל את רישיונו. נוסעים, הוא היה רוצה שאטפל בדחיית טיסתו מחר, ואני מסתפק בלתת לו את מספר חברת התעופה. בתו מתקשרת והוא מדבר אתה שפה אירופאית שאינני מבין אך מבין שמדבר אליה כאל בת 6, כשהוא מפתיע אותי באמירתו שהיא לומדת תואר שני. כלומר היא למעלה מבת עשרים ו-.
    
    הוא מברר על ארוחת צהריים, ואני מציע לו שאזמין אותו למקום מדליק בשכונת מצוקה עם אוכל אתני.
    
    מבררים עם ידידנו המשותף האם ייאות להצטרף ומסכמים שנחבור אליו למסעדת יוקרה עם אוכל אקלקטי.
    
    מגיעים לפתח המסעדה, אהרון בשיחת טלפון יוצא מהמכונית, בהיסח הדעת עאלק, משכין את תיקו בתא המטען הקטנטן ונבלע במסעדה. אני כ- Chauffeur ממשיך במיקוד דעת אותנטי לחניון הקרוב.
    
    כשנכנס למסעדה חובר לידידי הנערץ ולחבר נוסף, ואהרון מקדם אותי ב "איפה אתה? נעלמת לי." אני פורץ בצחוק.
    
    המלצרית מגיע אלינו עם תפריט, הוא בטלפון, ואני אומר לחבייר ששידכתי לידידי הנערץ על בסיס מקצועי, ש"הם מאותו הז'אנר." 
    
    אססמנט זה עלה ב-
    1. עלבון, שכשלתי לאמוד את שיעורו, לידידי,
    2. בשעתיים שיחת גרון ניחר באותו ערב ש-
       1. אני טועה,
       2. אני לא מבין כלום,
       3. אני מעליב,
       4. אם הם מאותו ז'אנר למה אני לא חבר גם של אהרון,
       5. היכן שגיתי בחינוך ילדיי,
       6. זה באסטיונר שלא מבין דבר מחייו, המפקיד מזומנים בארגזי ג'יימס בונד,
       7. והוא מומחה טכנולוגי ופסנתרן,
    3. ושעה וחצי דומה למחרת,
    4. ובעיקר צער, שבחוסר רגישותי לא חזיתי את את עומק צערו מהרפלקציה שנחתה עליו בניגוד לרצונו ובוודאי לתפישתו את עצמו.
    
    כן, רפלקציותיי, שמראש יודע שהן לא הסחורה הכי חמה בשוק, מאבדות עוד מהיעדר ערכן.
    
    בינתיים ידידי מעדכן שוב, שאהרון על הרולר קוסטר הרוויח והפסיד מליונים. כעת מופסד ים, לא יכול להיכנס לכמה מדינות, ויש לו דיבורציה מהסוג הלא ממש נעים עם כמה מסלבריטאי השוק האפור.
    
    המלצרית חזרה לקבל את ההזמנה. אהרון פונה אליה שמבקש "חתיכת בשר עם ירקות".
    היא מצדה, חמושה בקונצפט המיושן של תפריט המתווך בין ההיצע לביקוש, זו התפישה הקודמת להתניית ה'אני במרכז' של המאה העשרים ואחת, המנחש את צרכי הפרט ולא מותנה לטיפול בצורך הישיר, ומכאן שמשוועת לעזרה.
    הוא בעולמו הסלולרי, לא מגיב.
    אני מזמין, והיא מסתייעת בי, באומרה "לא הבנתי מה הוא הזמין."
    לוקייח אחריות ואומר לה שזה בסדר, שלא תביא לו דבר.
    
    היא מביאה את הקוקטייל שלי- דייאטקולהבחוסמלאתקירחמעברלגדותיהקשולימון, ואני חוסך ממנה את ההקדמה ותגובתו, בהבהירי לו שהיא לא הבינה מה הוא הזמין.
    
    אהרון חוזר על- 'בשר עם ירקות'.
    מה לא ברור? הרי הצורך לא השתנה. גם האופי לא. אז שתצורת התקשורת?
    איינשטיין, אתה זה שאמרת שלשני דברים אין גבול, היקום והטיפשות האנושית? וזה שאתה לא בטוח לגבי היעדר הגבול בראשון? האם אתה זה שאמר את זה בהקשר של אנשים מתנהלים באופן שונה ומצפים שמציאות תשתנה?
    
    מלצריתנו מתממשקת עם המקורות- התפריט, מבררת האם מתכוון לסטייק עם סלט, והוא מאשר.
    
    היא מבצעת וחוזרת עם המנה. הוא בוחן את המוגש, מסביר שהוא בדיאטה ומבקש ירקות חתוכים גס במקום הסלט החתוך דק.
    
    באוכלנו, לבקשת ידידי, הוא מזכיר את פגישתנו עם חברת התקשורת.
    ידידי שואייל את שאלותיו המפרקות,
    ועל משקל ההוא שרצה מרצדס ולא היה לו כסף אז רכש 200 גרם בוטנים, רק בהגדלה
    מציע, מה מציע- בז לכך שאיננו עושים זאת - להתמקד בטכנולוגית wi-fi, ולא בסלולר, לא לבזבז זמן באירופה אלא באפריקה. אכן חזון ויוזמה, גם גבול השמיים, הארץ וכל צבאם נפרץ.
    
    אהרון, בגרירתי המתונה, מדבר על רמת החיים; הוא הרי לא מעדיף, כך אומר, את החיים הפשוטים. מספיק לו 30,000 לחודש. יורו. לשחק עם הבן שלו בערב שש בש על שלושת'לפים חמשת'לפים. יורו.
    
    נפרדים, כשידידי הנערץ לוקייח את התשלום עליו, והפעם לא כנדיבות אלא כמי שלובש חולצת כפתורים לפגישה עסקית.
    
    פונים למכונית, אני מציע שאהרון ימתין לי בכניסה לחניון ויחסוך מעצמו את הביסוס בין ניחוחות השתן של חדר המדרגות.
    אוסף אותו, הוא מציע לשלם את החנייה, אני פוטר אותו אותו ב'אין צורך', ומביא אותו בשלום למלונו.
    
    בלובי מבקש מפקיד הקבלה שיצלם את כרטיס הביקור המנכ"ל, ואני אומר שאין צורך שכן מצלם בטלפון שלי. הוא מציע שנשב על קפה לסכם את הישיבה. אני ער לצורך שלו בחברה, אבל, איך אתוודה סובטילית- הספיק לי. אני מבטיח לבקשתו שאסכם את הישיבה ואשלח אליו.
    
    שעתיים אחרי, שלחתי אליו תוצר הומוריסטי, מהסוג שמצחיק (רק) אותי, שלא יכול לעשות איתו הרבה, פרט, אולי לתחושת הניהול המסודר שהוא מרבה להתנאות בו.
    
    מה אני עושה שם, באירועים אלה?
    לתפישתי,
    • מבחינתם, מבחינתו, אני הממשק, שמדבר את השפה, בעל המראה, הנוכחות, הלגיטימיות, התרבות, שתורמת לתפישת ערכם הכולל במגע עם הביורוקרטים המסודרים האלה.
    • מבחינתי, מכיוון [שלא רוצה להשתמש ב'אגו'] שמבנה אישיותי רעוע/מוצק דיו כדי להיות בתפקיד שמייעדים לי נמצא במצבים מעניינים, מסקרנים, עם אנשים שונים.
      על הסוס, במרדף אחר הפאן והתובנות.

32. מינורי בשימור הנורמטיביות

    שלא לומר, 'לא זוכרים למה', או שלא מבחינים בין עיקר לתפל, 'בין טקס ושימור מנהג למהות'

    היה לי חבייר ילדות, שעל פניו מזכיר במידותיו את ידידי הנערץ;
    דמיון מהסוג של 'מה פתאום?' הרי זה כזה וההוא בכלל ככה,
    ואני לא יכול שלא לראות את היותם חולקים את היותם צבעוניים וכמה גווני יסוד משותפים:
    
    
    • פיזיים-
      • צבע עור דומה,
      • חזקים באופן יוצא דופן,
      • התנהלות אנרגטית, תזזיתית,
      • טיפחו את פיזיותם,
        • עוצמתה,
        • אסתטיותה.
      • נתפשו בילדותם ובבחרותם כשובבים,
    • רדיקלים-
      • במחשבתם פורצת הגבולות וההמצאתית,
      • שמתועלת לאישיות יזמית עסקית,
    • יצריים-
      • אימפולסיביים,
      • רגישים, (כשאר הרגישים- מתעלים את רגישותם כלפי עצמם),
      • עוסקים אינטנסיבית, במובהק במוחצן ובוורבליות במיניותם
        • ובסיפוקה,
      • לא דוחים סיפוקים,
      • נתפשים כחסרי גבולות,
      • בסיפוק ייצרם, נתפסים לעיתים, כחורגים מ'מידה הראויה'
        • בהקשרים מסוימים זוכים על כך לביקורת, בעיקר שלא בפניהם,
        • ובאחרים, זהו סוד חינם,
      • בעלי יכולת גיוס ורתימת סביבתם לסיפוק צרכיהם.
    • תנודתיים במהירות ובעוצמת מצבי רוחם.
    • מוחצנים-
      • בולטים בחברה בה נמצאים,
      • קולניים,
    • תקשורתיים-
      • לא מהססים לפנות,
      • נחרצים בקביעותיהם,
      • לא נמנעים מעימותים,
      • מפשטים רעיונות מורכבים.
    • ישירים-
      • ספונטניים,
      • עד בוטות כלפי סביבתם,
      • עד אי-נוחות לעתים להיות במחיצתם בעת פנייתם לזולתם,
      • באותנטיות והשקיפות התקשורתית, בהיעדר הפילטרים המעדנים עלולים להמיט אליהם את אי-נוחות בני שיחם ואת מבוכת אוהביהם,
    • ובה בעת תובעים רגישות, הבנה ואמפטיה לעצמם,
      • לא יחושו בנוח אם האופן והתוכן ששגרו לאחר יופנה כלפיהם
    • במשפחתם-
      • האחים הצעירים,
      • להורים חרוצים, עצמאיים זעירים,
      • שניהם אחים מצד אחד לעובדי כפיים וגם לכאלה שפנו לקצה ההכשרה האקדמית,
    • עיסוקם-
      • בבסיסו ובמקור טכני- חשמל ותקשורת,
      • שימוש בידיהם,
      • ובתשומות טכניות של סיבה-תוצאה, עובד-לא עובד,
    • נבונים-
      • הכרת סביבתם את תבונתם,
      • לא תואמת את ציפייתם,
      • ולא את הערכתי את תבונתם,
      • מייחלים לסגירת הפער בין תפישת עצמם לבין ההכרה שמקבלים מסביבתם,
      • רגשי נחיתות קוראים לכך?
    • הוריהם חולקים את צפונה של אותה יבשת,
      • במובהק מעדיפים נשים מזרח אירופאיות, לפחות במראה, הפונצ'- עור, בננה- צבע שיער.
    • רפובליקנים ימניים,
    • לשניהם אייפונים,
    • אפילו שם פרטי חולקים
      • ולשניהם קוראים בוואריאציה על שם משפחתם.
    בעוד חבייר הילדות מסתכל מלמעלה למטה פרקטיקו-מולקולרית, מעשית, בידיים,
    ידידי הנערץ פונה למעלה, אסטרטגית, לתהליכים והערכות על.
    
    האחד שימר על סוציו-אקונומיקה קבועה לכל דרכו,
    השני, נע על סולם הריבוד החברתי, ובהתעשרותו פנה למסלול המהיר, והתחכך בשועים מהזן המהיר, נוצץ ומוחצן.
    
    הראשון, גידל בת ובן בגיל צעיר מהממוצע שפנו בהצלחה יתירה למקצועות היפר פרקטיים אקדמיים,
    בעוד השני הוליד את שני ילדיו בגיל מבוגר מהממוצע וחווים אתגריים לימודיים.
    
    האחד נורמטיבי לחלוטין,
    והשני אפילו לא לסירוגין.
    אולי לפרקין, בטקסין.
    
    את הראשון חיבבתי והעברנו בחלון זמן קצר חוויות,
    את השני אוהב וחולקים בחלון רחב רבות.
    
    ואני בכלל מבין למה יש מי שלא רואה את הדמיון, שכן זו לא זהות, זה דמיון, זה לא מתמטיקה שבה פרט אחד מפריך דמיון, ואכן יש שוני, בבחינת המפריד ביניהם יש הרבה.
    
    

    ---

    
    בעיצומה של הגשמת הדחת ידידי הנערץ לרכוש אופנוע מפוארטרם קבלת רישיונו, מתעדכן שאבא של חבר נפטר.
    
    בלווייה פוגש את חבייר הילדות. ערב קודם השיא את בתו.
    
    חופר לו בשאלות על החיים; מספר שאחרי שהתגרש גירושים רגישים מצא אהבה אצל גרושה אם לשלושה, שמתכוון לעבור לגור איתה.
    
    אני מחמיא לו שבניגוד ל- 53 63 73 שלי, הוא בן 53, נראה 43 ומרגיש 23.
    "מרגיש בן 16" הוא מתקן.
    
    עודר לו בשאלות דיקמן: "תגיד תגיד, במה היא דומה לאשתך לגרושתך"? ב"שום דבר" חורץ ומראה לי על מסך הטלפון בבואה דקיקה ובלונדינית כגרושתו. מייחס לעצמי את השטחיות אונסת ההשוואות.
    
    מציק לו עם "האם אוהב את חתנו?" בפיקחות של נורמטיביים מורייח עםבחירתה של בתוונותן לי אתמה שטוב להוכאלה.
    
    טוב. מבין. אז בא לו ב-90 מעלות: "תגיד תגיד, לתפישתך את טובת בתך, האם עשתה לדעתך, את הבחירה הנכונה, לה?"
    
    אז הוא מספר לי, כמענה, לא כתשובה לשאלתי, שעם עזיבתו את הבית, ילדיו לא דברו אתו. בהמשך הילדים החליטו לא להפסיד אבא. אז חזרו לדבר. אבל החתן לא ידע לצאת מזה, אז ממשיכים לא לדבר.
    ומוסיף שהגב כואב לו, "רקדתי עד 3 בבוקר."
    
    "ותגיד, היית עם חליפה אתמול?"
    "בוודאי, משיב גם הבנשלי."

33. מינורי בצרכנות

    יש לי זוג חביירים. צרכנים.
    • הוא אופטימייזר,
    • היא ביצועיסטית חסרת סבלנות.
    היו בסין.
    חזרו עם זוגות משקפיים.
    מרוצים ומסופקים:
    
    • הוא עם חיקוי ל ic! berlin, מתפעל מכמה משקפיים קבל עבור פרוטות,
    • היא מזה שבדיקת העיניים והכנת המשקפיים משקפיים נעשו בפחות מ-4 שעות,
    והכל בפחות ממה שעלתה המסגרת שלי.
    אז הוא נהנה שאת הדרעק קיבל מייד, והיא שהרבה בזול.
    או שלהיפך.

34. אידיאולוגיה מוכוונת

    יש לנו כלים רציונליים, להכווין נטייה לעטוף אותה במלל ולקרוא לכך אידיאולוגיה.
    
    כשמקבלים אידיאולוגיות אחרים, זו התכנסות אידיאולוגית.

35. יזמות, פרסונלית

    נטייה אישיותית של בעליה,
    לחתירה וחיפוש מצבים,
    בהם מעורבותו המקדמת תגרום לסיטואציה
    לייצר ערך עודף על המצאי בתוספת התשומות,
    לרווחתו הכלכלית והרגשית,
    לבצע
    ושוב, באופן חוזר.
    
    הרחבה קלסיפיקו-פרסונלית  :-)

36. מינורי בטרה לה לה לה

    ידידי הנערץ היה בחו"ל. עם נוספים. איבד את הטלפון שלו.
    שלחתי לחביירו תמונה של בתי, אופנועו ואני כשהיינו בחומוס סעיד בעכו.
    חביירו החזיר ב"איזה יפה הבת שלך."
    קיבל את תשובתי "יפה- היא לא!"
    חביירו פנה לידידי הנערץ ב"מה קרה לחבר שלך? למה הוא מגיב כך? הוא קוקו החבר שלך."
    ידידי  הסביר שאני "טרה לה לה לה".
    כשדיווח לי על כך צחקתי, אישרתי מאז'ורית שאני טרה לה לה לה, ומינורית שאלתי, האם מעלה על דעתו שכך אני פוטייר אותם ממשחק התגובות האבטומטיות מהסוג שמפקיע את תחושת הערך מהסובייקט ומפקיר אותה על ידי הפקדתה אצל הבלי האחר.
    

    ---

    
    ואני זוכר מה אמרה אמי לסוחר באלנבי שאמר לה "מותק" - "אתה אל תקרא לי מותק!"

37. מינורי בדחיית סיפוקים

    ידידי הנערץ הודח ללימודי אופנוע.
    רכש אופנוע כבד.
    הגביל אותו שיהיה תואם את הרישיון שיקבל.
    נכשל טסט ראשון.
    התבאס.
    נסע עליו ברחבה של בין מגוריו.
    נכשל טסט שני.
    התעצבן. החליף מורה ועובר ללמוד בזירת המבחן.
    נסע ברחבה וברחוב של הבניין.
    נכשל בשלישי.
    מוות.
    רכב אראונד דה בלוק.
    אני דאגתי שמא ייתפס.
    כמומחה להימורים וספרדים, הצהיר שאם יראה משטרה יברח, שכן הסיכוי שיתפסו אותו יותר קטן מהנזק שייגרם לו אם רשיונו, שעוד לא הושג יישלל,
    ובכלל, הוא רוצה עוד אופנוע. אחד זה משעמם.

38. מינורי בחיתוך

    בן האורטופד שלי - ערס דובר הונגרית - החליט, אחרי שנרגע, להיות רופא.
    
    אביו שלח אותו ללמוד לרומניה- שולט בשפה, אימו ואביו למדו שם.
    
    סבו קבל אחרי מותו פרס חיים על תרומתו לקהילה המקומית.
    
    הרופא לא יכול היה להגיע לטקס הענקת הפרס, אז שלח את בנו.
    
    "ומאז", מדווח האורטופד "הוא לא מתלונן."
    
    הם יודעים לחתוך האורטופדים, בבשר החי.

39. מינורי בסיבוב מוטורי

    השתתפתי עם ר' באימון רכיבה על אופנוע.
    היה נראה לי שיש הרבה רוסים.
    
    פניתי לאחד נחמד, אינטליגנטי, רופא. על BMW K1300.
    שאלתי איך זה?
    
    הביא לי יופי של תשובה. להערכתו-
    מקרי. אין יותר יוצאי חבר העמים באופנוענות.
    
    שואל אחר. תואם את סטיגמותי(יי) לעולה מהרפובליקות המוסלמיות, בגרסה, המכנית, אתלטית, מחוטטת.
    מטג'קיסטן "אתה יודע מה זה?" שואל אותי. שמעתי.
    שוטר הוא 'מניאק'.
    רכש אופנוע יוקרתי, מתעקש שהוא מתחת למעמד הבינוני.
    מזמין חלפים מחו"ל, "שילמדו פה בארץ מה זה מחירים גבוהים".
    
    לשאלתי על ריבוי יוצאי חבר העמים, מנפיק לי את הדיאלקטיקה:
    
    • הם אוהבים תרבות.
    • אופנוע זה תרבות.
    • בישראל אין תרבות.
    • לכן מספרם בולט.

40. מינורי בטאטולוגיה הקלילותית

    רפאל, מהצבא, ניו יורק ושוב בישראל, חבר וותיק, מהנבונים רחבי הדעת והתודעה שפגשתי. בחיי.
    
    באקסטרים. בריבוי מובנים; מוכשר באמת, אינטרדיסציפלינרית, לומד, תמיד, אקדמית, וגם לא, מלמד, מתמלל, מתפתח, בתנועה.
    הומור מפותח ומתוחכם בגרסה היהודיסטית אשכנזיסטית מזרח אירופאיסטית מעודכן למילניום השלישי.
    
    עוסק בטיפוח מיומנויות פיזיות מגוונות. יישותו שם. בדיסהרמוניה מהרקע שהגיע- עיר קודש ודת.
    
    לא מתנזר מהנאות הבסיסיות. כלומר צורך אותן.
    
    מבחינתו המיר את הדת בחילוניות.
    
    לדידי, ההתקשרות עם המיסטיקה, הרבדים הבלתי מוסברים רציונלית, חיפוש יסוד מארגן ברמות הגבוהות/ העמוקות, טבוע.
    
    השכלה כלכלית עמוקה וניסיון עסקי אינטנסיבי.
    
    פקחים ממני הרביתי לפגוש.
    האיש, ברור לי, גם נבון וגם אינטליגנט ממני.
    בשיח שלנו, אני נהנה להכיר בכך.
    
    פוגש אותו. מבחין בטאטו המפאר את החלק הפונה לפנים של כף רגלו. עץ מנצנץ.
    
    איזה יופי! אני נלהב, הזדמנות ללמוד מאינטליגנט על הנושא, על הסְמָלות כוונות וכאלה. סוגיות שמרתקות אותי, לא מובנות לי.
    
    שואל אותו.
    אומר לו שבאמת רוצה להבין, לא בקטע שיפוטי-
    • שכן שיפוטיותי, שוללת, אינהרנטית, קיימת, עניין לדיון מאוחר יותר,
    • בתבונתו, אולי בקהותי, לא מאבחן אפולוגטיקה. הוא לא נמצא במחוזות הסתייגות המתגוננת משיפוטיות, כמתקשים להתמודד עם חיווי נגטיבי, החלשים יותר והמיומנים פחות. אינו מסתרס משיפוטיותי הגלוייה, הערכית, נגטיבית,
    מבקש לדעת, מה הביא אותו לקעקע.
    
    מספר ששקל להטביע מנדלה.
    אני לא מכיר את המושג. מסביר לי.
    
    החליט להימנע מכל סממן דתי.
    "מניפסטציה של הקלילות"
    עונה לי.
    הוא שאמרתי- האיש גאון.
    
    אני שואייל, קלילות מה,
    • המסר?
    • הפלטפורמה?
    מבחינתו גם וכן קלילות ההתייחסות לפרמננטיות.
    
    שואל אותו למה דחוף לו לעשות מניפסטציה. איש מחשבה, מלים, למה בחר להצהיר באופן כזה? למי? מה דחוף לו להצהיר? מה הקשר בין קעקוע פרפר של מישהו לבין תחושת חופש?
    
    ברור שהקדיש תשומות ל-מה להטביע, היכן.
    
    מספר לו על עמית עם שם משפחה שלא אהב, שרצה לעברת.
    בהתייעצות הצעתי לו 'מואב', ראשי תיבות של שמו הפרטי, שם אשתו האהובה, ושם משפחתו הקודם. אהב את זה.
    כשחזר ממשרד הפנים הראה לי עֶבְרות שונה מזה שאמר שיאמץ.
    לשאלתי, הסביר, שבדרך נכנסו לרשת מזון מהיר לשתות משהו, והחליטו שהשם העברי הראשון שייקרא ברמקול אותו יאמצו.
    
    כשחזר מתאילנד עם גרפיקה גיאומטרית על כתף שמאל, לשאלה איך בחר, ענה, שבפתיחה אקראית של אלבום הדוגמאות.
    
    לא יודע אם הסיפור שכך סופר לי אכן כך קרה במדויק.
    עם זאת, בספרו אותם לי, האיש מבהיר לי שיש בו חתירה אותנטית, מובהקת, חוזרת על עצמה של 'קלילות', אקראיות כערך.
    
    בתקשורת עם אישיותו המורכבת,
    • תמיד
    • חבוי
    • זמנית,
    • (לפחות) ממד נוסף אחד,
    • שייצא לאור בהמשך:
    בתזמון מאוחר, ומפתיע משהו, מעדכן אותי שיש לו טאטו נוסף.
    בעודו מצטט את מילות 'אני מאמין' של שאול טשרניחובסקי, בניגון מלעיילי מאובחן, מפשיל את חולצתו ומראה על צידה הימנית של בטנו השרירית את:
    כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז.
    " בשורה הזו, אני מזכיר לעצמי משהו- את האמונה בבני אדם, את התהליך הפנימי
    בעשייה זו, אני מסמן לי, לסביבתי, שאני בַּקלילות ." מתמצת.
    
    "אבל רפי" אני מחרב, "חוץ מאשר משקלך, אין בך דבר קליל."

41. מינורי חיים בסרט

    כלומר בסקריפט

    יש לי חבר ילדות, מאד נבון, ריאלי.
    כמעט הכל הלך קשה. כל מגוון של מני דברים לא הסתדרו לו. גם מאד חשובים.
    
    בשלוש מלים, חי סרט.
    ביותר- עוצבה לו פרדיגמה שהוא לא זז ממנה. מכפיף את החיים לפרדיגמה- לא הולך.
    
    באחד המוספים בכלכליים רואה כתבה על פרוייקט כלכלי ענק, שהכריע אותו. הערכת שווי עדכני.
    שואל אותו האם לשמור לו את הכתבה.
    לא. כבר לא מעניין, עונה.
    
    אני מתפעם מסדרת שומרי הסף.
    הוא כימני לא צופה- שמע שהעורך נתן הוראה 'לא להוציא טוב את ראש הממשלה'.
    מה עם ראשי שב"כ שמדברים אותנטית? לא מעניין- מוטה.
    
    עורך לי סט שאלות.
    משועשע אני עונה.
    כולל חודרניות על מצבי הכלכלי. ואיך.
    מספר לו.
    לא מתיישב לו- הוא שמע משהו אחר;
    "אני שונא לטעות" אומר לי, באופן שניתן להבין, שכך שמע, ומכיוון שלא רוצה לטעות הוא וידא בעבר, והווידוא מיצק את המידע לכלל עובדות, ובכל מקרה כדאי לשים לב, האיש שונא לטעות, אני מאיים [גם] עליו בסוג של מצוקה תודעתית.
    מוצא עצמי מתווכח איתו על סיפור שאני הגיבור והמספר שלו.
    היה שווה להגיע- לונה פארק.
    
    עובר את בחינתו. מציע לי רעיון עסקי.
    אני מתעניין במתווה ובפרטים.
    כעבור כמה שעות שולח לו חומר על מוצרים מקבילים, למחרת נותן לו את תודת השלילה: תודה, בקצרה לא תודה, אם תרצה בהרחבה בכייף:
    
    "אין צורך בהרחבה, תודה, שמור על דיסקרטיות." מנחה,
    כלומר-
    נא לא להפריע עם חיוויים שאינם מקדמים את העלילה הפרדיגמתית.

42. מינורי בתבנית הקיפוח

    הייתי מעורב בפעילות הורית.
    במהלכה, התארגנו ההורים ליטול חלק בכמה מפגשים, ואף לבוא מוכנים לצילום ברכת 20 השניות לפופאלע האישי שלהם גל סיום תקופה משמעותית. באירוע הוקרן סרטון.הברכות.
    
    בסיום הערב, הורעפו מיילים חוזרים ונשנים בין ההורים שהפעילות הייתה משמעותית עבורם.
    
    ואז הגיע המייל;
    אמה של נערה ששם-משפחתה-מאפיין-לא-חשוב-איזו-עדה שולחת ברכות כקדימון לשאלה, במילותיה ובתמצות,
    "איך יכולתם לעולל עוול כזה, שהבת המדהימה שלה לא מופיעה?"
    
    היה ניסיון משמעותי ואינטנסיבי לארגן את כל ההורים. כולל אלה שבערך ולא לגמרי, בספק ובסימן שאלה.
    כולל של בתי לנערה, שהודיעה שאמה לא תגיע.
    
    לא היה ברור אם הנערה עצמה, ששם-משפחתה-מאפיין-לא-חשוב-איזו-עדה רק בשונה מאמה מתפוצה הפכית תנכח שכן מזה שנה היא מחוץ למסגרת.
    
    האם שכמובן לא נטלה כל חלק בהכנות האינטנסיביות הפציעה ללא הודעה מוקדמת, במפתיע, בערב הקרנה, שלמה את דמי ההשתתפות, ונכחה כצופה אורחת.
    
    רוב ההורים, כולל ה'מנהלים' התבאסו והגיבו במנאד רוש.
    
    כפלוצר/ פלספן/ לקחן אחריות חברתית/ ווטאבר, שיכול להגיב כתבתי לה מייל המשתתף ומכיר בצער.
    
    הגברת מגיבה בתודה מאשימה בסוג של הסתפקות בההכרה בעוול, שחוותה. הילדה כמובן.
    
    הורה תורם ומאד חיובי, מהפותרנים שלעיתים גם צריך להתגונן מפותרנותם, הציע לי להציע לה, בכפוף להסכמת הורה עורך הסרט, שתצלם את ברכתה שתוסף לסרט, וישלח לינק מחודש לכל ההורים לסרט הערוך מחדש.
    
    ההורה העורך הסכים, העברתי את ההצעה לביצועה, והוספתי, שכעת יהיה לה אפשרות לברך באופן המדליק ביותר שכן צפתה בכל הברכות.
    
    אחת ליומיים הצקתי לה עם סטטוס ההתקדמות, כדי ליירט כל מכשול סטרוקטורלי לביצוע.
    
    אחרי כשבוע נשלח הלינק לכל ההורים, ובו רואים שהתיקון אכן נעשה, 44 שניות של ברכה רשמית מלאה ומשמימה.
    
    הצדק יצא לאור. ההיסטוריה שוכתבה לאחור.

43. מינורי בפארטי פופינג

    לפני כמה עשרות שנים, הייתה לנו איזה חברותא,
    יאפי-יאדה, מושג ארכאי שתאם את המקום התקופה והיומרה, בגרסה הישראלית, בחו"ל. כבר אז, הקפדתי לא להתייחס להתכנסויות אלה כ'חבורה' משמעותית, מעבר לחווייה המסוימת האד-הוקית, תלויית מקום וזמן.
    
    היה לי יחס משמעותי לבודדים שהיו לנו אירועים משותפים יחד, וחיבה למעט יותר. כגוף חברתי- לא ממש.
    
    עם זאת הפעילות המשותפת הייתה משמעותית. לי.
    
    העוגן האינטגרטיבי הראשוני, ביקש לזמן למפגש משותף:
    
    שלום ל״חבורת ימי... העליזים״ :).  ביום שישי נפגש אצלינו ברח' ... ב... בשעה  17:30. מקווים לראות את כולכם, להתחבק ולקשקש להתעדכן ולפטפט, לאכול ולהתבשם, ולהעלות זכרונות למי מאיתנו שעוד זוכר. להתראות ...
    אני, שקשה לי עם סיטואציות מסוימות,
    שלא מזהה בהן טעם, רייח ולב שמייח,
    עוטה את גלימת הקוצים ובהומור בלתי נתפש,
    כלומר חוץ ממני לא רואה מי שיראה באמירתי שעשוע, שואייל:
    זכרונות? לא עדיף לייצר זכרונות חדשים משמעותיים מאשר לפצ'פץ' משומשים נשכחים?
    לא עדיף להתגעגע למחר מאשר לאתמול?
    נענה-
    עדיף, אבל מה שמלכד את החבורה הזאת זה העבר
    מלכד? במהותנו היינו אוסף פרטים בהתכנסות אד-הוקית.
    לטעמי הכמיהה היא למשהו שלא היה. לא הייתה חבורה. אולי כמיהה לעוגנים מסוימים.
    
    ממשיך להקשות:
    אם בסיס היחסים הוא עבר בלבד, יש ערך ליחסים?
    אוה, עכשיו מקבל את המשפט השגור (שלו) על המוטיב הרגשי הטמון בנו, ממי שמעיד על עצמו כ'אינסטרומנטל' ביחסים בינאישיים, ואני בעדינות חמלתית:
    'סוג של אוטיזם תקשורתי חברתי בינאישי,
    על מצע של מיומנויות-על לאיתור, חתירה למרכז, והפקת טובין מנורמטיביות חברתית.'  :roll:
    מסתבר שכן, אנשים הם לא רק יצורים רציונלים אלא גם סנטימנטליים. למה אתה החלטת לבוא?
    אז עונה לו ביושר ובשקיפות מלאה:
    כי הזמנת.
    עונה את האמת הטהורה- לא 'נאה' לי להשפריץ על מי שמרעיף עליי טובין שיט.
    ורושם לעצמי, שבעצם בלא כוונת אינסטלטור זה מה שעושה בשיח זה.
    זו לא סיבה מספיק דיקמנית.
    וזה קורה לי לא מעט, במיוחד עם אישיויות אדמיניסטרטוריות מובהקות כמוהו: נחשפים אלי,
    יוצרים בתודעתם פאטרן נתפש להתנהלות
    בחשיפה להתנהלותי שלא תואמת את הפער הנתפש בתודעתם
    באים אלי בטענה על הפערים- "אתה לא מתנהל על פי הפרוטוקול שלך."
    אתה עומד עם הפרוטוקול וקובע מהו 'דיקמני'?
    מעדכן- זה הכי דיקמן שיש.
    הניח להתייחסות, שיתף את זוגתו החביבה, מז'אנר הפרקטו-קונקרטיים, ושלח לי
    להלן הערתה של ... (אשתו) על תגובתך למסרון ההזמנה:
    חופשי מה שירצה אבל אין עתיד בלי עבר. :)
    הובסתי, נותרתי ללא מענה ראוי.
    [הצעתי אלטרנטיבה מעשית לתוכן שיכלול את המשתתפים.]
    בירכתי

44. מינורי בחברותיישן

    אחד החברים, תושב חוץ, מעדכן אותי על הטרנד החדש. רווח מאוד באירופה, בעיקר באנגליה.
    
    חברות בתשלום.
    את ר' החברות ניתן לנקד בחולם ו/או בשורוק.
    "צ'מע, במקום שאטחן לה במה אני עוסק, מה הם התחביבים שלי אני קונה אותה. כחברה."
    "ומה אתה מקבל?" אני מנסה להבין "מה התמורה?"
    
    "שילמתי $3,000, ראיתי אותה, נראית מעולה. בת 21. מחבר העמים. אני מתקשר אליה, מדבר איתה, נפגשים. לא כל פגישה זה מין. קלאסה. היתה עם ריו פרדיננד, הבלם של מנצ'סטר יונייטד. היא רוצה להגיע לטופ. והיא תגיע".
    
    הוא קצת נלחץ. חושש מהביקורת שמקורה בכך שאני לא מבין אותו, את הטרנד.
    
    "עשיתי עסקה מצויינת. נראה להם שדפקו אותי. לך אני אומר – אני מאוהב. עסקה מצויינת. עלה לי בזול. היא מעניינת."
    
    "את המין אני מבין. אני עונה. "עדיף בחינם. יותר טוב עם מי שאוהבים לעשות מין. לא הולך, לא מתאים, כן מתאים מזדמן, זמין, מזומן – מבין. אבל לשבת ולדבר, להיות ליהנות, אני מעדיף איתך. מה בעצם אתה קונה?"
    
    נזכרתי שראיתי וריאציה בוטה, מיידית, פשוטה יותר בטוקיו. ברובע הזרים רופונגי, אחרי העבודה הולכים לפאב, המארחות, גם הישראליות שראיתי שם, מדמות נערות שתפקידן במשמרת להוות את החברה לבליין המגיע. לפלרטט, לשרטט אופק מעורפל. הרי אין כוונה ליחסים של מעבר לאותו לילה בפאב. התכנית העיסקית, ההתכנות הכלכלית, סובבת סביב גרימה לחבר לשתות כמו מלח אירי, ולהכפיל את חשבונו בכך שהמארחת תערה לכבד הפרטי שלה כמויות תואמות של נוזל עתיר מחיר ודל אלכוהול. היא מקבלת פרנסה, אולי תחושת ערך של נחשקות ואולי תביא באקסטרה.
    
    התפעלתי מהכישורים הנדרשים: להיות לבנ-ורדות, נראות טוב, עם יכולת להערות קיבולת אלכוהולית מסחרית, זמינות ופתיחות תקשורתית, שתהווה כר ליחסים של לילה בבאר, יכולת משא ומתן שבו עליהן להסתובב סביב מתן צ'אנס וירטואלי ללקוח להגיע איתן לקצה, ובעצם לא להגיע לשם, שכן הצהרתית אינן מתכוונות לעסוק בזנות מסורתית, ואולי להשאיר אופציות פתוחות, בעבור תשלום שעובר את סף הסבירות של 'עדיין אני מסרבת להיכנס למיטה' ההצהרה תתנפץ אל מול 'בלתי סביר להגיד לו לא, בשביל כמה דקות של חוסר נעימות שהתמורה תעזור לי להשכיח אותן'.
    על תכונות אלה להיות מונחות על מצע של חספוס רגשי, עמיד למשאים ומתנים אלה בכל משמרת, שכן, לא ברור, לפחות לא לי, למה הן מצפות. כן ברור, שבמסגרת עבודתן הן נחשפות בכפייתיות כפותות כפותות לפיתויים כמפתות ומפותות כפתיות כפייתיות בכל לילה. מחדש. שאם לא כן, אם לא מהוות צד במשא ומתן, אם הן חפות ממי שמתחיל איתן ובודק את גבולות עמדות המשא ומתן שלהן, הן מייבשות את ברזי אלכוהול המעסיק, את תפוקותן, את קופתן, ואת תקפותן וצידוקן המקצועי.
    ומה עם פיותיהן ופותן?
    
    נראה לי שמהות העיניין נעוצה ברכישה של תקשורת שאינה זמינה באין עסקה כלכלית. קיומה, נותן תחושת ערך. תחושה ברורה של המבקר, שמשחק ב'גבר הבא לבלות' זוכה לשיתוף פעולה עם בחורה, ומחליק, משמן, ממו"מן, מממן, משלם, את דרכו נטולת סיכון הדחיה. ייתכן, שהמועסקות, ששמו לעצמן למטרה להרוויח כסף, ללא עירוב מין, גם מתפרנסות וגם נהנות מהחיזור? אולי סיפוק ההצלחה גדולה משל עמיתיהן למשמרת? יותר פופלריות? נחשפות להצעות מפתות יותר, ממשות את חלקן לנטוש את גבולותיהן, רוות נחת מעמידותן בסירוב?
    
    ואם נוטשים את הפתיח הרומנטי, וממשיכים בתחושת הערך, במה רכישת חברה זו שונה, מבעלות על תכשיטים ממותגים כ- BMW או Rolex עכשוויים, או מקל הליכה עם גולת כסף בקצהו בעבר? האין ברכישות אלה קניית תחושת ערך עצמית?
    
    במקרי התכשוט, תחושת הערך מוקרנת לסביבה. ביחסים בינאישיים שלא מוחצנים תחושת ערך נשארת פנימית.
    
    האם מי שרוכש חולצת מותגים או שעון מזוייף, מטפל במענה לצורך אסתטי, או לתחושת ערך נתפשת על ידו ו/או סביבתו?
    
    אחרי חודש פוגש את האיש שוב. "צ'מע, מגעיל. זה לא טוב ולא נכון." פסק.
    
    יולי 2008

45. מינורי ברפורמציה

    קרובת משפחה מצויינת ואהובה שומעת שאחרת הוציאה רישיון.
    
    היא עם עשרות שנות ניסיון ורשיונות מתקדמים משתפת,
    שמייד ששמעה שעברה את הטסט,
    פנתה למורה שלה,
    ובקשה ממנו שהיא תקח שיעור,
    כשהוא, המורה, יעבור למושב האחורי,
    וזאת כדי שהיא תצבור ניסיון.
    
    לגנותי ניתן לומר, שרק אני, כלומר שאר השומעים לא,
    התפעלתי:
    1. טרנספורמציה ראשונה:
       הגברת הפכה באחת מחסרת רישיון לבעלת רישיון.
    2. טרנספורמציה שנייה:
       היא רגישה לתחושותיה, רוצה לטפל בתחושת חוסר הביטחון שנמצאת בה ולהפוך לבעלת ביטחון. מיידית.
    3. טרנספורמציה שלישית:
       הטרנספורמציה התחושתית תושג על ידי העברת המורה מהמושב הקדמי לאחורי.
       מסמכות אחראית, מקדימה השולטת על ביצועיה,
       לנוסע, מאחור, חסר אונים.
    4. טרנספורמציה רביעית:
       הפיכת המומחה לדיסציפלינה מוטורית- מורה לנהיגה,
       לגורם משפיע על התחושות התודעתיות- פסיכולוג.
    
    לא שחשוב-
    הצליחה לשכנע את המורה להשכיר את רכבו לסיבוב. בלעדיו.
    
    טרנספורמציה הושלמה, גם אם לא במלואה.

46. מינורי בקליפורנאיות

    משפחה קליפורנאית במסעדה ערבית ביפו:
    האמא מבקשת "קפה נטול הכל- נטול קפאין, חלב סויה, סוכרזית."
    מבקשת הבת "קפה נטול חלב, על חלב סויה".
    בעלה של הבת מבקש "קפה טורקי."
    "קפה ערבי יותר טוב" ממציר הממלץ.
    האב מברר "יש קפה ערבי נטול קפאין?"
    בחיי.

47. מינורי בפתיחות

    ידידי הנערץ נכנס למשרד מפואר,
    נחשף לפקידת הקבלה המצודדת ביותר.
    היא שואלת למבוקשנו, מבררת, מטפלת מביאה קפה.
    "החנות שלך פתוחה" מעדכן אותה.
    "אופס", היא נבוכה
    הוא מביט בי ומגיב למבע
    "עדיף שאני אגיד לה."
    צודק, עדיף שהוא.

48. מינורי באם-אז המוטיבציוני

    רישל'ה- שמו האמיתי, חבר מניו יורק.
    
    הכרנו באוניברסיטתנו המפוקפקת. בהשראת פרשת קו 300 שארעה בדיוק אז; אני הייתי דל'ת, הוא- ר', ובחיבה- רישל'ה, עד היום.
    יפה כמו פסל - הוא לא רואה את זה - פרופיל קיסר רומי מוטבע. הסתפר כל שבועיים, פעם בשבוע את העורף.
    
    טיפוס. "אין לי יכולת דיחוי סיפוקים" מעיד על עצמו.
    כילד, קפץ מקומה שנייה עם מטרייה כמצנח. הורשה לצאת לטיולי כיתה רק עם מכתב שבית הספר לא לוקח אחריות.
    בצבא הודח מהיחידה על ידי חבריו- תיחמן.
    בשקיפותו אומר שמה שעניין אותו זה ללכת בדיזנגוף בסנדלים וקלאץ'. התבאס שהלך ולא היו מכרים שראו אותו, פחות מעצם ההדחה בהמשך.
    כבוגר חלם להיות כפיל בסרטים; כשפספסנו סאבווי היה רץ אחריה, קופץ ונתלה על הקרון האחרון, המתרחק.
    יום אחד הגיע לאוניברסיטה בפנים נפולות- אופניו נמחצו בין המשאית לנגררת הפונה, כשהוא ואופניו ביניהן. מין שטיק שליחים כזה.
    
    כסטודנט, אביו סיטונאי המשקאות היה נכנס לחנויות הלקוחות, שואל בתמימות אם אפשר להתקשר לבנו.
    "בטח" היה נענה, ומתקשר לר' בניו יורק כשהתעריף היה $10 לדקה.
    סיפר איך כל משפחתו מייחלת שסבתו "תמות כבר".
    
    מעבר לחיבה הבסיסית, ואולי בשל כינונה, עברנו קטעים-
    • היה גוער בי, ועדיין, על חוסר האופי, היעדר הדאגה העצמית ויכולת הארגון- בשבתנו בחורף על תה בקפטריית האוניברסיטה המעאפנה, עם המעיל והתרמיל. עליי.
    • כשעבדתי במשלחת ממשלתית הוא אבטח מוסדונצ'יק אחר. היה מפתה את עמיתיו המאבטחים לשחק הנדס'אפ באקדחיהם השלופים.
    • נשכרתי, כשעות נוספות, להשגיח על המנקה המקסיקני. בחמש וקצת, לפני שקרליטו הופיע, הייתי מגיע למתקן, הולך לישון בחדר המאבטחים ומבקש מהמאבטח התורן שיעיר אותי אחרי שקרליטו מסיים.
      כשרישל'ה היה במשמרת, היינו נועלים את המנקה במתקן וירדנו לבילי'ס, צופים בבנות מתגרדות על עמוד עם, כוס קולה- אנחנו, בלי בגדים- הן.
      בכל מקרה, אני את קרליטו מעולם לא ראיתי בשנה ומשהו של עבודתנו המשותפת.
      לא הייתי מייחס זאת להתנשאותי- גם הוא לא התעניין בשלומי.
    • ב 1987 רכבנו ממנהטן לקצה Long Island לרכוש לי נינג'ה בת 300 מייל, שהבנדוד של בעליה התרסק. אמו של הבחור הבינה את הרמז- העדיפה שאני.
      ל ה-Long Island Expressway, 495, ניידת משטרתית רדפה אחרינו- לא שמענו את תחינת, נואשות, אזעקותיה. כשנסע לצידנו, תנועות ידי השריף תרגמו את כוונותיו ומבעי פניו, ועצרנו בצד הדרך.
      השריף התבכיין שרישל'ה רכב ב- 110 מייל לשעה, והוא, השריף, התלונן שהוא מסכן את חייו ברודפו אחרינו.
      You don't have to, פטרתי אותו.
      בתגובה, תחב את שנינו לניידת בואכה משרדו.
      חמישה מילין נצרכנו לכתת רגלינו לאופנוע שהוחבא בין השיחים ולגלות שהווינקרים נתלשו ונגנבו. את יתרת הדרך אני רכבתי. במשך אף יצא לי לעקוף אותו ולעשות תנועות של אנונימי, שלא ניעצר שוב.
    • ב- 1988 נרשמנו לקורס צניחה חופשית בקצה פנסילבניה, ממנו נזרקתי אחרי הצניחה הראשונה - התעלמתי מהנחיות מכשיר הקשר מהקרקע.
      כשנשאלתי למה, - אז, 1986, 27 שנים לפני, עוד לא קראו לזה סלפי, אבל זה מה שעשיתי בין שמיים לארץ, ואף התנצלתי- Sorry I was busy taking shots. הם רתחו.
      ר' הועף בצניחתו השנייה. לא זוכר על מה. יכול להיות שהעיפו אותו על רקע עדתי?
      מה יש לאמריקאים האלה עם הומור?
    • ב- 1989 כתבתי לידידי הנערץ עבודה אוניברסיטאית בספרות- משהו על עמוס עוז.
      ר' העסיק את ים ידידותיו שהתקשרו לידידי הנערץ, ובישרו לו בטון ובאינטונציה רשמיים את החדשות המרטיטות:
      הוא זכה בפרס החוף המזרחי על עבודת הספרות הטובה ביותר ל- 1992, ולכן-
      1. נוחתת עליו ההגנה על התזה,
         תוך שבועיים,
         בפני חבר השופטים שיתכנס בצפון קרולינה.
         שם תיבדק רמת עמקותו בהגות עמוס עוז וברעיונות הנפלאים שהעלה בעבודתו.
         
         אם נאמר שמעולם לא קרא פרוזה, לא נחטא, בטח שלא לאמת.
         להתמודד עם קריאת 'מנוחה נכונה' נשוא העבודה?
         צרה שהדירה את מנוחתו בלילות.
      2. הפרס בו יזכה- Cessna 172, המטוס שבדיוק למד עליו לטוס.
         שמחה שהדירה את שלוותו בימים.
      3. והנחמה,
         התחושה הנפלאה על חלקו וזכויותיו הבלתי ניתנות להפקעה על ההצלחה, ההכרה והכבוד שהשתכשכו בחיקו על חלקו בעבודה עטורת הפרסים.
         
         העובדה שהוא לא היה שותף למילה אחת, מילא לכתיבה אך אפילו לו לקריאת העבודה לא מנעה ממנו לגזור את קופון הצלחתו הכבירה ועל חלקו הבלתי תחליפי בזכייה המכובדת.
      
      שבוע, ערב ערב, נקרענו. כל כמה שעות ר' היה מארגן ידידה אחרת שתתקשר תלבה את החרדה עם פירוט תנאי הגנה על התזה, וחברתה מבעירה תקווה על הארינג'מנטס באיסוף המטוס. שבוע נקרענו. כל כמה שעות ר' היה מארגן ידידה אחרת שתתקשר תלבה את החרדה עם פירוט תנאי הגנה על התזה, וחברתה מבעירה תקווה על הארינג'מנטס באיסוף המטוס.
      האפקט היה כה קשה, שמאז ידידי הנערץ ואני על זה- לא מדברים.
    • ב- 1990 ר' הדיח אותי לקורס רכיבת מירוצים שעבר בקליפורניה קודם; "דיקמנוס," פסק "אתה חייב!"
      בהתאם למוניטין שמייחס לי עד היום כנגרר חסר אופי, ירדתי לפלורידה לקורס טיס ב- American Flyers היכן שמְפָגע התאומים למד לטוס, פתחתי בקורס רכיבה.
      יומיים, 15 איש, נינג'ות קאווסאקי קרביות, מסלול שניים ורבע מייל תחרותי מסחרי. הולבשנו חליפות עור-חתיכה-אחת והחתמנו על אזהרה- עפת נפלת. כלומר להיפך.
      הרע-
      עפו שלושה. הייתי הכי חלש ופחדן בקורס. בעודי רוכב קְפוּץ גבות וישבן ופרקים לבנים, מנסה לגלייח מכל סיבוב עוד עשירית שנייה, עקף אותי המדריך על נינג'ה עם כידון אופניים בישיבה זקורה ויד אחת. בחי אלוהים.
      הטוב-
      האמריקאים אלופי הדיפלומות המנחמות העניקו לי את תעודת ה'משתפר ביותר'.
      הקורס שינה לי את הבנת והרגלי הרכיבה.
    • בעיר ר' היה מתגרה בי, החננה, והתכנסתי לתחרויות בברודווי בין הבלוקים- הוא היה חסר פחד.
      אני תמיד הפסדתי. מבחינתו, כדי לנצייח לא יאט לפני רמזור אדום, באימוץ גישת- לא שהניצחון זה הדבר הכי חשוב, זה הדבר היחיד החשוב.
      
    ברטרוספקציה שטחית P-; המצע המשותף הוא האהבה למוטוריקה החווייתית .
    יותר עמוק, זיהינו את החיבה העמוקה, הסקרנות, השקיפות התהליכית תודעתית- מה שרואים זה זה.
    
    לא תפש את עצמו כאינטלקטואל או נבון. הנחישות משהו. הגבולות- פחות.
    אחרי הצבא סבר, שההשכלה האקדמית פרקטית תקדם אותו. רצה לעסוק בעץ. היה לו חזון לכרות את העצים בסנטראל פארק ולמכור אותם.
    אז עשה תואר ראשון בביזנס, ושני במדעי העץ בארה"ב- יש דבר כזה,
    מכה ברוסיה, והשלמות ב- 14 שנות סין.
    
    לפני שנה ומשהו שב לארץ, שוקד במשרד נסיעות, בנחישות של נמלה סינית, במימוש החזון הבא שלו- תיירות צליינית נכנסת ממדינות אקזוטיות עתירות אוכלוסין.
    במשרד, כסוכן זוטר, מרוויח בחודש, באלפים שקליים, את שחסך במיליונים דולריים. לומד, מטמיע מיישם, מתגלייח על לחיי אחרים. אינקובטורית.
    
    אני בהמון אנרגיה וללא הצלחה, מנסה להדיח אותו למסעות אופנועים, יש לו את היכולת והמשאבים- איבד עניין. לא ממש מצליח להניע אותו. אז אנחנו רוכבים מקומית. עד היום הוא משאיר לי אבק.
    
    פיתייח סט רוטינות קבועות ונחרצות ששנינו מציינים ש'זה נורא כמה שהוא זקן', אבל אני בעיקר רואה את זה כפאן האינסטרומנטלי באישיותו, ופחות כזקנה (אצלי למשל, הזקנה פורמת את מעט הרוטינות שבעמל רב ובהצלחה מועטה אגרתי.)
    
    התודעה פשוטה- אין סיבוכיאציות. ברורה. שקופה. משעשעת.
    
    

    ---

    באחד מטיולי האופנועים שלנו, דברנו על השיחות שהיו במשפחתנו הגרעיניות.
    
    "לא דיברתם על מס הכנסה?" הוא תמה.
    "מעולם לא, ר'."
    
    מספר לי שאצלו זה היה אחרת;
    יום אחד הלך לים עם אביו, וזה שאל אותו מה אלה הסנדלים השונים מאלה שבאו איתם.
    ר'של'ה הסביר שלא מצא את סנדליו, כנראה נגנבו, אז גנב אחרות.
    "שבוע הייתי מלך הבית." התמוגג. 35 שנה אחרי.
    
    שבוע אחרי, כשתכננו לרכב עם אופנועו החדש לאילת, דברנו על רצון ותגמול.
    אמרתי לו שלא גדלתי על אם-אז(ים), ואת הקיצוניות הזו אנחנו מטמיעים בילדינו, על הבעייתיות שבכך.
    
    "אז איך אתם מתמרצים אותם?" תהה "מה התגמול?"
    
    אני מבלבל לו על ה'דבר הנכון', על הכרה מילולית, על פוסטולאט קנטיאני וציפציפיאדות עצובות כאלה ואחרות, והוא משיב לי בשלושה, משובבי נפש:
    
    
    1. "אחרי שזרקו אותי מעירוני ה' עברתי לעירוני יא"
       בית הספר שהסלוגן שלו 'אצלנו ההזדמנות השנייה היא ההזדמנות האמיתית להצלחה', נמצא מול ביתי. ר' מראה לי את החלון ממנו היה פורץ לחדר המורים לגנוב את המבחנים.
       "לא רצו להעלות אותי כיתה מפני שהיו לי רק שליליים. ההורים שלי הבטיחו לאחותי שאם תלמד אותי ותביא אותי לשני שליליים ואעלה כיתה שנינו ניסע לאירופה. היא למדה, סיכמה, ולימדה אותי, ובקיץ נסענו לאיטליה ושוויץ."
    2. "כשהייתי קטן, כססתי ציפורניים. הגעתי להסדר עם הוריי שבכל שבוע שאני לא כוסס אקבל תקליט. על כל אצבע לא כסוסה. קבלתי ים תקליטים. תראה" הוא מראה לי את אצבעותיו "כל שבוע הייתי מקבל 8 תקליטים, עד היום אני כוסס רק את שתי הזרתות."
       "צ'מע", אני מחרב את המסיבה מבעד דמעותיי "אם לא תאכל את האצבעות שלך עד סוף השנה, אתן לך אמ.פי.3 לכל זרת."
    3. ואז מקנייח בסבתו;
       "לפני כמה שנים, הסבתא שלי חלתה. הייתה צריכה עירוי דם" - המקלדת נרטבת לי מהדמעות - "אמרתי לה, סבתא, אני מוכן לתרום לך דם, אם תקני לי קסדה."

49. מינורי אמת בפרסום

    לאחר שהערינו את המסבחה החד-פעמית של עלי קרוואן, בני ואני לגמנו בפוש השקשקים בירה מצוננת היטב.
    
    מבוסם, שכן לא יודע לשתות, הובלתי לחנות ענתיקות ממול.
    
    ממוללים את החפצים עם הבעלבית.
    "איזה דברים מופרכים שאני לא צריך אתה יכול למכור לי במחיר מופרז?" אני מקדים.
    "תגיד איך אתה יודע לנקוב את המחיר בקנייה, ובמכירה?" אני מקשה.
    ההוא לא מתבלבל ונותן לי את הסיפור הבא:
    יום אחד מגיע אלי חבר הביתה.
    הוא מתפעל מהבית ושואל "מאיפה הבית?"
    "זה מהכלב" אני (המוכר) עונה לו.
    החבר עולה קומה, רואה בריכה בתוך הבית "ומאיפה זה?" הוא שואל.
    "זה מהכלב" אני עונה.
    פתאום הוא רואה את אשתי יוצאת מחדר השינה.
    הוא מתפעל מיופיה, ושואל- "מאיפה היא?"
    "גם היא מהכלב." אני עונה.
    "כמה אתה רוצה על הכלב?" הוא שואל.
    "תביא מליון והכלב שלך." אני עונה.
    מסכמים, משלם הולך עם הכלב.
    כעבור שבוע חוזר החבר ואומר-
    "אל תשאל, חרא כלב, מחרבן בכל הבית ואוכל את הרהיטים."
    "ששש..." אני משתיק אותו "אם תשמיץ איך תמכור אותו?"

50. מינורי בהתניות הנחרצות

    באחת ממדינות החצר האחורית של אירופה פגשתי את בני.
    מראה א-לה-כריס-כריסטופרסון.
    עם האקססוריז והמניירות המתבקשות.
    
    מתבקש שהבנות ימותו עליו.
    לא מזהה סימוכין. אולי לא אלה מהז'אנר הפרקטו
    קונקרטי, והן לא חגות בסביבה.
    
    מעשן. כאילו, מ ע ש ן, לא מחפף, עם כל הגאשעפט.
    גם הביטוי אחי, שגור. באינטנסיביות.
    
    מכיר אותו מהאייטיז, מישראל.
    אח של חביירה.
    לקח פוס מהחיים. או שמעולם לא באמת בא בשעריהם, לפחות לא בגרסה הנורמטיבית.
    
    יש לו איזה קטע עם בית;
    בנה בצעירותו בתים על עצים.
    בבגרותו נע ונד בין מי שנתן לו פתרונות דיור אקזוטיים.
    יתבקש לקשור את ההתנהלות ללידתו בארץ אנגלו-סקסית זרה, ותנועה של בית מתפרק, חסר כל בין מדינות עם אחים, ונחיתה בקיבוץ.
    כל פרט אנושי אקזמפלר, כלומר ייחודי באופן מובהק ביותר.
    אמו היפר דומיננטית, חותרת לאמת בסיסית, טהורה, חדה יחידה ומצמצת. בציפוי הומור פריך.
    אצל מי שמכיר מהם מזהה את המוצקות החיצונית הנתפשת מלמעלה, על בסיס רך ונידף למטה.
    אצל האחרים במשפחה, הרכות גם למעלה.
    
    מוביל את האופנוע האציל שלי בשביל עפר מייסר מאחורי רכב השטח שמאבק שלו לביתו המרוחק 11 קילומטר מהעיר, שגם היא, העיר, איך לומר, לא מאוד מאור אורבאני, לא קרייה סואנת, ואינה ידועה במוסדות ההשכלה הגבוהה שבה, או במוסדות בכלל.
    
    שאלתי "למה בית"- "חיפשתי מקום להניח את הטי שירט."
    ו"מה טוב בבית הזה?"
    "זורמים בו מי מעיין.
    מים זה חיים."
    
    שוין.
    
    לועג להתמכרות לסממני החיים המודרניים.
    חותר לבסיס. לפשוט. לא נראה לעין. אין תיווך.
    
    בצעירותו, מיני issues יכלו להתפש כחינניות, בבגרותו יותר כפייתיות וגחמות של זקן שחייב השרדותית את רוטיניותיו, את הרגולציות ואת החתירה לשליטה.
    
    ביקשתי הדרכתו בטיפול ב:
    בהגעה לחנות מכשירי סלולר לטפל בבעיית תקשורת,
    ולעשות כביסה.
    
    בחדות נחרצת, קבע שאין מה לדאוג, יביא אותי לאלוף מטפלי הטלפונים הכי חזק לא רק במחוז אלא בכל הפלך, והוא קרוב ממדרגה ראשונה של האבו-עלי המקומי, שגם פרס חסותו על בני שלנו,
    וגם סימן לי שוב את החתירה של בני ושל בני משפחתו להסתופף איכשהו אצל פטרונים מיטיבים,
    וכן למכבסה המצויינת. סגור. נעול ונצור. "אל תדאג." ולועג להתמכרות סובביו לתקשורת.
    
    לא דאגתי. הבנתי שחיר לא ייצא מהטכנאי, השארתי את הטלפון- לא רציתי לחרב את מסיבת הנחרצות, ולקחתי אתי את הסים.
    כשבני ביקש את הסים, אישיותי הנידפת שיתפה באי-נוחות פעולה עם הנחרצות, ונתתי. לפתירת הבעיה לא צריך סים.
    
    למחרת,
    בעיית התקשורת לא נפתרה. אכזבתי את בני- אמר שהחזיק ממני אושיית תקשורת, וכעת הוא לא.
    בני לא בטוח שכדאי לתת את הכביסה אם אני רוצה לצאת בצהריים, אבל הוא יצעק עליהם שתהיה מוכנה בזמן.
    חזר מהם עם השקית- אין להם כרגע מים, לא יכולים לעשות כביסה.
    
    היו לנו כמה שיחות. על החיים. משפחתו. סבירות.
    הוא מפשט, מחשק ומחרץ את השיח.
    כששאלתי, בשפתי המסורבלת מיני שאלות הוא עוצר, מנפנף בהשלכות של הפרעות הקשב והריכוז, ותובע לפשט. עושה זאת בביטחון ובטון שברור שעושה זאת רבות. הוא במאבק שבין הפשטות לסרבול, ומשוכנע שיום יבוא והפשטות תנצייח והאנושות תגמל מחתירתה לסרבול.
    
    בדיבורציה, נקט בשיטות שונות להבעת התביעה לא להוציא החוצה את אשר סחנו עליו.
    החל מאמירה, עובר דרך בקשה, המשך באיום, וכלה באיום מפורש.
    גם לרובינזון קרוזו היו כל כך הרבה התניות מול הסטרוקטורה?

51. מינורי בסמכות ההורית

    בתי ביקשה שאסיע אותה לפעילות צופים.
    הבהירה שזה חשוב.
    אם לא תגיעה בזמן, יענישו אותה-
    תחלץ סיכות מאיזה משהו. לא ממש נעים.
    
    "האם הורייך הענישו אותך אי-פעם?" שאלתי.
    "לא."
    "אז את מעדיפה לבקש שירות מהורה כדי להימנע מעונש?"
    עונש, כמניע. מונע פעולה, לגיטימי? אפקטיבי?
    גם להורים?
    
    מי טעה בסיבוב הזה?

52. מינורי בסוציולוגיית שחקים

    הבוקר נחתתי בעמאן.
    טיסת Royal Jordanian.
    הצוות היה מעורב, תאילנדי-ירדני.
    בטיסה, הדיילות הירדניות לא עטו את כיסוי-ראש הדיילות המקובל בחברות מדינות מוסלמיות.
    כשיצאתי מהטרמינל ראיתי כ- 20 דיילות וכמה דיילים, ממתינים בחוץ. כנראה להסעה.
    חלקן מצוות המטוס שלי, אחרות עוטות חיג׳אב ירוק.
    כל הבנות הערביות מעשנות.
    הגברים חלקם.
    האוריינטליות לא.

53. מינורי בשגעת ההיגיון ההיררכי

    ידידי הנערץ והאהוב הצטרף לעולם האופנועים.
    
    האיש המתוק, אפעס, לא ממש מאמין בהצקות אבולוציונית, לא סומך מי יודייע מה על התפתחויות אורגניות, על מידתיות מרסנת, נורמטיביות מדכאת ומינונים מבאסים.
    מצ'עמם. איטי. אין לכך לא זמן ולא סבלנות.
    במקביל, יתכן כתחליף ואולי ללא קשר, ניחן בפלאנקצ'ואציה של ערך קיצונית (מישהו זרק בי-פולאריות? מאניה דיפרסיה?);
    ממש אותו משהו הוא דבר הכי טוב ש'לא ניתן לתפישה ולהבנה', וגם 'זבלבלתה שלא היה דבר כזה'. בציר הערך.
    על ציר הזמן הערך יכול לצמוח ולהיעלם בטווח ימים, שעות. דקות.
    בציר התקשורת טלטול והפיכת מגמת הערך אפשרית בשיחה הבאה, בהפרש פסקה, משפט, ובמצבי רוח מסוימים אף בהפרדה בין תחילת המשפט לסופו, כשלעתים מסתפק בהפרדת 'וגם' בין הצמדת ערך והיפוכו:
    "...נסעתי, גם התבלבלתי וגם קצת לא, והגעתי ל..."
    עולם, שלם, מורכב, לא מחוייב באדיקות לדפוסים רציונליים מעיקים. אבל עם קשר הדוק למיקסום מציאות.
    כלומר ברור לו מה למטה ומה למעלה, ונהיר מה קדם ל-מה.
    מבין היטב ומהר מנורמטיביים רבים יחסים וכוחות, מה שעוזר לו להגשים את רצונותיו הגשמיים ביתר הצלחה מרוב סובביי.
    
    חבר אמר עליו- "אחרי שנחשף אליו, מקבל את התחושה שחיי הם בשחור לבן."
    
    ואני- זה עושה לי את זה; יש אנרגיה. תקשורת חופשית. לא בורחת או מפחדת מדבר. אין חתירה להסכמה, לא רוטינות ולא טקסים.
    הדברים, הדיבורים כשלעצמם.
    עניין, ואינטליגנציה, אמיתית, גם אם לא מסורייסת או מוגביילת לקונוונציות נורמטיביות. יש שם שקיפות תודעתית- אין התחבאות סובלימטיבית* למימוש רצונות, תשוקות, יצרים.
    
    * ויקיפדיה
    בפסיכולוגיה, סוּבְּלִימַצְיָה (מלטינית sublīmis - גבוה; בעברית: עידון) פירושה הפניית הכוחות המנטליים של האדם מפעילויות שנתפסות כשליליות אל עבר פעילויות חיוביות ומקובלות מבחינה חברתית.
    
    הוא יזם ומשך אותי למקומות מרתקים שלעולם לא הייתי מגיע אליהם,
    ובא איתי למקומות שהיה לי נעים שיש אתי עוד. מכיר לו תודה והערכה על כך.
    
    

    ---

    
    הצטרף למוטוריקה הדו גלגלית ב
    • תשוקה של עולל,
    • בעוצמה של נער,
    • ברומנטיקה של עלמה,
    • ברטוריקה של פובליציסט,
    • בלהט של מטיף,
    • עם מגבלות פיזיות של גיל העמידה,
    • פרדיגמות של מבוגר עם הרבה (מדי) ניסיון,
    • וחשש.
    .
    רכש אופנוע, גדול, ציוד, אביזרים, תוך כדי לימודי הרכיבה. האופנוע הוגבל כדי שיתאם את הרישיון שלבסוף הוציא.
    רכב באינטנסיביות תשוקתית. ולהיפך- בתשוקה אינטנסיבית.
    
    ניסח עצמאית, ובקליעות עם הקרש, כלומר גם באמצעותי, תובנות על רכיבה, אופנוענות, מוטוריקה, חיים.
    תובנות יפות, חכמות, לא בלתי נכונות ומשעשעות. אותי. חזקות, מצמצמות וחד משמעיות. חלקן מהז'אנר של- התמרת תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית .
    כלומר, מופע אישי, גם אם יחידני, כחלק תופעה אוניברסלית. עם חלקן יכולתי להסכים.
    מאז ומתמיד יש בי את ההכרה שההנאה יכולה להיות מוגבלת לסיטואציה, לגיאוגרפיה.
    בתל אביב, בהומאוסטזיסציה, יש טולרנטיות, סבלנות להנאה, תחזוק ועידוד לכך.
    במיקום, במצב צבירה שונה, בתנועה אינטנסיביות, בהצפה- פחות.
    
    בהשראת רישל'ה, אקזמפלר אחר ששנינו מכירים, הציב לעצמו יעד להצמיד ברך לאספלט.
    
    

    ---

    
    הצטרפתי אליו בברלין, התאים לי מסיבות נוספות, למסע הזוי בין כמה מדינות אירופאיות, שבשיאן קורס נהיגת מירוצים בבולגריה.
    הניח שבתום הקורסים יצמיד ברך, בפנייה, לאספלט.
    
    מתחילת המסע לא הסתדרנו. בלשון המעטה. יותר נכון ש-לואע הזדדררנו!
    בעבר טיילנו הרבה. פעמים. ומדינות.
    עם החיכוכים ידענו להפיק הנאות מהסינתזה.
    
    הפעם לא;
    מבני האישיויות, של שנינו, לא השתנה. בעבר ידענו להתגבר על התנגשות פאטרנים התנהגותיים אישיותיים.
    הפעם מסיבות שניתן לפרשן - הוא, אני השתניתי, אני - לא התאים לי,
    
    חיכוכון משמעותי בצהרי היום הראשון. חזק יותר אחר הצהריים. ועוד אחד בערב.
    למחרת בסוכנות השכרת האופנועים הסאגה תמשך, פיצוץ מסוגת הבאים אחרי, שהיווה להם פרומו בחנות האביזרים.
    
    הוא הגיע לברלין, על חולצתו, מכנסיו, וכפכפיו. תו וציוד נוסף- לא.
    הצטייד שם. מעורר את הערצתי על כך.
    בין היתר רכש שלושה תיקים- זנב וצד לאופנועו.
    ירד עליי על התעקשותי לקשור את הציוד פרוביזורית, ושהגומיות עלו יותר.
    לך תסביר, שמבית המדרש לאופנועים שאני מגיע ממנו, מעדיף את הפרוביזוריציה על התיקיזציה במתכונת הזו.
    
    ביום הראשון למסע, ב30 הקילומטרים מהיציאה, ב- 150 קמ"ש על האוטובאן, חבטה קלה בבבטני בשרה על ניתוק הטלפון מתושבתו החדשה, ומעופו כדרך כל עוף. שיודייע לעוף.
    נותרתי ללא אמצעי ניווט, וכמובן שללא תקשורת.
    הרף המעוף היה, בערך, משך ההתלבטות האם לעצור על האוטובאן. ההתלבטות האם היה זה המעשה הנכון הייתה ארוכה יותר. הנהג שעקף אותי סימן לי על המעוף.
    העדפתי להאיץ ולשמור על קשר עין עם ידידי, אחרת לא תהיה לי אפשרות לתקשר עימו.
    
    באדנות מתנשאים, ברכיבתנו, ניפקתי לו שרות שסיפק לי עניין ולא את צרכיו- חיפיתי עליו כשיצא לעקיפה. כלומר סימנתי לו שניתן לעקוף בכך שהקדמתי אותו במעבר לנתיב העקיפה ובחזרה.
    
    בעצירה, התלונן על רכיבתי.
    צחקנו שלקח לי 35 שנה להגיע למצב שאני, כרוכב מאחור, מעצבן אותו כמוביל.
    
    בניווט בעיר הראשונה- דרזדן, הוצאתי את ידידי משלוותו, אם ניתן לקרוא להיבט כלשהו במצב רוחו 'שלווה'.
    כלומר הבאתי לו את הג'ננה.
    בהיותו מיירט רצונות, הוא נעדר ניהול משאבים. אין לו תשומות מנטליות לנהל את האנרגיה בסמארטפון. משפיע על ההתנהלות הכוללת והשפיע פרטנית על הניווט שלנו.
    
    לא הייתה לי הסבלנות להמתין להטענת הטלפון שלו. כתחליף רתמתי את יכולות התקשורת הנכחדות שלי בניסיון להבין במעט היידיש הלא אפקטיבית שנטמעה בי בחוסר כישרון, את תשובות העוברים והנשאלים ליעדינו.
    
    בעצירת הבירור/וידוא האחרונה, חצי קילומטר מהיעד, עצר לידי.
    צרח בגרון ניחר, השתמייש במלים קשות; טען שאני לא סופר אותו, מקטין אותו, פוגע בהנאתו ובתחושת בטחונו העצמי, הן האישי והן המוטורי, במיוחד במעבר על פסי החשמליות ש-לי זה טבעי, וכשלא מאפשר לו להטעין את המכשיר ולנווט איתו.
    
    ואז, בלהט הרתח, בסצינה שנחרתה בי עמוקות, הפעיל את התגובות באסקלציית ערך (העזרים) עולה וברמת נזק (שנמוך הפעולה) פוחתת, באובדן שליטה מבוקר;
    הסיר את כפפותיו, זרק אותן בכוח - מבוטא ב'חואח' - הרחק לכביש.
    הסיר את קסדתו, חכך בדעתו איך להשליכה, ושמט אותה באצילות מגובה הברך ארצה.
    ואז, הוסיף ש'בא לי לזרוק עליך את האופנוע', אך, תודה לאלי, לא ננקט מעשה תומך ביצר.
    מי פה אומר פה פה,
    שאין היגיון בשיגעון?
    
    בהצדקת מוניטין הרשעות,
    אני ה_____ (השלם את החסר) הוא הגורם, הטריגר, הסיבה, המניע, שגרם לכך. והכל נכון.
    את החיווי ש"גרמתי ככה וככה" מקבל. בצער, אבל זה שם.
    
    מה ששואל הוא,
    מכל התגובות האפשרויות שניתן לחלץ על גירוי שאני מעלה

    • לזרוק? עלי? אופנוע? דווקא אופנוע?
    • האם בעצם עלי להכיר תודה על האיפוק, להוקיר הערכה על הריסון, שאופנוע לא נזרק?
    אני- הקרח בוורידים. מבין. הכל. הוויה ברורה ובהירה כטקסט סן סריפי שחור על נייר לבן בוהק.
    מסכים. עם הכל. לוקח אחריות על הפגיעה בבטחון, בהנאה, ובתפישת הערך העצמית.
    מצטער להיות זה הטריגר לכך. לתגונן מפני מה שהוא רוצה לקבל, שחושב שמגיע לו, ואני באישיותי הצייקנית, לא מוכן לתת.
    טען, גם, שאני מישהו אחר. נאמרו דברים קשים. (גם מצחיקים, נהנה להודות.)
    שאל מילולית, בסוג של קביעה טונאלית, בין היתר, אם אני מצטער שהכנסתי אותו לעולם האופנועים?
    גם הוסיף ש- אומר עלי שאני ספקן. ג'ינג'י כמו שותפו לשעבר שכעת מתעב, שבשל המעטה האשכנזי שלי לא רואים שאני עארס, קמצן, לא יודע לנווט, בשביל 35 שנות ניסיון לא יודע לרכב, שאני מצטער שהכנסתי אותו לעולם האופנוענות, וכאלה.
    
    הצעתי להתקדם בנפרד ולחבור במקומות שקבעתי בפרידתנו.
    המתודה עבדה,
    אם גם האווירה נותרה עכורה בינינו,
    לפליאה, או שלא- הנאתי מהמסע לא נפגמה.
    
    למחרת רכשתי טלפון. זהה לאבוד. אינבו סים. כשאאסוף במבצע לוגיסטי את הסים בבולגריה יסתבר שהמכשיר חסום לסימים שאינם אירופאיים. אצטרך להחזירו בדרזדן ולהיאבק לקבל את כספי חזרה.
    מפעיל את אמירתי ש-
    תקלה שלא עלתה בבריאות נפשית, פיסית או יותר מ-1,000, לא חשוב המטבע, זו חווייה.
    
    היו לנו שני אופנועים, כששלו מוגבל. עדיין, לאופנוע שידידי קיבל יותר כוח ממה שרכב מעודו.
    שחרר הצהרה מרהיבה, אופיינית, ש
    לשני האופנועים אותו כוח וש,
    לא צריך יותר חזק.
    וכצפוי משני חלקי האמירה נסוג.
    
    ברוח 'התודעה עושה את ההווייה' המליץ ש'כדאי לשים לב לשלטים, היכן שיש שלט מגביל מהירות קורה משהו על הכביש.'
    לאאאא. סגור על זה? בשל התעלמותו בדרך כלל מהם, וכעת על אופנוע מוצא אותם כתומכי נהיגה?
    
    הייתה לו ה'וודאות התחושתית' שהוא מתקרב עם ברכו לרצפה.
    הייתי עד, אמפטית, למאמציו.
    מעודד אותו, שהוא בדרך לשם.
    אני, לעומתו, שבקטנותי אינלי אספירציות להיות שחקן כדורסל שחור ב-NBA, נטוע על האופנוע כמקל החבוק בארטיק- נענועי הישבנים מצד לצד לא עושה לי את זה.
    המוטיבציה דרבנה אותו להתקיף את המדריכים ולמנהלים שיחפשו את הסרט שבו הוא מקרב את הברך.
    הם, הדבר האחרון שהם צריכים זה חניך שייפול בקורס ויוציא דיבתם.
    הם לא עושים זאת, החונך היווני אמר שהוא 'משתולל' ושירגיע, והבריטי, לשאלה המפורשת 'כמה קרוב עם הברך??' חרץ- '!רחוק'.
    
    בהמשך, כשהראיתי לידידי את הסרטון שהמצלמה המותקנת עלי צלמה, אמר שאני צלם יותר טוב מרוכב, והצילום באמת מחורבן.
    כשנוכח בתיעוד מרחק הברך מהאספלט בכוונה להצמדתה, הביא את גרסת 2013 לבת אחותי, 1991, ששיתפה באמירתה ש'הסאבווי כבר לא פוחדת ממני יותר' עם 'אופנוע זה דבר משקר' .
    
    החלטנו לוותר על הסשן האחרון, להסתפק בארבעה- יש לנו 150 קילומטר לסופיה, העדפנו לנוע באור יום, נרכב סשן נוסף, נתארגן והיידה לסופיה.
    
    אני, דפיטיסט שכמותי, שנמנע מתחרויות מסוג מסוים לא עושות לי את זה, לא ממש טוב בזה, חש שהוא מנהל אתי תחרות על המסלול.
    ואני, ממש לא יכול להתנאות שאני רוכב טוב. נהפוך הוא, יחסית לניסיון שיש לי, אני נעדר טכניקה, דיוק, יסוד רכיבה נכונה, ואת מימד התחרותיות בנהיגה. ממש לא מתיימר.
    
    כשאיתרתי אותו, התיישבתי לו על הזנב.
    בישורת, בה לאופנוע שלי יש יתרון כוח, התקרבתי אליו, לצידו והאטתי לאחוריו. כך סמנתי שאני עליו- איח בין דו, מבחינתו התגרות,.
    
    בפניות, צמוד אליו, כלומר מהיר ממנו.
    כשהוא עוקף באגרסיביות, אני נמנע, רק בישורת- לא רוצה להכניס את עצמי או אחרים לאי נעימות.
    
    באחת הישורות, סימן לי בנפנוף ידיים נמרץ לעקוף. נמנע. מבחינתו להכעיס.
    
    עם נפנוף דגל השחמט, שמכריז על סיבוב אחרון, ממש בסיבוב האחרון עושה זאת. מטלטל את צבר ישבניי מצד לצד בחן של פילה בהריון, על פי הצורך, אבל ביעילות מספקת כדי לדעת שהקצב מהיר מספיק כדי לפתוח עליו פער.
    
    ואכן, מקדים אותו משמעותית בכניסה לחנייה.
    כשמגיע, צעק שאני 'לא מפרגן', ונכנס לויכוח משדל להישאר לעוד סשן להתחרות, ולמעשה, בא-הסכמתי, אני פחדן שלא מוכן לעשות את זה, ושנותנים לי בתחת אז אני מתעורר ונותן ביצועים.
    נזכר במנחם שטיינר.
    היה אתי בקורס הצבאי. בהומור בוסרי, הייתי קורא בכאילו מבטא גרמני - מאיפה אני יודייע לעשות מבטאים - "קוראים לי אוברשטמפיהרר מנשם שטיייינרררר" השחמטאי.
    שיחק שחמט. בליגה.
    כילד שיחקתי. אפילו לא רע. את אבי ניצחתי עוד לפני גיל 9. מול שחקן תותח בן גילי הפסדתי באופן מחפיר.
    הייתי מנהל עם מנשם שטיייינרררר התנצחויות ב-1978 על מה יש יותר ספרות, צילום או שחמט. שנינו היינו בטוחים.
    במהלך הקורס המשותף הפציר בי לשחק מולו.
    לקראת סוף הקורס, בסדרה בסיני, לחציו הבשילו להסכמתי. התניתי- "משחק אחד." היה לי ברור שהוא גדול עלי.
    הסכים.
    כצפוי- לא מהמציאות, מהסיפור כאן. היה עסוק באופנסיבות מרהיבות ונכנע למט מהיר.
    את שארית התקשורת שלנו בילינו בהפצרותיו הרכות ובסירובי הנוקשים.
    במהלך ההדרכות דנו רבות בapex.
    לקראת סיום הקורס, לוודא שהבנתי, רציתי לדעת מה המינוח לאפקס בעברית.
    שאלתי את ידידי.
    ענה שאין מלה בעברית לאפקס- 'זה כמו איך אומרים חללית בטריפוליטאית', והוסיף 'אין מסלולי מרוצים בארץ ולא חלליות בטריפולי.'
    לא הצחיק אותי.
    הוא חיווה על תמונה תלויה על הקיר, ואמר שאפקס זה 'שולי המסלול'.
    לא נראה לי, דעתי זה מושג מגיאומטריה, לא ממסלול.
    הצעתי בדיקת לגוגל.
    פנה ל- images. לא קיבל ההצעה לחפש מילולית. חיפש כלפי מטה לא מצא את מה שחיזק את פרדגימתו.
    הלך למדריך. חזר, ושחרר את גרסתו לקלסיקת המחוייבים לרעיון הידע המקדמי האחוז, יותר מאשר ליושר האינטלקטואלי, מחוייב לתודעה המשרתת תחזוק מצבי רוח נשאפים, חיפוש הצדק מתחת לידע המוקדם בהוסיפו
    יש שתי תשובות, אחת מהן גיאומטרית.
    אנחנו במירוצים ולכן הגיאומטריה לא רלוונטית וכל אחד יכול לעשות עם הידע מה שהוא רוצה.
    והאמת? האמת באמת לא חשובה.

54. מינורי ביותר מדיי טוב

    אמי, לבשל- לא ידעה.
    על עוגת הגבינה שלה הייתי חולה.
    "איזו עוגה אתה רוצה?" הייתה שואלת מדי פעם.
    "עוגת גבינה", הייתה עונה.
    "יאירי," היתה מזהירה אותי, "זה יימאס עליך בסוף".
    
    מה הסוף?
    הסוף הייתה שבפרקטיקת ה
    'אוכלים כדי לחיות'
    המירה כל רכיב ברכיב מבריא, מרזה או סתם ממזער נזק.
    המצער- היא מתה מוקדם מדיי, באמצע התהליך;
    הקיזה את הטעם הנפלא לאט לאט, ועוד לא הספיקה להפוך את העוגה לקרקר.

    עוגת גבינה (שפיצר)

    15.06.2005

    מצרכים	כלים
    200 סמ"ק ביסקוויטים פתי בר מרוסקים	Food-processor גריסת ביסקוויטים
    100 גרם מרגרינה	כלי המסה למרגרינה
    קמח	תבנית עגולה
    4 שמנת חמוצה 15%	כף עץ
    3 חבילות גבינה לבנה שמנה	נייר פרגמנט
    כוס וחצי סוכר	נייר כסף
    שקית סוכר וניל	כלי זכוכית
    3 ביצים	סכין מריחה רחבה
    1 כפית (פקק) תמצית אפיית רום אדום	מדידה כוס וחצי
    גירוד קליפת לימון	מיקסר ערבוב גס
    גירוד קליפת תפוז	מיקסר ערבוב עדין
    	כוס פלסטיק גדולה (קרם)
    	פומפיית גירוד
    	כף ניגוב

    פעולות

    • ריסוק 200 סמ"ק ביסקוויטים.
    • המסת 100 גרם מרגרינה, בחישה בכף עץ.
    • הנחת נייר פרגמנט על התבנית העגולה.
    • מריחת דפנות התבנית והפרגמנט במרגרינה.
    • זריית קמח על התבנית.
    • העברת הביסקוויטים הגרוסים לכלי זכוכית, ערבוב עם המרגרינה המומסת.
    • העברת תערובת הביסקוויטים לתבנית. הידוק.
    • תנור ל- 150 מעלות, 20 דקות.
    • לשים נייר כסף על התחתית למניעת נזילות.
    • 3 חבילות הגבינה לתוך כלי הפלסטיק.
    • להוסיף כוס וחצי סוכר.
    • 3 ביצים.
    • באיטיות בהתחלה לערבב.
    • להוסיף 3 שמנת חמוצה 15%.
    • 4 כפות קמח.
    • גירוד לימון.
    • גירוד תפוז.
    • לערבב.
    • להוריד את הערבוביאדה לתבנית.
    • להכניס לאפייה 50 דקות.
      
      לכוס פלסטיק גדולה להכניס:
    • 1 שמנת חמוצה 15%,
    • 1 שקית סוכר וניל,
    • כפית (פקק) תמצית אפיית רום אדום.
    • לערבב.
      
      לאחר שהעוגה נאפתה 50 דקות
    • להוציא מהתנור,
    • להעלות ל- 200 מעלות
    • מריחת הקרם,
    • הכנסה לעוד 5 דקות.
    • להוציא.
    • להכניס למקרר.
      
      

55. מינורי באין לי בעייה

    יושב בקפה.
    לידי מתיישבת מישהי ברבע ל-40. בערך.
    תנועות נחרצות, חדות, מהירות.
    
    בצהריים מבקשת את ארוחת הבוקר.
    על בסיס ארוחת הבוקר מתחילה בעיצוב השינוי. בעיקר בהשמטת, הדרת, הוצאת ונידוי מרכיבים מכל אחת מהמנות.
    המלצרית - לה דווקא היה סבלנות, מסמנת- "אז זה לא ארוחת בוקר."
    
    הלקוחה אומרת, שלא חשוב העיקר לקבל את שהזמינה.
    ממשיכים.
    
    לשמע הבקשות ועדכוני המצאי, הלקוחה מאשרת "ננסה, אין לי בעייה עם..."
    
    האוכל מגיע. היא טורפת, באופן שלא עולה בקנה אחד עם המראה הקוקטי, חותכת ונועצת ככירורגית. שלוש פעמים קוראת למלצרית, שואלת על מרכיבי הממרחים, הגבינות והמטבלים, מבקשת לשנות, לקחת ולהפחית, ושלוש פעמים אומרת:
    "אין לי בעייה."

56. מינורי בטאטו יחסי

    המלצרית בקפה - שם זמני, היא בכלל אמנית טרום פריצה - התהדרה בצבעוניות חדשה על זרועה.
    
    "זה האחיין שלי הדביק לי" מבהירה, "אני מתכוונת לעשות פה" מחווה על האצבע המורה "את המילה stART" מאייתת "אני אמנית." היא מבהירה, לעצמה, באמצעותי
    
    חוסך ממנה את השיט, ומתמקד בפרקטיקה: "חבר שלי אמר לי שלא כדאי לעשות במקום שרואים."
    
    "אני לא מתכוונת לעבוד בעבודת 9 עד חמש."
    
    "לא לזה התכוונתי" מנסה להבהיר לה "לא בקטע של מה יגידו האחרים.
    מבחינתך, במקום שלא ייראו, שאת לא תראי."
    
    "אז קודם כל ביררתי, אפשר להסיר את הכתובת עם לייזר" היא משיבה ואז נותנת את האולטימה רציו מונדי, ההשלכה שאין לעמוד בפניה:
    "אם אעשה טאטו קבוע תהיה לי גם מערכת יחסים קבועה."

57. מינורי בפוגע בעבריין פטור

    ברמזור עצר לידי קטנוע.
    
    "תגיד, איך אתה עם חוקים?" שאל אותי.
    
    "לא משהו" הצבעתי לו על קסדת הביצה שעל ראשי, זה לא רק הצבע, זה העובדה שהיא כיפה, אין לה בטנה, היא בת למעלה מ- 30, וגם אז לא בטוח שעמדה בתקינה.
    
    החבר החדש צחק בתוך קסדתו.
    "תגיד, פגעתי במישהו שחנה באדום לבן, אני אשם?"
    
    "בוודאי" עורר לי את חמת הצדקנות של מי שיושר אינטלקטואלי זר לו "מה אתה מעניש את העבריין?"

58. מינורי במס-אז'

    חבר, לא חשוב מאיזו עדה, נסע עם בניו ל-לא-חשוב-איזו-תפוצה.
    בחוף, אח ביקש מהאב כסף למסאז' רגליים עבור אחיו. 250 קופייקות מקומיות.
    האב, במשימה חינוכית על כלכלת שוק חופ(שי), הורה- 'עד 200'.
    האח המקבל, קבל את הכסף, את ההנחייה, אל המסאז'יסטית לא.
    וכך זכה למס או אז' ברגל אחת.

59. מינורי במעגל

    ברמזור אני מסתכל למכונית הלבנה מימיני.
    שני הצעירים מסתכלים על האופנוע ועלי.
    
    "היי", צועק בחדווה אחד מהם לשני ואלי "היית המורה שלנו לאזרחות."
    
    וואללה, זה באמת היה מזמן, בדיוק 4 שנים.
    לימדתי 8 כיתות ח', 2 ט', ואחת מב"ר, ממנה שחררו אותי לאחר שבועיים- לא תאם, לא התאים לי בתצורת המוטיבציה שלי מול חוסר הרצון או היכולת, היעדר המסגרת, הג'לי.
    
    לא זכרתי אותם. בני 14 וקצת אז, 18 ומשהו כעת.
    לא מנע להם לזהות אותי, 49 ומשהו אז, 53 וקצת עתה, דחוס בתוך הקסדה. 
    
    "היה לך אופנוע כתום" הפגין ידע וזיכרון השני.
    
    "נכון, איזה יופי שזוכר. איזה כיתה הייתם?"
    
    "היינו מב"ר, עזבת אותנו, לא אהבת אותנו" פילח אותי.
    
    "גמרתם את בית הספר?"
    
    כן" אמרו "אני מתגייס בחודש הבא לגבעתי, והוא כבר בגולני."
    
    "איזה יופי!, ממש שמח לשמוע!" איזה יופי, כמה שמחתי לשמוע. "בהצלחה גיבורים."
    
    איזו יופי שהסתדרו להם ההורמונים,
    הרבה פחות יופי, שלא יכול להתנאות שהיה לי חלק, כשיכולתי שיהיה- 'לא התאים' לי, לא הייתה בי החמלה הדרושה.
    באמת לא רציתי.

60. מינורי בתקשורת מלבייבת

    אז צביקה שלי הוא מי שבא אליו אחרי שרכשתי את המסגרת ב- ic! berlin, ואת המרשם אצל עופר אנקרי האופטומטריסט הייקה.
    
    לפני כל טרנזקציה אני מזהיר את צבי, ש'הפעם אמשוך לך, את הבצים לברכיים.'
    
    ומקפיד על כל שערה- רגישות חזקה.
    
    וגם הפעם שגעתי. הורדתי לו עדשות של אלפים באלפים, ואחרי שבועיים 'פוס צבי, עדשות לא טובות תחליף לי.'
    
    עשינו עוד מדידות ימינה שמאלה קדימה אחורה בלע את העדשות.
    
    אחרי שבוע נקראתי אליו, עשה לי קוועץ' מסובך למסגרת המפונפנת, יצאתי ידעתי- בינגו.
    
    המתנתי יומיים- אחלה. איכות חיים. המשקפיים חזרו להיות 90% פתרון ל- 90% מהזמן, מחליט לפרגן על העבודה המצויינת, הערכה על הנזק.
    צביקל'ה, כמו שאתה יודע אני יודע להתלונן.
    כעת מתאמן בלפרגן: יופי של עבודה עשית לי עם המשקפיים והמסגרת.
    תודה,
    דיקמן
    "אוקיי"
    התפייט חזרה.
    
    האמת: שני דברים חשובים כן עשה-
    1. את עבודתו נאמנה,
    2. להגיב מיידית.
    
    דייני.

61. מינורי בפרקטו קונקרטיות

    קרוב של מכרה הרגיש לא טוב.
    קורה.
    הורתה לו ללכת למיון. "ותגיד להם שהכאב הופיע רק עכשיו" הורתה בידיעה ש-
    • במיון יש את מכלול הכלים לטפל במגוון רחב של תקלות בריאותיות
    • כשהוקם המיון לא תוכנן לטפל בסוגיה כזו,
    • לכן
      • בכניסות שאינן דחופות, ממין זה הפאציינט יחויב,
    • על המכר להתמודד עם הסוגיה באמירתו שזה פתאומי.
    • ולהתעלם מניפוק מידע שגוי לאבחנה.

    ואני

    אני קודם כל חש רגשי אשם מהולים בנחיתות:
    איך יודעים אלה להסתדר.
    איך לא עלה על דעתי?
    
    ואחרי שמסדיר את תודעתי
    שואל את עצמי מה מפריע לי בזה?
    • חוסר היושר? זניח.
    • חוסר אסתטיקה.
    • צריכת משאבים לקויה של גוף ציבורי.
    • מי שצריך לא מקבל את שצריך לו.
    • לטעמי, זה גלוי של אלימות.
      הליכה לקצה- שימוש מהיר מדיי, במשאבים גדולים מדי, כפייה על מוסדות לספק את מה שלא התכוונו אליו, כל זאת במטרה
      לטפל בשקט תודעתי, לא בבריאות פיזית.
    • התשלום
      על משקל משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע, (הושע יג, ו), בתפישה של רש"י, ישנה הסלמה של טיפול בסוגיות קלות בכלים כבדים.
      הגברת, לתפישתי, אולי נתפשת כמושא הערצה ליכולת ההסתדרות, אבל היא הקורבן העיקרי ליכולת זו.

62. מינורי בגנון

    ידוענית, מהז'אנר הרהוט, לא תתן לבתה להסתובב לבד בגיל העשרה.
    כך אמרה. לי.
    אולי אלי בקליעת קרש לעצמה.
    זאת, כי היא מכירה מה קרה, קורה, שם בעולם הסלבריקה'ס. מקרוב, מבפנים, היא ידעה, יודעת כמה.
    לא פירטה, לא צריכה. כולנו מכירים.
    מניסיון, היא חורצת, היא בגיל 14.5 הייתה עם בן ה- 19.
    מבחירה. מבחינתה זה היה בסדר.
    בהמשך עם עוד.
    לא, להוריה לא הייתה שליטה.
    זה היה כתגובה להתנהלות בבית.
    אבל היא תבנה סביבה שתגונן על בתה.
    כך אמרה לי, שלא תצטרך.

63. מינורי באכילת קש

    חנה מְתַנָה לי על בנה בן ה-30, שלא מצליח להתמיד בעבודותיו המזדמנות.
    בולי, בעלה, היא מדווחת, אוכל קש איתו.
    למה קש, אני שואל.
    מפני שהוא משלם את חובות הבן מדירות שכורות וצריכות מעבר ליכולותיו, היא מבארת.
    ו-למה בולי אוכל קש, אני מעיק, הפרדתם חשבונות, משהו שלא ידוע לי?
    אתה יודע, היא מסבירה, אני מנהלת חשבונות, אבל אני מזה לא רוצה לשמוע, הוא זה שאוכל את הקש.

64. מינורי בחינוך אמיתי

    נפגשתי עם מלכהל'ה, אמו של ברל'ה (כן חשוב מאיזו עדה אבל מפאת כבודה- לא החלטתי של מי, לא מגלה), חבר נעורים, לצורך העברת ואימות מידע כלשהו.
    
    אופיינית, לה ולי, בפריפריית הנושא  דברנו גם על האם ועד כמה ברל'ה שלנו, הבכור, היה שובב בנערותו.
    
    מלכהל'ה עמדה על כך שהיה "באמת ילד טוב. בבית" וכחותרת אמת הסתייגה קלות- "מה שהיה בחוץ אני לא יודעת."
    
    ולא במקרה, שכן לו ולשני אחיו- חראל'ה ופייגאל'ע היה בבית חינוך הדוק. היושר, האמת וההדק היו חשובים לה. מאד. להערכתי כבצק למערוך, ככדור למטקה.
    
    לחיזוק החשיבות, ספרה כמה בלהות, שמכיר ועוד אחד, שלא, שהולך כך:
    
    'יום אחד,' היא נזכרת, 'בקייטנה, בן הזקונים שלה, פייגאל'ע איבד את מפתח הבית.'
    כאן היא נכנסת לדמותה ומצטטת עצמה בטון, ארשת ותוכן-
    
    "פייגאלע, אם לא תספר לי מה קרה, אני אשבור לך את העצמות. עם מערוך.
    אבל אם תספר ת'אמת, יהיה בסדר."
    ומחזקת את האומר בתנועת יד מדגימה, חפה ממערוך.
    
    אני הבנתי. השתכנעתי. גם בלי לשמוע את המשך הסיפור; האמת חשובה לה. מאד.
    
    ברל'ה עצמו, סיפר לפני 20 שנה, בLenny's Bagels ברודווי ו 98, על המורשת- מלכהל'ה שלו, באחד האקטים החינוכיים שברה עליו מטקה. אני, עם קיבת הבטון שלי ...חוץ מפעמיים, בהודו, אם זה משנה, שהוצאתי מקיבתי נוזלים בצבע ומרקם בלתי ידועים בעליל, בכל טיולי עולם שלישי לא שלשלתי. ואני מאד גאה בזה, כן? ...  זוכר את לוח המודעות של המקום, כשאני בוהה בדרושים לבייביסיטרס ובמציעים שירותי טיולי כלבים, כשהססמי בייגל וויז לקס קרים צ'יז מלעלע בפי בטעם קלקר עם ביצה סרוחה.
    
    ברל'ה- הוא היה שובב לא קטן, לכאורה. ברמה שהיום נזכרים וצוחקים.
    אז, אם מלכל'ה הייתה יודעת, כדי להשלים את החינוך האקסטרני לְמה שספג בבית על מה שעשה מחוץ לו, היתה מייבאת קונטיינרים מלוא המטקות מסין. או שממירה את מטקות העץ השביר בכאלה עמידות, מה שהיה עוזר כאימון בהשלכת סיגריות מעבר לחומות אבו כביר, אם מעט פחות מזל.
    
    חראל'ה שלה, שהוא איך נאמר... לא יודע, אז אשתמש בציטוט עדכני של מלכהל'ה אימו האוהבת, שתיארה אותו אך אתמול, כ"חראל'ה, הוא חייתי'.
    
    שני גורמטים- תכשיטים הם לא, אלה, מצעירים חסרי מנוח ופרועי הורמונים, בגרו להיות נורמטיבים ימניים, שמרניים, ומקבעי סדר לא פחות מהוריהם. אני בציפציפיותי, גם מתעקש שהאלימות המתאמצת להיות לטנטית, לא לגמרי מצליחה, אבל גם אודה שאני לא נחשב, אבחנותיי לא ראויות שכן יש הרואים בי עצמי, הן אלים, והן כמתאר אחרים כאלימים כשהם לא. בכל אופן ומקרה, יש גם עדויות לא בלתי מבוססות, אך עיקשות, לאימוץ, הנחלה ושעתוק ערכי התקשורת, האיומים, העונשים, כאמצעי חינוך לגיטימיים, מקדמים, מעצבי סדר משמעת ותודעה לצאצאים.
    
    פייגאל'ע הצעיר, שהיה עליו לשרוד את אחיו, ואולי מסיבות אחרות, נותר פייגאל'ע, ברווקותו.
    
    לא יותר מתריסר פסקאות מאוחר יותר מסיפור המפתח והפוליגרף העצי, כלומר המערוך, לבטח פחות מחצי תריסר דקות, מלכהל'ה שלנו מתנאה באזני כמה ברל'ה, גם היום, הוא ילד טוב. ככזה, אוסר עליה לטפס על סולמות, שכן 'אני אמנם שמורה מצוין, ואף אחד לא נותן לי 73', אך ברל'ה מנחה אותה לשלם לעוזרת, אם יש צורך אפילו עוד שעה שלמה, העיקר לא לסכן את בריאותה בטיפוסים לא אחראיים.
    
    דאגתו של ברל'ה שלנו כל כך נוגעת לליבה של מלכה, שהיא מעידה-
    "כשהעוזרת לא מגיעה,
    וברל'ה שלי שואל אותי אם הגיעה,
    אני משקרת לו ואומרת לו שכן.
    שלא ידאג."

65. מינורי בניחום

    קלוד מטפל כמעט שני עשורים בקטנועיי. הוא לא צרפתי. גם לא מרוקני. עיראקי. קטן קומה ונאה באותה מידה. "המשכילים אצלנו בעדה נתנו לילדיהם שמות צרפתיים" הוא מבאר, מציין את אנרי, אחיו הגדול, בעליה של גלריה לאמנויות בניו יורק.
    
    יחסינו מפלרטטים בין תקשורת רוויית חן ואינטליגנציה רגשית שלו, המייצגת חברות, לבין זו שלי, הצייקנית שלא נוטה לשיתוף פעולה כזה, מסתייגת.
    
    החיוב כולל לפני המעשה 'ככה וככה' ויש לי את התחושה העמומה שלאחר המעשה המלים המשככות מלוות את החיוב הגבוה מהמצופה.
    
    למה אצלו? יותר זול מהאלטרנטיבה המסודרת בהמשך הרחוב.
    בחלופות פחות מסודרות בוטח, מחבב ומתפנק מהן ובהן פחות- קלוד מתוק, זמין, ונותן לי חלופה מוטורית אסורה.
    
    אתמול ביאס אותי. כבדרך כלל, קבענו מועד טיפול, בהיכרותי אותו אשררתי טרם, שלא במפתיע ביקש ארכה, הגעתי לארכה- האיש איננו.
    שואל את שכניו- 'אם לא הגיע, כבר לא יגיע', מבארים את התנהלותו. חדשות רעות- אם מגיע, ובטוחני שיגיע, רק אני על הפרק. לא טוב.
    ממתין, מתקשר. משיב לי באינטליגנציה רגשית שלי אין את התאימות אליה שהוא 'אוטוטו במוסך', ושהוא 'מאחר רק לאלה שאוהב.'
    
    הגיע. לא מנסה להסתיר שמכועס עליו, וערל לניסיונות מתיקותו המשככת, כלומר לטיפולו בתחושתו הלא נעימה שאני כועס.
    
    כאן - בתחזוק התפישה שלפני שמשקר לאחרים, שזה אולי לא ראוי וגם כן לא נאה, ועם זאת אם הצורך עולה והתמורה מספקת- אמחל על הערכים ואשקר, את עצמי, מחמל נפשי ממש לא רוצה- זמני בעיתות אלה, לא נעים להודות ובה בעת מאד מדויק לאבחן, לא במיוחד יקר. כלומר במיוחד לא. כך שמתרגז כהתניה להפחתת ערך לזמני, אולי מזלזולו- לא זה המקרה, ובכל מקרה- תגובה שלי אינסטינקטיבית להתנהלות הנתפשת כקולית על ידי מבצעיה, וככאוטית על ידִי.
    
    מצייד אותי בגרוטאה חליפית שמחזיר לחיים עבורי, ומשלח אותי לדרכי.
    הנחתי את הכפפות מאחורי מגן הרוח מקדימה, ורכבתי אל עבר השקיעה.
    
    ליד המאורה הפרסית, שם לעיתים סועד צהריים, הרגשתי איזה רפרוף ברגלי הימנית. התעלמתי, וכשהגעתי ליעד- הבנתי, הכפפות.
    
    כסיות קרועות אלה התקבלו משומשות מברק לפני כ- 8 שנים, די באותו מצב. אפילו צילמתי אותן לפני שבועיים על האופנוע ושלחתי אליו.
    תחבתי בהן מגנטים, פטנט שישמור אותן יחד כשאינן על כפותיי, והרגשתי שבשכלול זה אני תורם את חלקי לעולם המוטוריקה הדו-כפפית כטסלה לחשמליאדה.
    הכפפות, למען הסר ספק, על השכלול שבהן שוות אולי 5 שקלים נומינלית, יותר סנטימנטלית, ואני מתרתייח.
    
    כשחזרתי לקלוד לאסוף את שלי ולהחזיר את שלו, מספר לו.
    הוא מוודא האם אני מאשים אותו באובדן הכפפות.
    ממש לא, אומר לו, ולעצמי טוען חמורות, שהסחת דעת רגשית פעוטה שקלוד היווה לה טריגר, גרמה להתנהלותי.
    
    קלוד שיורד ממנגל הנאשמים, עובר לדוכן המנחמים, אומר לי ש-
    'לא נורא',
    ו'חסכת בטיפול',
    ומציע לחפש לי אחרות.
    
    אני, מר הנפש, שמזהה את המתיקות המתכוונת, שואל אותו- 'תגיד, אתה מנחם אותי?'
    'אני מנסה', משיב.
    אני פורץ בצחוק-
    אשכנזי אטום, חסר אינטליגנציה רגשית, מוכן להפקיע את תחושות הערך שלו מעצמו,
    להפקידה בידי קלוד,
    ולהפקירה למתק שפתיים מפיקות מלל?

66. מינורי בתשתית התפישתית

    לידידי הנערץ עסק אינטרנטי.
    מחזיק תשתית תקשורת שעולה לו 2,000 ש"ח, לחודש.
    חבר שעובד אצלו בשידוכי, המליץ לו לחסוך 75% מההוצאות על ידי הסתפקות צריכת 10% מהתשתית.
    "אתה מציע לי הצעות דיקמן?" גער בו.
    כשהחבר סיפר לי, הנדתי בצער, שזה ההבדל בין אופטימייזרים קטנים חסרי חלומות, לבין יזמים שמניחים תשתיות משרתי תקווה, מעוררי מוטיבציה והשראה.

67. מינורי בחירובי מסיבות

    חבר הוזמן לפעילות כלשהי.
    
    השיב:
    "תודה. ה״ת׳ מצטרף ברצון רב. אלא שאנשים חוגגים לעצמם ימי הולדת (77) ותוקעים לי את השבת."
    
    אני, שלא יודע למי נחגג מתערב:
    "מסור כאן ועכשיו, 'עד 120' וכן, קבלת פטור מחגיגת הולדתי שלי ב 2037. עם כזה חיישק להגיע, גם אם אזמין אותך ליום הולדתי ה 77, אנא, אל תגיע."
    
    "לשלך אני רוצה להגיע. מת לראות אותך בן 77"
    
    "פולני שלי, אני אמות ולא אתן את העונג הזה.
    תן עוד קצת לצחוק, ו'יאללה גמור עם זה'."
    
    "את כל השנים, 77 פחות שנת מותי מוריש לכם.
    בחלוקה שנתית שווה כשאת השארית יקבל מי שהביא לנו את מתת השוקולד אתמול."
    
    "אתה איש נדיב" הוא מסתלבט עלי.
    "האמת- לא נדיב.
    בטח לא כמו שהייתי רוצה.
    לתת חול ולהגיד למישהו 'זהב' זו לא נדיבות.
    לתת שנים שאני לא רוצה למישהו אחר זו לא נדיבות.
    כמו את גופתי לאחר מותי- מתבקש, לא נדיבות.
    נדיבות זה לתת לאחר אנרגיה- תשומות תודעתיות, זמן, כסף, אלמנטים שהיינו רוצים לעצמנו."

68. מינורי בתשוקה מוטורית

    ידידי ר' חולה אופנועים. רכש Ducati Panigale מוטרף, יובא יחיד עבורו. בלתי פרקטי בעליל, כלומר לשימושו בעיר מחזיק Vespa.
    ועדיין, רוכב על האופנוע יותר מהמקובל לנהוג במכונית ישראלית בממוצע בשנה.
    
    בוקר אחד, ג'יפאית נכנסה בו מאחור וחרבה לו הביצ'יקלטה.
    התלבט מה לעשות.
    המלצתי לרכוש את ה Ducati Hyperstrada, שהוא אולי קצת, לא ממש וממש לא, בהחלט, רק קצת, יותר שפוי, כלומר פחות מופרך ובעיקר מטעמי 'כזה- עוד לא היה לך.'
    "מבין מה שאתה אומר" התחבט "נכון, הפניגלה גדול עלי בשני מספרים, עוד לא הכנעתי ולא מיציתי אותו" לא השתכנע.
    השבוע סגר.
    "דיקמנוס" כך הוא קורא לי, "אני אגיד לך מה עשיתי. אבל אני אוסר עליך להגיד מלה".
    אני - הוא אומר עלי שאני רכיכה חסרת אופי, מתיישר לסטריאוטיפ - כמובן מסכים, והוא מעדכן:
    "רכשתי את שניהם."

    סוף דבר

    ואולי רק המשכו

    הבחור נתקף בפרץ של התפכחות. נראה לך?
    האיש החליט לשמוע לי. פחחח, פאתט מצדי לחשוב שכך. הוא אפילו לא זכר מה המלצתי לו.
    ממד הסיפוק סופק.
    
    קיצור ר' נהנה לרכוב על ההיפרסטראדה. לא מתאים, לא שייך, לא באמת, עוד פאניגלה באורווה שמכילה כבר שניים.
    
    הסוכנות מוכנה לוותר על האיש שהזמין אופנוע ב- 150,000 בדמי ביטול של 40,000.
    אז ר'יישל'ה שלנו מחפש קונה. מכיר מישהו? רוצה לקנות פניגלה 2014 שלא עלה על כביש?

    לא סופי

    אבל האיש נחוש. רצונותיו ברזל. כשמברר מה הוא רוצה- את שני האופנועים. לא השתנה דבר באמת.
    מה עוצר אותו? "אני חושש מעצמי מתדמית האוליגרך".
    
    "צ'מע" אני מטרטר לו, מוסיף שאני יודע שאף אחת מהמלצותיי לא רק שאינו מיישם הוא אפילו לא זוכר, "רואה את זה?" ומצביע לו על המאפרה.
    
    "אתה רוצה שאבלע את זה?" הוא שואל.
    
    "לא. רואה את זה?" אני שואל שוב.
    
    "לדחוף  את זה לתחת?" הוא שוב מנסה.
    
    "אל תהייה גס רוח", אני מעדן, "הדבק את המאפרה למיכל ועשה את האופנוע מאפרה."
    
    

    ---

    לקריאת המשך על ר' מינורי באם אז המוטיבציוני

69. מינורי בשליטה

    סטלה שלנו, היא כלבתה של איריס.
    יש בני אנוש, רבים, שלא זוכים לאהבה ותנאי חיים כשלה.
    לצד נשנוש האוכל, היחס החם של גבירתה היא מהות קיומה.
    
    אתמול איריס הביאה את שי לחברה בקטנוע, ועברה למכונית כדי לקחת אותי לשדה התעופה.
    סטלה, ששמעה את הקטנוע, הריחה את איריס, מתחה את צווארה מהחלון החוצה בכמיהה לבואה.
    
    הפצרתי בה לרדת אתי למטה כדי שניסע שלושתנו.
    ללא הועיל.
    אז ירדתי לבד והיא נשארה בחלון בציפייה לא ממומשת.
    מוסר השכל:
    
    גם הדרך לשדה התעופה רצופה בכוונות.

70. מינורי בקורבנות פשע והתעללות

    הקורבן

    להלן ש.ח. נכסים רבים ובניינים מצויינים, ש-
    
    א. דרכונו נחמס ממנו בחוסר יושר והתחשבות יתירה, עובדה שגרמה לו להישאר, שלא לומר להיתקע, בעיר זרה, הבילה, מוזנחת, חמוצה, מפוייחת ומגעילה,
    יותר ממה שביקש רצה או יכול היה לשאת, עד שאמר-
    די!
    
    ב.  ולא זו אף זו, על חטא זה בוצע בו גם פשע אכזר-
    תודעתו המעשית, הטהורה, הזכה, התמימה, הישרה, החומלת והנדיבה, החרוצה והתורמת, המתוקה וחמודה והפרקטו- קונקרטית,
    אם גם, נודה ביושר אינטלקטואלי על האמת,
    שמרנית משהו, נורמטיבית בקצה, נוקשה מה, שואפת סדר מופתי וניקיון מוחלט, טקסים, רוטינות ופרוצדורות, לוקה בלאומניות חשוכה, שלא לומר ליכודניקית נמוכה, מעריכה פעולות בום טראח בוינג פותרניות, חותרת שליטה וקונטרול, של"ל (-שלא לומר) אנאלית,
    עורבלה, חובלה ובולבלה, נאנסה, הוכתה ועונתה, וכמו כן תומללה ללא רחמים או חמלה בפלצף פילוסופי אינסופי, פסאודו פסיכו ללא לוגי, בתכנים חווייתיים להם אינם רגיל ולא פרקטיים להם משווע, וכל זאת בתמלול שמצריך תרגום הפשטה ושיקוף,
    עד שאמר, מה אמר? התייפייח -
    'enough is enough!'
    צרח - 'אינני יכול עוד, ברוך שפוטרנו מעונשו של זה'- "טוס לך לדרכך, עכשיו, מייד וחבל שאי אפשר בדיעבד."
    
    

    הנאשמים

    נאשם א'

    בנשלזונה, המניאק שגנב את הדרכון, נדון לסתימה מיידית של פי טבעתו, באופן סופי ומוחלט, באמצעות-
    תפירת ישבניו במקל צ'ופ סטיק אחד מחוטא בסויה, והשני במסרגה של גברת גלילה סגל טבולה בווסאבי, וזאת בחוט דנטלי משוח בסחוג שזור בחוט תיל. חלוד.

    נאשם ב'

    הפלספן - פלצן, פ' דגושה, faltsan עם F גדולה, טרחן, טרדן, תעוקן ומעיקן, רתחן, ומתנשא חסר תקנה, שמפיץ את אדי נשימתו הסרוחה הן מלמעלה וגם מלמטה ללא אבחנה או התחשבות ואף משוכנע שניחוחות המה,
    
    בית המשפט של מטה חסר אונים, לא יודע מה ואיך לפסוק את עונשו,
    שכן,
    לא רק שנאשם ב' לא הביע צער או חרטה על מלל השווא, המעיק ובלתי מעשי פותרנית או פרוצדורלי - התוכן היחיד שהקורבן הנבון אך לא אינטלקטואל בעליל יכול לעכל ולהכיל,
    הוא, הנאשם,
    נהנה מכל רגע עם הקורבן חסר הישע, שמח בחברת הקורבן. ולכן, במקום הבעת חרטה מתבקשת על מעלליו,
    הביע את תקוותו, רחמנא ליצלן, לעוד.

    הכרעה

    לאור הנכתב לעיל, תיקו של נאשם 2, יועבר מיידית, יחד עם נאשם מספר 8, להכרעת בית דין של מעלה, בהולילנד,
    שכן
    • דרכון ניתן להנפקה מחודשת,
    • נזקי התודעה לקורבן, הם בלתי הפיכים.

71. מינורי במחאה החברתית

    במדרגות ביתי, השכן סיפר לי שבנה של בעלת הבית של שנינו תומך נלהב במחאה החברתית, כלומר מתלונן בלהט על יוקר המחייה.
    בעל הבית - בשלושימים, חזות נאה, צעירה וספורטיבית, מוזיקאי תופים אפריקאים, שבר רגלו על סקייטבורד - ייעץ לשכן העובד ברשות השידור, היכן ואיך לתעד את המחאה.
    עם סיום החוזה, השכן שקל לא לחדש את החוזה, שכן, בנה של בעלת הבית העלה את השכירות ב 5%.
    "איך העלאה של 5% מתיישבת עם תמיכה במחאה החברתית?" מרר השכן במהירות, או אולי הרהר במרירות.
    
    

    ---

    ולי הסיפור מזכיר את שלושת העוורים שהתבקשו לתאר פיל:
    1. אמר, שפיל הוא דק, קריר וחלק, שכן ליטף את חטו.
    2. גרס, שפיל הוא בכלל עבה, פושר ומחוספס- הוא מישש לפיל את הרגל.
    3. התרעם- מה פתאום, פיל הוא רך, חמים, ושעיר שכן ליטף לו את הביצה.

    ---

    
    ובמחשבה שנייה, לא כן הוא;
    למחאה ריבוי פנים.
    פרוגרסיבית, כל מי שצר לו פונה למחאה. בבחינת הצרה, רווחת האחד משפיעה נגטיבית על זו של האחר.
    
    בתפישת הפיל, רגרסיבית- ממששים את הסוגיה, התפישות השונות אותו יכולות להתקיים במקביל, לא משפיעות, משנות או דורכות אחת על השניה,
    ומותירות את הפיל, כלומר את הבעייה, בלתי נגועה, פתורה או משתנה.

72. מינורי בכשרות

    חבייר, ה-מ' של הנורמטיבים, מחובר היטב בכל נימי נפשו וקשרים מיטיבים עם הממסד של שנות ה- 60 והשבעים, שעם המערך הציבורי המקיף אותו התמרכז לכיוון הקידמה, התנועה והעתיד, שההפרקטיקה והאינטפרטציה שלו מביאים אותו למשט שמתנאה בו בנוסח- 'ראשת ממשלה אישה תהיה משהו מועיל וטוב יותר' ולא מבין שבעצם מתכוון ליחצ"ן ליברליות, ולמעשה הפיץ אפליה מגדרית, אם כישור של ראש ממשלה כולל ג'נדר.
    
    איש עסקים; מייבא, קונה, מוכר, מחבר, ומתווך.
    
    נכנס לעסקי היינות. חולם למכור למעט סינים הרבה יין. או להיפך.
    
    האיש המתוק מעניין אותי בהשקעה ביקב.
    (לא מעניין. מבחינתי יין זה יכולת מכירה, כשהמוצר הוא משני. לא נפעם מהיכולת.)
    
    יש להם ייחוד:
    הם מתכוונים, בשפתו, 'לשווק יין כשר'.
    
    לשווייק יין כשייר?
    
    אני תוהה, :roll:  מה זה יין כשר, קיבינמט.
    
    אז זהו שיין כשר, כך הבנתי, זה יין שמישהו שאינו שומר מצוות לא רשאי להיות מעורב נגיעתית באף שלב בייצורו.
    כלומר בעל הבית לא יכול לגעת ביין שהוא מייצר, אלא עליו לשכור יראי שמיים ושומרי מצוות שיעשו זאת ויקפידו לשמור על מקום עבודתם וכשירות היין.
    
    אני מתפעל מהפיתול, איך וירטואליה משפיעה על הבנאליה ומקבל במשפט הבא את אקטנציית הפרקטיקה השיווקית ערכית המלווה כשריים:
    
    'אמרתי לבעלים, שאם כך, אני דורש שהעובדים יהיו גם יוצאי צבא.'
    
    הצעתי למכור את היין במחיר כפליים, שכן, הוא כשייר פעמיים.
    
    

73. מינורי במתמטיקה מעושנת

    ידידי מעשן.
    
    ניסה להפסיק לא כל כך הלך, כלומר- לא בכלל, אבל בניסיון עבר לסיגרילות, סיגריות חסה, והתייצב על מגולגלות.
    
    ראה את הערך החסכוני שבהן;
    • גם הטבק יותר זול,
    • גם הטרחה והנגישות היותר נמוכים מקטינים איכשהו את הצריכה.
    יום אחד רואה אותו עם חפיסה, תקנית. מסורתית, כזו שניסה להיגמל משכמותה.
    
    מה קורה?, מברר.
    
    ה' מבאר לי את החשבוניאדה הבאה:
    • את שקית הטבק ניתן לרכוש 35 ש"ח.
    • כשנותר בלי סיגריות המכולת השכונתית רצתה 60 ש"ח, לשקית.
    • חסך, ורכש חפיסה ב- 25 ש"ח.
    • (שקיק טבק, מכיל כ - 100 גלגולים,
      חפיסת סיגריות- 20,
      אך סיגריה מכילה יותר טבק.)
    
    פוף

74. מינורי בתלישות החיים וקשיחות הסוציולוגיה

    טי - כמעט שלושים - עלה לארץ בנערותו מחברהעמימלשעברסטאן.
    
    בדרכו פגש את אָה, ממטרופולין מוסקבה.
    דבקו האחד בשניה.
    
    בצבא שירת בקצה המובחר, בהמשך למד. בכוח הנחישות, עם סנטר למטה.
    
    אָה למדה, עבדה, ניהלה. התחככה עם התחכום, עם מצח למעלה.
    טי ניסה להתקבל לגופים בטחוניים חשוכים,
    התקשה למצוא משרה מוארת.
    אלה תבעו הצבה בחו"ל.
    לא תאם את רצון אָה להתערות, להתקדם, להשתלב.
    
    יירט פרויקט העושה שימוש ביכולותיו, כישוריו וניסיונו הצבאי וכן ילידיותו, במכורתו.
    
    בסטאן, חבר לאימו, למישהי ובתה.
    שב למקורותיו. משודרג.
    
    נפרדו.
    
    ואָה?
    לא יודע עליה דבר, רק ששדרגה את החזה ל-d קאפ.

75. הסכם ברור. מראש

    ידידי הקדים וסיפר ששותפו הקודם היה על תקן מעודדת ההשראה שלו בעת שבא עם יוזמה,
    ובהמשך היה המבצע והאדמיניסטרטור של היוזמה.
    
    החוזה ברור- בעצם ביקש שאכנס לנעליים מוגדרות אלה.
    
    יפה, התבקשתי כבר ביזארית מכך.
    
    חשף את הרעיון.
    
    לא נפלתי מכסא ברצפה, מריענון רעיון שעשה אותו עשיר לפני עשור וחצי. לא הסכמתי לאייש את התפקיד,
    וממילא עמדתי בהסכם- לא מעודד, לא מעורר השראה ולא מבצע.

76. מינורי בחדשות טובות או רעות?

    כולם מחפשים כעת כספים אבודים, נשכחים, נמצאים. חדוות החיפוש, אירוטיקת מימוש הפנטזיה.
    כשגל, עוסקת מלים ידועה, ורני, עוסק באקסטרים המספרים, עברו דירה במנהטן, מצאו בנבכי ספתם $900.
    רני שמח על המציאה הבלתי צפויה.
    גל התבאסה על כמה עוד כסף הלך לאיבוד.

    ---

    ידידי נקלע לאי-נוחות נזילותית, נאמר- צינון רק הפוך. ייבוש.
    קיבל מייל השואל אותו מה לעשות עם ככה וככה חמש מאות ומשהו.
    בהפרעת הקשב שלו לא קרא היטב. בהמשך למד שיקבל כמה מאות'לפים. דולראת.
    ראה בכך שקיבל את כספו שלו, ככינוס הצדק, התגייסות היקום, אמפטית האל, למצבו.
    
    

    ---

    לי זה כנראה לא יקרה. לא מייחל להפתעות ממין אלה, מניח שהן לא תהיינה מנת חלקי. למעשה, בהתנהלות פרו-אקטיבית, מצר את האפשרויות להתכנות חגיגות ממין אלה.

    גילוי נאות 1

    ו-לא, זה לא אומר שלא חיפשתי.
    החיפוש הוא חלק ממניעת ההפתעה הבאה.

    גילוי נאות 2

    מצאתי 13 ש"ח. מהקבע. 31 שנה.

77. מינורי בקפה המתוק

    לפני כשנתיים, בבית דירות לידינו נכרתה 'חנות לחם'.
    קנינו שם, מעט.
    היה לי מוזר- יש מספיק תנועה?
    אחרי שנה היה נראה שכן. סוג של אופוריה.
    אחרי שנתיים בצער מכמיר נסגרה.
    
    לאחריה שני אחים צעירים אנרגטים ונחמדים באופן יוצא דופן פתחו על הרחבת חורבותיה בית קפה.
    הם מאד מאד נחמדים. במראה, בהתנהלות, במלל. פזרו פליירים מכריזים, משתפים בקושי, מתנצלים על אי-נוחות, ומכנסים להשתתפות אמפטית.
    נראה שהם משגשגים, עמוסים, עסוקים, מצליחים.
    
    על ההתחלה החמיאו לי על עיצוב הנאה של האופנוע שלי.
    ועוד, ועוד.
    ואני- צייקן מר נפש שכמוני, לא עושה לי כייף, המתיקות הזו. צרבת. טרם רכשתי שם שקיק סוכר, וחי אלוהים בספר התורה, תריסרי אספרסו לגמתי, עשרות לאטה גמעתי.
    
    כשהבאתי את אופנוע ידידי הנערץ, גם אמרו לי "אתה חייב להסביר לי מתי אתה רוכב על זה ומתי על זה."
    "בכיף" השבתי, "אשמח."
    בני, שהוא הרוכב בגינו האופנוע הובא, עדכן אותם ברציונל.
    
    היום, הרכבתי את בתי על מדיה ותרמיליה עם האופנוע לתחנת האוטובוס לבסיסה.
    בדרך חזרה יצא אלי אחד מהם והצהיר "דברתי עם מישהו- אינספק אתה אבא למופת!" מניח ששם לב לרוטינת ההרכבה בימי א'.
    אני, שאבהותי לא מוטלת בספק, וגם מידת מופתיותי לא, כלומר לא מוטלת בספק, לא מספקת, היא פשוט לא, לא מחרֵף את המסיפָּה, ושואל, "כן, במה?"
    "אב למופת." היה ההסבר.

78. מינורי באקזיט

    ידידי אץ ומאבד את זה. את המכלול: בריאות, רכוש, הקשר למציאות.
    
    שיחותינו שהסבו לי עונג, עניין והשראה, ולכן היו רבות וארוכות, מצטמצמות ומתומצתות לחתירתי לסיומן
    (- וזאת בלי להקל ראש או חשיבות מתכונותיי שלי ההולכות ומתפוגגות- הטובות, הרצות ומתמצקות- הרעות)
    שכן תובנותיו, שמאז ומעולם התאפיינו בהתמרה של תעוקה פרסונלית לאידיאולוגיה אוניברסלית, הולכות ומתמקדות באופן מצטמצם ומתבהק כ'תובנות מהתחת', במובן שבניסיון להימלט ממשמעויות הקשורות למצבו האישי ההולך ומכמיר, הוא הוגה תובנות מצמצמות, פותרניות, מסוגת הבום-טראח-בוינגית, שאם ינקוט בפעולה שהתובנות מובילות אליה החיים באחת יקבלו תפניתשעימעלות והבעייה המציקה תיעלם, ועוטף אותן בהשפעה הבי-לאטרלית שלו על התנהלות היקום. ולהיפך.
    
    גם בעבר, שלא לומר 'מעולם', יכולת ההקשבה שלו לא הייתה מי יודע כמה.
    כבר לפני עשוריים אבחנתי שהוא שואל שאלה כדי שתהווה טריגר להתייחסות, שלו, לנושא.
    וזה היה בסדר, למה אני צריך ללרלר כשהוא מביא תוכן מרתק?
    
    בחלוף השנים שמתי לב לתהליך ההולך ומתאבחן, שתפישותיו הקונספטואליות פסקה אחת לא בהכרח מחוייבת קוהורנטית לזו שאחריה.
    מבחינתי היה לזה אפילו חן מסוים, שכן הביא עניין, גישה חדשה, הסתכלות נוספת על מציאות, מגובה במשמעויות מרתקות ומצחיקות. אותי.
    
    ככזה, האיש אחראי ישירות, לכמה מהחוויות החשובות בחיי.
    
    בהמשך ההתפתחותי, פסקאותיו החלו לדור ביקום לוגי עצמוני, ובכל מקרה, פחות ופחות במבחן הרציונליות של הקליינע מענטשאלאך שכמותי, ובפשטות- חלקן היוו היפוך מוחלט לפסקאות העמית שזה עתה נהגו ועדיין נוכחות ומפרפרות בתודעתי שממאנת, על אף החיבה ואסירות התודה- אינה יכולה להכילן.
    
    לא מזמן, בהאצה תהליכית, בשיחות שעיקרן הוא ניסוח דיכוטומי של מציאות לקראת נקיטת פעולה פותרנית, שני חלקי משפט לא התיימרו לעמוד באתגר לוגי משותף,,
    וידידי אף מעיד ומאשר, בהבלחות תובנתיות של פעם, שיכולת הטיפול שלו במה שמחוץ ליצריו המידיים הולכת ושוככת.
    נראה לי כצף בתוך שקית אטומה, ששקיפותה הולכת ונעכרת.
    
    בדקייד אחד, האיש עשה כמה 'בלאטות'.
    בלאטות? עיסוקיו לא היו מתחום ריאליות הבנייה, אלא מתחום הוירטואליה. אבל מורשתו היא ש'היו זורקים את התינוק איך שנולד על הקיר- נדבק יהיה תפסן בניין. נפל ארצה ייעשה רצף.'
    מפרש את המפה הפוליטית בעיניים של מצביעי המהפך ב- 1977. אף אמר שיתמוך בפוליטיקאי כי הוא .......אי.
    צירוף תבונה, תשוקה, רצון, נחישות, זיהוי שוק, חבירה נכונה.
    
    בעשור שאחריו, צרך את ההון באותה תשוקה, רצון ונחישות.
    
    על מסלול חייו הבליסטי חוזר לחור מחצבתו התפישתי. מוטרד. נאטם לרחשי הסביבה, קשרי מציאות מתרופפים, כלומר נקודות הציפה מתרבות ומתמצקות.
    
    גר במקדש העשירייאדה החדשיאדה במתחם הצ'חצ'חיאידה. במין סטריליות המאפיינת את האוליגכריאדה, ונאלץ לצאת משם.
    עבר למתחם וותיק עם מאפייני מורשת דומים, התלהב מדירתו, וכעת מלין על הנוף האנושי שיקיף אותו שם, ומוסיף "אולי גם אני כזה."
    
    פירט ש
    • יש לו עניין רומנטי במישהי מהסטאף המטפל בו,
    • היא, מצידה, בוחנת אותו השרדותית, סוציולוגית, אינסטרומנטלית על מכלול תכונותיו, מעלותיו ומגבלותיו, ויכולתו להושיע אותה מסט הצרות שחלקן העיקרי הומט עליה בשל בחירות שגויות, לאבחנתה הנכונה, להטיות אינהרנטיות המאפיינות אותה.
    • היא אבחנה אותו בתמלולה 'אתה לא מנהל את חייך'.
    • הוא, בחיווי יושרה אינטימית תודעתית אופיינית, שיתף אותה בשמץ מהתניותיו הרומנטיות ייצריות- רמז: ההיפך המוחלט ממה שהייתה מאחלת לבנותיה,
    • והיא בתזזזזזז מרצייד אופייני לבעלות מצפנים משובשים, מתנדנדת בין עניין לשאט, בין ההסתייגות המרחיקה לבין תחושת עוררות ההושעה, המקרבת ומקריבה.
    • הוא, המנוסה בשכמותה, מזהה את התנהלותה ההיברידית,
    • משוכנע, שיכול לממש את העניין שלו בה, כלומר קוועץ' אחד או שניים של פיתוי, והיא לא תעמוד בקסמו,
    • כך שהמימוש נתון בעצם רק להחלטתו,
    • החליט שלא. בינתיים.
    • הוא הרי מנהל את יצריו, לא את חייו.
    
    מכיוון שמפלס תוצריו הכלכליים נכנע לגרביטציית הכנסותיו ומשיכת הוצאותיו, מתנתב כמים הזורמים למקום הנמוך לאחד האפיקים שרוחו היזמית והיצירתיות העסקית נוטה להגות בצוק העיתים, וכטיפול פותרני במצב שוקל חבירה עסקית לגאס.
    
    גאס נראה כמי שנלקח משבועון רכילות בדוכן סופרמרקט במיאמי. גָרוש מדמות מיתולוגית גם בחיי ידידי, שבכוח כישוריו, כשרונו ובעיקר כישוריה העצים את מצודדותו ומינף את השכלתו היוקרתית, עלה על העגלה ונעשה מולטי מיליונר- היא במיליארד. בפאונד, אם משנה באופן כלשהו.
    
    לגאס שלנו, כך לומד משיחתנו, יש (גם) חבְרה שעוסקת במולטי-מדיה, הפקת סרטים.
    ידידי שסבלנותו וקשריו עם הידע הולכים ומצטמצמים ליוטיוב, מספר לי ש
    • בעבר השיא עצה לגאס: 'קצֵר את הסרטים'.
      • (מימש את התמרת התעוקה הפרסונלית באידיאולוגיה אוניברסלית?)
    • גאס חיווה שאכן ה'עצה טובה',
      • ידידי מייחס את החיווי המתון לחששו של גאס לציפיית תמלוגים על הייעוץ העסקי שידידי העניק לו,
    • ידידי, שחושיו העסקיים התעורר, כלומר ההתניה למנף ערך כלכלי לכל גירוי נקרה, (כלרבים ממכריי שתודעתם מוטה למימושי ערך-נוסף על מושאי ערך קיימים) גורו, מזהה פוטנציאל אקזיט,
    • האיש מברר אתי אם כדאי לעבוד אצל גאס,
      • כלומר זה לא באמת בירור. תחת תפאורת הבירור, הוא מחצין את הסוגיה העוברת בתודעתו,
    • מוסיף, נכוחה, שהוא לא יודע לעשות שום דבר בעצם,
    • ולאור זאת הוא מגייס אנג'לים בשלב הזה- אותי:
    • "אתה תבוא אתי, ותעשה את העבודה",
    • "כמה אתה רוצה?" הוא פוצייח מולי במשא ומתן.
    
    ואני,
    בנוסח האירוניה-משוחת-דק של אבי, שבבגרותי לא ממש הערכתי,
    כמרגרינה מרוחה דקדק על טוסט,
    הבטחתי-
    'אני איתך, המשכורת לך, אני- רק הוצאות.'
    
    

    ---

    כל קשר בין הדמויות לבין המציאות באחריות.

79. מינורי בהתאמה גרנדיוזית

    פגשתי אנשים שלא הסתדר להם להיות 'סבא' או 'סבתא'. זוכר את דון ז'ואן דה לה שמאטע, שסיפר על נישואיו שנקלעו למשבר, אוששו ושוב כמעט התפרקו כי 'לא מתאים לי להיות נשוי לסבתא'.
    יש לי חבר ששיפץ את דירתו המרווחת, שאיכלסה ברווחה את שלושת ילדיו שכבר היו בשלבים מתקדמים של עזיבת הבית, כ'התאמה לביקור נכדים'.
    
    איש מילדיו אינו בקשר קבוע עם בנזוג פוטנציאלי להורות משותפת,
    אך הוא מוטרד מחברתו של בנו- היא טבעו-צמחונית; מה יאכלו הנכדים, שיוולדו?

80. מינורי בעלייה וירידה

    ידידי רפאל, אחד האינטליגנטים שבהם אם לא ה, נע ורץ בעקבות הרוח ברחבי הגלובוס והתודעה ואף הגיע לשיאים גשמיים, ספורטיביים ורוחניים.
    
    עדכן שנוסע ללאוס, קמבודיה, לסביבה.
    
    מכיוון שהוא חובב נשים באופן כללי, ומז'אנר מסוים באופן פרטני, שאלתי עם מי נוסע.
    עם ספרדיה, השיב.
    להתפעלותי הוא מוסיף, 'התעליתי, אני כבר לא בעניינים האלה.'
    
    'כן, רפי, אני התיירדתי.'

81. מינורי בטחינה ובפסיק

    כשהצטרפתי ל-orange, קיץ 1998, בן 38 משתכשך במאות בני עשרים וקצת בשרות הלקוחות.
    
    פסיפס משמייח מז'אנר אנושי די מסוים.
    
    קלישאתי ככל שיהא חלק מההנאה היה לפלות את הפנינים מהזרם, ולקדם.
    ביניהם הייתה אווה.
    חריגה בנוף האנושי; מחבר העמים שייצוגם היה בחסר, מעט יותר מבוגרת, היו לה פנים יפות, ישבן מפואר שדובר בו רבות, ובעל. לו היה שפם. לשניהם בן.
    
    קודמה. כשניהלתי אותה נחשפתי לקונקרטיאדה הרוסית, המעשיות הנחרצת הזו, קבלת כל משימה, ביצוע, 'לא באנו לבלות פה', גם לא לבלוט או לפרוץ.
    
    היו שמועות שבעלה מכה אותה.
    
    זמן מה אחרי גירושיה, עשתה שימוש פרקטו-קונקרטי בקונסולידציית הכישורים, ניסיון, קשרים, מראה, מוצא, שפה, ניהול מוקדי טלפוניה- עברה לֶבֶּלָרָאשָה, לנהל מוקד שיחות קזינו או פורנו.
    
    מתעדת אימג'ים של חייה החדשים, נוצצים, מפוייטים, הרבה שחור, ובורדו, עקבי שפיץ לוקליים, עושה ספורט; התחת אותו תחת, אבל מה זה הפרונט המשופץ הזה, אקסטרה-לארג'?
    
    חברים מהמחזור איתם נמצא בקשר, מספרים על חבר שלהם - לא מכיר אותו, שניהל אותה. בשיחה אמרה לו- 'מה נהיית לי דיקמן?'
    
    לא נכחתי, לא יודייע היכן למקם את הפסיקים.

82. מינורי בחרדתיות האתנית

    את ז'ראר מכיר כמעט 20 שנה. מכונאי, לקטנועיי.
    
    מאיפה השם, אני מתעניין- "ההורים שלי עירקים, אריסטוקרטים, למדנו בבית ספר צרפתי."
    פגשתי את אחיו, לא בגלריה שלו בניו יורק, אבל במראה, בגינונים, הוא תואם את הז'אנר- מטופחים, נקיים, מגונדרים בעדינות, עם הדרת חשיבות.
    
    פרי ספיריט. היה רוצה לנסוע ולנפוש, ולשוט ולטייל, אז הוא עובד מעט; לעתים נראה לי שאני הלקוח היחיד שלו במוסך, שאת חללו השכיר לאחרים. כשמתקשר אליו מתאמים את ההגעה שלו.
    
    העירקיות נוכחת. מתנשא על מזרחיים. מסביר לי שהוא אוהב יותר את לקוחותיו האשכנזים.
    אני לא מפעיל תקפות על אמירתו, כן מעניין שהוא מציין אותה.
    מאשים את עצמי שהוא מעלה את הנושא העדתי בפני. מה גורם לו? אוהב אותו, מתייחס אלי בתור חבר וכך גורם לי - מר נפש קר, מנוכר, חשדן וקמצן וצייקן שכמותי, אי-נוחיות ב:
    • שימוש במלים מתוקות שאינני יכול ונהנה להכיל,
    • העבודה והחיוב זה 'ככה וככה' מה שמעורר בי חשדנות,
    • ו-כן, הוא לא מבין למה אני מתבאס שהזמנים אצלו נוזלים אצלו כמו השעונים של דאלי. והוא בכלל מאד משתדל ו'לא נורא'.
    
    haute couture מוטור.
    
    

    ---

    
    לפני שבועיים נסע עם אשתו וזוג חברים - "הוא תימני, אבל אני אוהב אותו", לרומניה.
    
    רומניה? תהיתי. "לא יכול לנסוע לעיראק אז נוסייע לחפייש שורשים רומניים?" שואל אותו.
    
    "תתפלא", משיב, "שמעתי שהקרפטים מרתקים. ויש שם אחלה אוכל."
    
    חזר, היה נהדר. ישן במלון של בעל בית מוסלמי, עובדים ומלצרים ערבים:
    
    "לא ישנתי כל הלילה, אני נורא זהיר, אני צריך שאחד העובדים ישתגע בעקבות המצב ויבוא עלי ועל אשתי עם סכין?" הוא מצדיק.
    
    "תגיד", אני שואל כמכיר אמירות, הזהרויות וחששות אופייניות ממין אלה "מה יש לכם המזרחיים שאתם חוששים, אוהבים עצמכם באופן פיזיולוגי?"
    
    הראיתי לי את התמונה.
    "אתה משוגע" פסק, זה לא שלא הייתי נוסע לשם, אני לא קונה בשום חנות של ערבים.

83. מינורי בין אפס לאחת

    פגשתי בקפה את ירון, שעבד איתי.
    טעיתי, הכרתי לו את המקום.
    בעירנותו, ברגישותו לטרנדים, זיהה את שזיהה, מאז עורך שם פגישות עסקים, בשבתות מביא את אשתו וילדיו לקפה וקריאה של בוקר.
    
    איך שהשתחרר מהצבא הצטרף לחברה כלכלית.
    די בהתחלה התנבא שיהיה סמנכ"ל השיווק של החברה.
    פיקח. מאד.
    
    כשהצטרפתי כמנהל מחלקה לארגון, הוא כבר היה מנהל מחלקה עמית וותיק, ועדיין צעיר באופן שערורייתי. רחרח אם אני לא מהווה עליו איום לייוט מטרתו. לא היוותי. ליתר ביטחון היה ידידותי, מאד, אלי.
    12 שנה אחרי שהצטרף לרגון מונה לסמנכ"ל. היה המנהל שלי.
    פיקח. מדי.
    'נברן מולקולרי' קראתי לו, עליו. הבין, שגם אם לא אהב את החיווי,
    הכינוי אינו בלתי נכון וגם לא בלתי משעשע. אז צחק וציטט.
    כשאכלנו צהריים יחד בחוץ, היה לארג'- שילם על הארוחה לשנינו והגיש קבלות לשיפוי כמי שהזמין לקוח והציע שאני רק אשאיר את הטיפ.
    גם סידור הוגן, גם אופייני לו, ובה במידה גם לא אסתטי בעיניי.
    נחרץ נחוש, מקשיב רק בתחושה שנותן, ממוקד במיxום ערך מתמיד.
    לא משחק. לא מבזבז.
    נהג לצטט כדורגלן נערץ בקבוצתו האהודה-
    "מה שלא נאמר- לא מצטערים עליו."
    
    ויישם את המתודה באדיקות.
    
    ניסחתי לי, ולו, ש-
    יש לך מידע, שלהערכתך, מי שאתה נמצא איתו בתקשורת היה רוצה לדעת, המידע היה משנה את הערכותיו, משפיע על התנהלותו,
    ובחרת לא לשתף אותו במידע,
    אולי פעלת בתבונה, בפקחות עסקית, באופן שניתן להצדקה ולהבנה,
    ועם זאת, ניתן להתווכח הם זה אפס נקודה אחד או אפס נקודה תשע של שקר.
    אמת- זה לא.
    
    והתוספת האישית:
    ביחסים בינאישיים, ככל שהם קרובים יותר, תשתית האמון גדולה יותר,
    מקרה של הסתרת אמת רלוונטית להכרתו של הממודר,
    כן האפס נקודה משהו שקר, שואף לאחד.
    
    בהמשך נערף עם שכבת המנהלים על התנהלות לא ראויה-
    איך אמרה שלי יחימוביץ' על חקירת פואד בנימין אליעזר- 'לא ידעתי, אך לא הופתעתי'.
    נורמות אקזוטיות. מאד מאד לא הופתעתי.
    
    מעט אחרי העריפה פגשתי אותו בקפה בשיחה עם אישה מבוגרת.
    משפת הגוף שלו אבחנתי שיוצא מגדרו- לא ראיתי אותו כך.
    הבנתי ממנו שנמצא בריאיון ליירוט משרת מנכ"ל משרד פרסום בינוני.
    ניגשתי לבעלת הבית והעדתי "ירון אחד הנבונים שפגשתי, ניהל אותי לפני שנתיים".
    כעבור שנה נבעט בטרוניה מהארגון.
    לא יכולתי לשער, אבל כן יודע, שמייחס לו מומחיות לרעייה באחו המאד מסוים שם רועה.
    לא התפלאתי שלא שרד אחו אחר.
    
    אתמול, בקפה, משתעדכנים, משחלפים עדכונים- אומר לו שאני ישבן בתי קפה, מרדים לו את האדרנלין. הוא מעדכן שכעת עוסק בגדול בהתמחותו המולקולרית. מעיד ביושר לא אופייני, שלא אוהב את שעושהאתמול, בקפה, משחלפים עדכונים- אומר לו שאני ישבן בתי קפה, מרדים לו את האדרנלין. הוא מעדכן שכעת עוסק בגדול בהתמחותו המולקולרית. מעיד ביושר לא אופייני, שלא אוהב את שעושה.
    הוא מסביר לי את הלמה לא שעה לפניה אליו לסְמַנְכֵּ"ל שיווקית את החברה ממנה הגעתי, אחת המשרות הנחשקות במשק, אם לא ה, בטח לסמנכ"לי שיווק; הוא לא סובל את המנכ"ל ולא מחזיק ממנו- אני עד, כבר לפני 8 שנים כשירון נחשף להמנכ"ל כשמנכ"ל חברה אחרת ודרכיהם הצטלבו סלד ממנו.
    
    בניגוד לדעתי המייחסת משמעות גדולה יותר לאיכות כוח האדם, הוא גורס כנברן ברגים פונקציונלי המשוכנע שלכל אחד יש נקודת אריכמדס, שאם תציע לו הצעת ערך עם 'שווי נתפש' גבוה, תוכל להסיט אותו ממסלולו לנתיב אליו תרצה.
    אני אולי לא איש השיווק הכי טוב, אבל עם הרבה ניסיון" הוא מתקף אמירתו בעגה פסאודו מחלישה, ושוטח את משנתו ש"חברות הן גופים גדולים מדיי כדי שתהיינה תלויות באדם זה או אחר, על משקל
    'בהעדרי זה לא אפס ובהיותי זה לא אחד'."
    
    הוא מצטט. הטמיע.
    אחת אפס לו.

84. מינורי בעידן הדימות

    
    ואני פוסייע לי במרחבי הפארק, קצת אחרי שבע, בבוקר,
    ושומע את ההוראות הקצובות, הנחרצות, הניתכות
    מפי גבר במיצוע הגיל ביני לבין ילדיי
    על חמש נשים באמצע הדרך ביני לבין הוריי,
    כשהוא עומד ונוהג,
    והן ישובות וחותרות
    בסירת עץ בורדו מצוידת בראש דרקון ובתוף טם טם.
    
    משעשע. מבוטא מששייע.
    כמה דקות ומאות מטרים אחרי רואה סירה נוספת, והפעם עם 6 חותרות. מבין שזה כבר ארמדה;
    הגברות במסע העצמה!
    
    אתמול שומע שהסבתות רוכשות לנכדיהן הרכים ספרי נייר, והתכנים שהן קוראות באים על מדיה דיגיטלית- ניתן אופטימלית להתאים דינמית למגבלות הראייה הפרסונלית.

85. מינורי בניהול תשומות

    מדבר עם יו"ר ישבני הקפה, דמות עמלנית ממוקדת, רכונה על מחשב קטן, לבן, מדיף את ניחוחות הטיים הננשף עליו ואת צבע הזפת הנירק לכיוונו.
    
    נפעם מרמת האדיקות והעמלנות שמקדישה לעולמה האקדמי, וכן לניגוד העומק, החכמה או התבונה שהייתי מצפה.
    מז'אנר- החיים זה לא פיקניק, לא באנו ליהנות פה.
    
    מדברים על המלחמה, ההשלכות, בעיקר הרגשיות. על החצנת האבל- היא מייחסת להחצנה כגורם מפיג, מקל, לעומת הדחקתו שגורם לתחושות אצורות עצורות, לשאוף ולהתפרץ על המוראות הנלוות להן.
    
    מלרלר לה על 'ניהול רגשי'.
    לא מבינה מה זה ניהול רגשי, לא איך 'ניהול יכול להיות עם רגש.'
    מלעלע על חיווי רגשי כתוצר לוואי, חיווי לאחר אירוע, בשונה מ'הרכב כימי'. ריבוי אירועים יזומים לקבלת חיוויי מציאות מגוונים.
    שואל, מצויד בפרדיגמת התשובה המאוששת, האם היא מאלה שהם תוצר מצב רוח המְחָווה רגשית על מאורעות שארעו, או שתופשת עצמה כבעלת השפעה כלשהי על מצב רוחה.
    אני עושה אבחנה בין מי שחי במשרעת רגשית עוצמתית, לעומת זו המתונה, ומייחס לאנשים מסוימים יתר יכולת

    • במצבי עוררות רגשית, לטפל בריבוי גירויים רגשיים-
      להמנע מייחוס אקסקלוסיביות לאירוע יחידני, יותר מאשר לאחרים.
      • ומאבחן שאותם אלה עם יכולת זו, יציבותם הרגשית גבוהה יותר-
        שיאי-תהומות מצבי רוחם מתונות יותר.
    • גם אם לא ברור מה גורם למישהו להיות בעל יכולת ניהול רגשי, לעומת מי שלא.

    אנשים (גם) נבדלים במידת האקסקלוסיביות שמייחסים למאורעות סביבם, אנשים שהיא מייחסת להם מידה גבוהה יחסית של יציבות רגשית מטפלים בו זמנית ביותר מגירוי יחיד, לעומת אחרים שמושפעים מאירוע יחידני שסופח את תשומותיהם המנטליות.
    
    חלק מניהול רגשי, הוא המודעות לטיפול במגוון פעילויות כדי להמנע ממתן אקסקלוסיביות למאורע אקסקלוסיבי שסופח ריבוי תשומות רגשיות.
    
    'לא מתחברת', מדווחת.
    
    כן, לא מופתע, תרנגול ובצה.
    
    

    ---

    
    בהמשך, בהקשר אחר, אומר לה שמצדד בהפניית מישהו לכיוון מסוים.
    כשמקשה אם אני הייתי הייתי פונה לשם, אומר לה שלא- מבנה אישיותי אחר, לא מתאים לי.
    
    באופן צפוי (מבחינתי אותה) היא שוללת את ההמלצה בשל המלצה שאינה תואמת את היישום האישי.
    
    נטלתי דף נייר, אחזתי בשני קצוותיו התחתונים, נתתי לחלקו העליון להשתפל לאחור, רחוק יותר.
    קירבתי את הקימור שנוצר לכמה סנטימטרים מפי, ושאלתי מה יקרה לקצה הדף הרחוק אם אנשוב עליו.
    יתרחק וינמך עוד יותר, ענתה.
    ומה הסיכוי שקצה הדף, בעקבות הרוח הנושבת עליו יזדקף מעלה? לא נשמע הגיוני, הלא כן?
    
    הפלא הזה, התופעה שנוגדת אינטואיטיבית את הטבע, בה מופעל על ניר כוח רוח, והניר מזדקף ועולה הוא הדגמה למשוואת ברנולי.
    
    היישום הנפוץ והחשוב ביותר למשוואה זו הוא בתעופה- כוח עילוי.
    
    ההלצה החבוטה לגרסאותיה של סטודנטים לאווירודינמיקה שאומרים שלא רצו לעלות על מטוס בלי שהבינו מה גורם למטוס לעלות ולהישאר באויר. כשהבינו- צפיפות אוויר נמוכה יותר בתנועת אוויר מעל כנף מקומרת יוצרת ריק יחסי ביחס לאוויר שזורם מתחת לכנף המקומרת פחות, והמטוס נשאב כלפי הריק- אם מעליו, שומר על גובהו, אם משווים לחצים בהטיית הכנף.
    
    אומר לה שהתפישה הניהולית, חינוכית, הורית שמתחבר אליה היא 'איפשור'- הפעלה מבוקרת של כוח חיצוני, קיים, המאפשר לפרסונה להפעיל אנרגיה ולהתעלות ממקומה למימוש רצונה.
    
    

    ---

    
    לפני לכתי, שואל, בהתנשאות- 'מה למדנו היום?'
    
    היו"ר עונה לי- "אהבתי את החוק האווירודינמי."
    "ומה עם הניהול הרגשי?"
    "זה לא."
    
    ארזתי את השמאטעס שלי, מבחין שמדברת בטלפון, אז רושם לה על פיסת  הניר המקומרת:
    "טייסת- כנראה, כבר לא תהיי, כדאי לשקול השקעה בניהול רגשי."

86. מינורי במתמטיקת הזהירות

    שלמה, 60, יזם סדרתי, נפל לא מזמן עם אופרציה לכדי פשיטת רגל. נשוי בשנית לצעירה ממנו ביותר משליש, אב לילדה בת 4 הגדולה ביותר משליש מנכדתו האחרת הצעירה ביותר.
    
    הוא בעניין חישובי ערך וכדאיות מתמידים.
    אחרי המלחמה הוא מפרט לי, לו, את מארג הסיכונים במהלך צוק איתן, עת בתו אן תבעה ללכת לים.
    ארבע אפשרוית להתמודד עם טילים בים ללא מרחב מוגן:
    1. ילכו שלושתם - ילכו,
    2. תלך עם אמה - תלכנה,
    3. תלך אביה - לא זוכר,
    4. ילך הוא לבד - לא אוהב ים.
    לא הלכו.

87. מינורי בהקשבה

    ב 1985 שמעתי את עופר, אידיוט עם לב רחב ומצח נמוך מקיבוץ מעלה ספתא, מנסה לכנוס את תשומת ליבו של בעל פוסאדת העץ הרעועה בבוליביה, עם הפקודה התובעת ספיחת קשב, ובהמשך תוכן דבריו התובע חדר עם עם מים חמים, בקול בעוצנה אחת גבוהה מדי, ובסנטר מורם:
    ¡Escucha!
    Nosotros queremos una habitación con agua caliente.
    
    
    אסקוצ'ה! תקשיב!
    נוסוטרוס קרמוס אונה הביטסיון קון אקווה קליינטה.
    אנחנו רוצים חדר אחד עם מים חמים.
    
    חרט לי את האוזן, כמו עם מחוגה, לא חשוב מאיזה משלושת הצדדים.
    
    מאז, כששומע את הגרסה העברית, 'תקשיב/י' חורטת לי השאלה- מה תכלית ה'תקשיב' הזה?

88. מינורי בתספורת

    יושב בקפה. מ 1998. אם הייתי סופר כמה פעמים, מונה כמה שעות- בטח היה מביך אותי.
    אמי הייתה אומרת 'אני לא יושבת בבתי קפה.'
    אם היא הייתה יודעת כמה אני יושב- בטח הייתה מתהפכת.
    לא סופר.
    
    השבוע, בשבת, מגיע לשם עם אופניים, מחשב ומכנסיים קצר. המלצרית המסויימת - אינני יודע את שמותיהן, נראה לי שילוב של לא נאה ולא ראוי לפנות אליהן בשמן וליצור אינטימיות מעושה או עליצות מזוייפת - ילדה נאה בת 22, שהתחדשה בטאטו גדול על פנים זרועה - אותה לא ראיתי כמה שבועות, שואלת:
    "הסתפרת?"
    אני צוחק. "לא" משיב. "למה?"
    "לא יודעת, משהו אצלך השתנה", מנסחת את הטריגר לשאלה, שמניח שהיה זה רזון מה בפנים, אולי תופס לה מעט פחות נפח במרחב. ואני, בפעם האחרונה שהסתפרתי, היא הייתה בת 6.

89. מינורי באופטימיות

    היום נחשפתי לאחת האמירות האופטימיות ביותר ששמעתי, מעודי.
    
    ידידי, בן גילי, פחות או יותר, עבר ליד מלצרית בת עשרים ואולי קצת, ששירתה אותו בכמה ארוחות.
    
    "רואה אותה?" סח לי בטון שואייל ושאינו ממתין למענה- "אם הייתה מסכימה, הייתי מתחתן איתה. וזהו, יותר לא צריך כלום."
    
    "אתה יודייע למה זו אחת האמירות האופטימיות ביותר ששמעתי?" שואל אותו.
    
    "יש פה שני מאורעות קשורים, אך עצמאיים שמבטאים אופטימיות מעוררת הערצה:
    • אתה לא שולל לחלוטין גמרי את התכנות הקיוּוי, שהרצון המסויים הזה יתממש, הנערה תקבל את רצונך בהסכמה,
    • ואתה חושב שזה יכול לעבוד."

90. מינורי בטעמים

    ידידי הנערץ הצטרף למי שמזהה באופנוע מקור הנאה, נחמה, ערך הזדהות, ייצוב רגשי.
    "אמצעי תחבורה מקצר זמן הגעה בתחת שלי" הוא מדייק. הייתה לי יד על בחירת אופנועו הראשון BMW F800R. נראה לי כ'נכון', מתאים, עבורו, ממגוון סיבות- מוטוריות, רגולטוריות ואסתטיות. בה במידה, כפי שאבחן פסיכולוג מוכר- האופנוע המסוים איננו בחירתו הטבעית אינטואיטיבית, לסט ערכיו וסטנדרטי האסתטיקה שלו. ובמלים נרדפות- המוצר סולידי מדיי ביחס להתניה הצרכנית. ניסחתי לעצמי, שבחירת מכונית היא אחת הפעולות המאפיינות ביותר פרסונה.
    בחירת אופנוע היא בת-דודה של ההעדפות, שכן ממד הפרקטיקה מצטמצם בחשיבות לטובת ההטיה היצרית בגרסתה המקומית אישית.
    בעת בחירת האופנוע עוד טרם הוצאת הרישיון, היו אילוצים והגבלות.
    לאחר שנה ההגבלה הוסרה, הן מהרישיון והן ממנוע האופנוע, שהתעצם מצפרדע מקרקרת לאופנוע לגיטימי, בשרני, מנוסח היטב, גם בכוח מנועו.
    
    עם הוצאת רישיון הדו-גלגלי המלא, הבחור יכול להיכנס לכל חנויות תעתועים, שם יתנו לו סיבוב על כל צעצוע שיחפוץ.
    
    האיש, לו יכולת דחיית סיפוקים של תינוק בן שנה, והייתה לו יכולת מימוש של אוליגרך פוסט 'סובטי', כמו שביטא משה דיין, ארגן לעצמו מיידית סיבוב על BMW R1200GS ראשון. חזר נלהב. נגנב על מגן הרוח שמבודד אותו, נפעם מהעצמה, מתלהב מהבומביליות האסתטית לטעמו, "מלך הכביש" כינה, לא ברור לי את מי, אותו או את האופנוע.
    מכיר אותו דיו כדי לצפות את המעשה התופח מתוך התבנית הקיימת, אליה נחשפתי רבות- זמן ההמתנה בין ניסוח הרצייה לבן העצמת ערכה והפחתת האלטרנטיבות וביצוע הרכש המיידי.
    
    בחלוף כמה ימים, עשה נסיעות מבחן על שני אופנועים נוספים. בהשראת החוויה הראשונית, בתיאום עם הפאטרן-
    • פסק ש- אין כמו הגודזילה בת ה- 1200,
    • ביקש ל- הזמין לו מגן רוח לאופנועו כדי לשחזר את התחושה המבודדת,
    • והצהיר ש- האופנוע שלו מעולה, אין סיבה להחליפו. בטח שלא עם מגן הרוח.
    מזמין לו מגן רוח.
    למחרת ההזמנה מתקשר אליי, מעדכן שבסוכנות יש מכירת סוף עונה של אלפמאתיימים, רוצה שאצטרף אליו, להתרשמות. "לא, לא לרכוש."
    
    בשל זקנתי הגוברת וסבלנותי הפוחתת ויתרתי ופניתי לענייני, בציפייה וודאית, שלא לומר וודאות ציפייתית, לטלפון הבא.
    
    זה, הצלצול, אכן לא איחר להגיע.
    מכיוון שהייתי בסט של כמה פגישות לא עניתי, ולאחר כשעה התקשרתי חזרה.
    
    האיש, בתשוקתו, שמח שהתקשרתי סופסוף-
    רכש, כולה להוסיף 90,000 על שלו,בהתלבטות האם את גרסת ה- adventure, לא נופל שם- מסורבל מדיי, או אולי ה- limited edition המתעללת שיווקית, שלא לומר שאין בה סבירות צרכנית, אבל על ג'י. פי. אס. לא יוותר שכן ממחיר 6,000 מציעים לו במבצע ב- 4,000.
    
    אוכל לציפורים.
    
    ואני - חרבן מסיבות שכמוני - מחרביין ומכפיש, בשיטת ה- Kiss Kick Kiss.
    מטיח בו חרפות נוסח-
    • ברכות על בחירתו,
    • רכש קדילאק בן, ג'יפ של בר רפאלי, האמר של פימפס,
    • אבל הכל עניין של טעמים, ועל טעם ורייח לא מתתווכחים.
      ו"אתה כבר ילד גדול."

    המשך דבר

    למחרת ביטל את הזמנתו.
    
    התבאס שאני מחרב לו את החגיגה.

    סוף דבר

    פוגש אותו בסוכנות KTM, שם בא, התפעל מגרסת האופנוע ה'חזק ביותר בעולם' סדרתי, ומתואם ה-1200, שהוא הרבה יותר טוב, והב.מ.וו. 1200, המשטרה אמרה שהוא לא מוצלח, ובכלל עדיף ה-800, כי אמרו ש'אפשר לזרוק אותו מקומה שניה, וכלום לא יקרה לו.
    
    התבלבלתי.

91. מינורי ללא התחלה וסוף טוב

    פרק א'

    לפני לא יותר משלוש שנים, לתחושתי שנתיים, נוכחתי בקיומה, במעברה מול הקפה.
    הייתי רואה אותה מדיי פעם, כשהייתי מרים מבט ממסך המחשב.
    הערכתי שהיא בת 13-14. בשלבי התפתחות. פנים מדהימות- לכדו את תשומותיי. חסרת הבעה. יחסית גבוהה, מתנהלת בעצלות נעורים חסרת אנרגיה.
    
    ביני לבין עצמי תמהתי האם בתודעתה היא מודעת ליופיה.

    פרק ב'

    למדתי, שגרה עם אמה שני אחיה הקטנים ובחור ממושקף כהה עור ומעט צולע, כתריסר מטר מזרחית לקפה.
    
    נראה לי שהוא לא אביה, אלא בן זוגה של אמה, אבי אחיה הקטנים.
    
    אמה מתכנסת לסטריאוטיפ, של חזות סלאבית; תסרוקות מנופחות משוכות לאחור נוסח הסיקסטיז, מטופחת באופן קיצוני ומובהק, שלא לומר מוגזם, סטייל צ'יפ פינת בוטֶה.
    אינסטינקטיבית נוטה לחשוב שהמראה, המחשוף, שרבוב השפתיים, הרזון, הלבוש, הטיפוח הם 'אמצעים תומכי פרנסה'.
    מתחבייט האם במחשבה זו אני
    • סטריאופיסט חשוך מכנס חיוויים קלים לפרדיגמות חלודות, או,
    • רגיש חד-עין.
    בכל מקרה,
    בסוגיה זו טרם הכרעתי.
    כן הכרעתי שהיא מהז'אנר הפרקט-קונקרטי, הזן ההשרדותי.
    
    מראה וחזות האם לא תואם את חזות האב, לא את המכונית הגרוטאתית שהוא מגיח ממנה.

    פרק ג'

    הילדה הולכת ומתבגרת,
    הנערה נעה, ותופחת,
    עוברת מתפתחת.
    
    התמורות הגופניות נכרות.
    איתם, אליהם, נוספים, לא זוכר את הסדר,
    שפתון ולק אדום בוטה,
    נער גדול ונמוך ממנה במעט עם חזות, התנהלות של שכונת מצוקה, סיגריה תמידית
    ומעט בהמשך את ארבעתם- היא, הוא, ושתי הסיגריות.
    
    כל מעט האפיזודות לא הסתכמו בתריסר. אבל זהות.
    הגיוון היחידי הייתה התנועה מימין לשמאל, או משמאל לימין לרוחב הקפה.

    פרק ד'

    איפשהו בין 14-15, היא מתעצבת עוד יותייר,
    והנער התחלף באחר עם חזות סלבית, גדול וגבוה ממנה עוד.
    
    ההליכה חסרת האנרגיה נותרה,
    עם הסיגריה,
    עם סלולר מחובר לאזניות, תמיד בשיח,
    עם העיניים חסרות המבע,
    ורגליים שהתעבו, קבלו נפח, רפיסות ומרקם לא תואם את הגיל והאסתטיקה.
    
    את האם והאב, רואה מדי פעם,
    ממעט לראות אותה עוד פחות מהמעט שראיתי.

    פרק ה'

    קיץ, רואה אותה ישובה על הספסל מדי פעם עם אחיה הקטן, חברה, או בלי, אך תמיד עם סיגריה.
    
    בפעם האחרונה שראיתי, קמה מהספסל, מתנודדת באותן תנועות טימתום, רזה, אנורקטית, גפרורית ומעציבה.

92. מינורי בתחזוק המוטוריגשי

    ידידי הנערץ פותייח ב'יש לי רק שאלה, רוצה לשמוע מה דעתך'.
    
    היה מי שאמר, שמי שמבקש עצה בעצם רוצה כסף, לא זה המקרה. התשומה הנצרכת היא אישור רגשי.
    
    Talk to me, אומייר לו.
    שומייע על השכן שלו, בעליו של דוקאטי מונסטר 796, של מבינים, שאמר לידידי, שבעל הסוכנות אמר לו ש-
    
    'אתה גדול על האופנוע.
    מיצית אותו,
    אופן רכיבתך מצדיק מעבר ל- Multistrada 1200.'
    לא, בעל הסוכנות לא הוסיף את ה'במקרה...'.
    
    ואני, כזכור ואם לא כאמור- צייקן מחרב מסיבות שכמותי, נשאל מה דעתי.
    
    וגם די משער את איזו גישה עלי לחזק.
    
    ובין תריסרי התשובות משחרר לו את הפרוזאית מטפורית-
    
    למה הדבר, דומה, אני ממשיל לו, לזה ש
    'תלך לזונה, וזו תאמר לך, אבאל'ה, אתה יפה, חכם ונבון, עזוב את הכל, הוצא אותי מהבורדל, הנשא לי ועשה לי ילדים.'
    
    רואה את הדמיון? אני מוודא ומוכן להסביר את ריבוי הרבדים שסקפטיים יפקפקו בתקפותם המשייכת.
    
    הוא מבין היטב, ולא מתעכבים.
    
    כשהוא רכש מכונית היפרספורטיבית, אקזוטית ויקרה, איש המכירות היה משאיר לו הודעות בתא קולי - הוא מחקה אותו נפלא כולל במבטאו האמריקאי - 'come have a dream.'
    אני מחקה בחוסר יכולת ובאופן שגוי את ההודעות ההן, ומציק בשאלה המבאסת, שאיך זה שפונים אליכם לערוץ תפישת הערך באופן נמוך ומפורש כל כך?

93. מינורי בקבצנות ערכית

    בקפה עוברת כמה פעמים ביום קבצנית. עם שביס, שמלה ארוכה ובלי שיניים קדמיות.
    
    היא גועה בצחוק רם סופחת את תשומת לב היושבים ולחלקם היא נוגעת בלינק שבין תחושת אי-הנוחות והארנק.
    
    דמות מוכרת, רוטינית.
    
    היום, שבת, היא עוברת.
    אחת היושבות שואלת לשלומה של הקבצנית,
    וזו עונה לה שהכל בסדר.
    ישבנית הקפה קוראת לה, לבוא לרגע, רוצה לתת לה.
    
    "תודה מותק" הקבצנית עונה לה "אני שומרת שבת."

94. מינורי בהוכחה לקיומו של האל, או, בגרידיות

    התחלתי ללמוד באוניברסיטה.
    שומע, שהתאחדות הסטודנטים מפנקת במתנה.
    
    למה? מהכסף של מי?
    אני זקן דיִי כדי להבין ש-המתנות הן על חשבוני, ואני הייתי רוכש לעצמי משהו אחר.
    
    שוין.
    
    תופס את עצמי יוצא חצי שעה קודם ללימודים, כדי לקחת את המתנה- לא, לא לשם שום סיבה אחרת.
    
    נכנס בשערי האוניברסיטה, חותר לרחבה של לפני הספריה שם מתקיימות הילולות הפתיחה, נטמע בין הסטודנטים הצעירים והתוססים כמגדלור יבש בים חשוך וגועש.
    
    מאתר את דוכן ההגרלה על חניית רכב במתחם האוניברסיטה, מתלבט בין להירשם להגרלת 'בוקר'- כל היום חנייה, סיכויים קטנים, לבין 'אחר הצהריים'- סיכויים משופרים. מחליט להמר על 'אחר הצהריים'. מנסייח אסטרטגיה שאם אזכה, כשאכנס בבוקר אפעיל לחץ טקטי על השומר. נראה.
    
    הולך למתחם קבלת שוברי המתנה. עומד בתור קצר, מגיע לנציגת השרות, שואל אם כאן מקבלים את המתנה, נענה שכן.
    הנציגה אוספת במיומנות שקית נייר, לתוכה מכניסה כתריסר ברושורים וקופונים שלעולם לא אצרוך, מצביעה על אחד אפרפר - 'זה שובר המתנה, לך לבניין מיצ'ל לקבל את המתנה, שמור עליו' היא מנחה. 'מה שווה?' שואל והיא אומרת 'הסוללה לסלולר'.
    
    אז אני הולייך. כמה עשרות מטרים מהבניין שם ממוקמים משרדי אגודת הסטודנטים עושה סדר בין הברושורים - לא מוצא את השובר. מחפש, ומפשפש שנית, שלישית- נאדה, כבר הגעתי לאשנב במודיעין. שואל את הנציגה מה הוא השובר בניירת - לא פה, חורצת.
    
    מתרגז. חוזר במעלה הגבעה את 200 המטרים לנציגה שנתנה לי את השובה, בדרך ממתג מחשבות בין מה אומר לה לבין לאן מותח את התאווה הירודה, את החמדנות, מבכה את בזבוז הזמן.
    חולף בין מאות סטודנטים. 10 מטרים לפני דוכן הנציגה מביט מטה ורואה שובר מפוצ'פץ', מלוכך שנדרך מסוליות סטודנטים.
    
    מרים אותו, רואה מספר סידורי- לא יודע טם משוייך אלי, ופונה למורד משרדי התאחדות הסטודנטים.
    בדרך רואה שיש לבחור בין תיק גב, תיק גב למחשב, בקבוק מים ספורטיבי וסוללה. בבניין מיצ'ל, אוסף את הסוללה ותוהה האם צריך הוכחה נוספת לקיומו.
*******